פרק זה טוען, כי תנועת המחשבה של "הוראה לשם הבנה" (Teaching for Understanding), הפועלת בעולם ובארץ בעשורים האחרונים, הצליחה לפתח מסגרות הוראה יעילות להבנת התכנים שנלמדים בבתי הספר. עם זאת, תנועה זו נכשלה בכל הקשור לבניית תפיסה חינוכית כוללת שמאפשרת הבנה מעמיקה, מורכבת וביקורתית של העולם ולא התייצבה במרכז מערכת החינוך. לדעת המחבר, הדבר נגרם, לפחות באופן חלקי, בשל כשלים משותפים לרוב הוגי התנועה. הפרק מציע דרכים להתמודד עם כשלים אלה במגמה להביא לחינוך להבנת העולם (אמנון כרמון).

ארבע בעיות מרכזיות לפני המורים, ובעיות אלו מחייבות מדיניות מורים חדשה: עומס יתר, אפקטיביות נמוכה, חוסר רלוונטיות והתפתחותו של קרע בין המדינה למורים. מצב זה מחייב את מדינת ישראל להמציא ולבנות מוסדות, כלים ותהליכים שיאפשרו חשיבה ותכנון אסטרטגיים בתחום החינוך, וכן ליצור את התנאים החיוניים שיאפשרו התמודדות מוצלחת עם בעיות השבר שכרוכות בעבודת המורה בזמננו. לפיכך המסמך מציג שש המלצות מרכזיות. ארבע ההמלצות הראשונות מתייחסות למוסדות ולכלים החיוניים להתנעת תהליכי החשיבה והתכנון האסטרטגיים, ושתי האחרונות מתייחסות למדיניות מורים הנדרשת בעת הזו ( אמנון כרמון) .

בימיו של דיואי לא היו תנאים למימוש הפילוסופיה הגדולה שלו; כיום התנאים ישנם, אך אין פילוסופיה גדולה. "דיואיזציה" של החשיבה החינוכית תוכל לרתום את התנאים לטובת חינוך אלטרנטיבי שהמאה העשרים ואחת זקוקה לו . הסיבה העיקרית לכישלונו של החינוך הפרוגרסיבי נעוצה באי־הבנה של הפילוסופיה שלו – של דיואי ( אמנון כרמון) .

במאמר זה של ד"ר אמנון כרמל מוצגת חלופה לארגון הידע הקיים בבית הספר. ארגון הידע הקיים מבוסס על "מקצועות בית ספריים", וכאן מוצעת מסגרת חדשה לארגון התכנים הנלמדים המכונה "דיסציפלינה פדגוגית". חלקו הראשון של המאמר מציג בקצרה את עיקרי התאוריה של ארגון הידע שפותחו על ידי המחבר במאמרים קודמים. בחלק השני נחשפות שתי דיכוטומיות אופייניות שמשתקות את הדיון החינוכי בשאלת ארגון הידע הראוי. הראשונה היא זו שבין ייצור של ידע חדש לבין הפצה של ידע קיים; השנייה היא זו שבין גישה דיסציפלינרית לבין גישה אינטגרטיבית. טענה מרכזית במאמר היא שהדיסציפלינה הפדגוגית היא חלופה שמצליחה להתגבר על דיכוטומיות אלה. שאר חלקי המאמר מוקדשים להצגה שיטתית של הדיסציפלינה הפדגוגית, לתיאור השלכותיה המעשיות ולדיון ביתרונותיה על פני אפשרויות אחרות שמוצעות בשיח החינוכי ( אמנון כרמון).

מאמר מעניין של אמנון כרמון המציע למתכנני תכניות לימודים לבטל את המקצוע. כל ידע שנארז במקצוע מאבד את ערכו. אמנון כרמון טוען כי מנקודת הראות של הצרכים והערכים המרכזיים של חברות הידע הדמוקרטיות של המאה העשרים ואחת , המקצוע הוא אפשרות גרועה ביותר לארגון הידע לצורך למידה והוראה. ברגע שהתבנית של המקצוע מוטלת על התכנים השונים היא מעוותת אותם . יש להבין שהמקצוע הומצא במאה התשע עשרה . מדוע בעצם אי-אפשר לאמץ, בהתאמות מסוימות , את המאפיינים המרכזיים של ארגון הידע באמנויות לתחומים העיוניים? מדוע אי-אפשר ליצור ביצוע לימודי מרכזי, אישי או צוותי, שהלומדים יבחרו בו ואשר יכלול חלק כתוב והצגה בעל פה ויחליף את בחינת הבגרות המשמימה? אמנון כרמון חושב שהאמנויות מספקות לנו דגם מצוין למסגרת חדשה לארגון ידע , ועליה להחליף את המקצוע במסגרת הדומיננטית בבית הספר. המסגרת המוצעת , לה קורא אמנון כרמון תחום משמעות , תכיל בתוכה את מאפייני היסוד שתוארו כאן, יחד עם הבחירה הכפולה של הלומד והדגש על הממד הרגשי שמאפיינים את האמנויות.

סקירת ביקורת מרתקת של אמנון כרמון על ספרו של קירן איגן, שהתפרסם במקור ב־1997,ספר הנחשב אחד הספרים החשובים והמעניינים ביותר שהתפרסמו בתחום החינוך בשנים האחרונות. הוא חשוב מפני שהוא מציג תאוריה גדולה של חינוך שיש לה השלכות משמעותיות ומעשיות ביותר על מטרות החינוך ועל אופני הפעולה שלו. הספר מעניין מפני שהתאוריה של איגן מקורית, מורכבת ומלאה בבעיות ובמתחים פנימיים כדרכן של תאוריות טובות. התאוריה אינה משתבצת יפה באף לא אחת מהמגירות העמוסות לעייפה של השיח החינוכי הרווח, והיא עוסקת בהקשרים היסטוריים ותרבותיים רחבים שחורגים הרבה מעבר לתחומי הדיון של "ספרי חינוך" רגילים. הטענה המרכזית של איגן היא שאין הבנה אחת אלא חמישה "סוגי הבנה" ושכל סוג נובע מהתפתחותם של "כלים קוגניטיביים" מיוחדים.

המאמר עוסק בארגון הידע, במיוחד בתחום החינוך הבית ספרי. נעשה ניסיון לנתח את המצב הקיים בבית הספר בהשוואה לזה שבאוניברסיטה ולהציע חלופה למצב בתחום החינוך הבית ספרי. מאפיין מרכזי של זממנו הוא עלייתן של מערכות ארגון ידע חדשות ורבות עוצמה שאליהן חשופה כלל האוכלוסייה. הילדים כיום עוברים כבר מהגיל הרך סוציאליזציה מקבילה לכמה מערכות ארגון ידע בעלות מטרות-על שונות ומסרים אפיסטמיים מגוונים. מצב זה מעורר שאלות רבות לגבי "הזהות האפיסטמית" של הצעירים בימינו ולגבי תפקידם הראוי של המוסדות העוסקים בחינוך הכללי. ארגון הידע הבית הספרי הצליח להתמסד ולפתח מנגנוני שימור יעילים במיוחד.עם זאת, טרם נמצא בסיס חלופי לארגון הידע שיכול להתמודד בהצלחה עם האתגרים העומדים לפני החינוך הכללי, ולהתקבל בברכה בקרב הכוחות החברתיים החדשים. הגיע הזמן אפוא לרכז מאמץ מחשבתי ומעשי בתחום של ארגון הידע הבית ספרי, ובאפשרויות השונות להחליפו בארגון טוב יותר (אמנון כרמון)