מדיניות פדגוגיה ותיאוריה

אחד מתפקידיה החשובים של מערכת החינוך היא לטפח בוגרים יצירתיים. בעיקר בשוק העבודה העתידי, היצירתיות – יותר מזיכרון או כוח חישוב שבמידה רבה נהפכו לכמעט מיותרים בעידן המחשב והרשת – היא שתקבע את הצלחתו של היחיד ואת הצלחתם של החברה והמשק בכללותם. ואולם, האם ניתן לטפח יצירתיות? ואם כן, כיצד? מהי בכלל יצירתיות, מהם הקווים הביוגרפיים החוזרים אצל אנשים יצירתיים והאם יש להם תכונות אופי משותפות? על שאלות אלה ודומות להן משיבה מחברת המאמר שלפנינו, פסיכיאטרית ומדענית מוח שחוקרת יצירתיות.

מה קורה למנהל הדרכה למידה או פיתוח מקצועי שעובד בתחום שנים רבות? מה שקורה לכולנו בעקבות ותק מקצועי. אנחנו לעיתים שבויים בתפיסות ישנות ומוכרות ומתקשים לרענן את עצמנו מחדש. חקר המוח התחדש כל כך בעשור האחרון שהוא מחייב מנהלים ובעלי ניסיון רב בעולמות ההדרכה הלמידה והפיתוח המקצועי לבדוק שוב את העובדות המרכזיות על עולם הלמידה. דון טיילור ריכז 4 עובדות מרכזיות בוובינר שערך לאחרונה למנהלי למידה ופיתוח מקצועי ( לובה משל).

החוברת הצנומה והצנועה שפרסם לאחרונה מרכז טאוב, מכון מחקר ירושלמי העוקב בשקדנות אחרי המדיניות החברתית בישראל והשלכותיה, אינה מכילה גילויים מרעישים ואינה מצביעה על תופעות חברתיות שטרם שמענו על קיומן. ואף על פי כן, יש בה עניין לא מבוטל, הנובע בעיקר מהעובדה שהיא מעמידה מראה מול פני הישראלים המתעניינים במצבה של החברה שבתוכה הם חיים. הדמות הנשקפת מהמראה הזאת חייבת לעורר דאגה, גם אם היא מוכרת היטב מזה שנים. החוברת, שכותרתה עניינית ויבשה — "תמונת מצב המדינה: תרשימים בנושאי חברה וכלכלה בישראל" — מביאה, כמו בכל שנה, שפע נתונים על מצבה של החברה הישראלית בתחומים שונים ומגוונים, שהחינוך הוא המרכזי שבהם (אריה דיין).

לספרות יש פוטנציאל לשנות את המציאות, ובהתאם לכך, לתוכנית הלימודים בספרות הנלמדת בתיכון יש השפעה רבה על תודעתו ועל "ארון הספרים" של התלמיד הישראלי. תוכנית לימודים זו, הנלמדת ומוטמעת על ידי דור הישראלים הצעירים, שותפה בעיצוב "הקהילייה המדומיינת" הישראלית. התוכנית זו מבוססת על ארבעה נושאים: "זהויות", "מה זאת אהבה?", "לחיות בארץ ישראל" ו"שירים בעקבות השואה" ובכל נושא נבחרו עשרה שירים. מקריאת השירים מתוך בדיקת זיקתם לנושא המוצהר שאליו הם משויכים משתקף "סיפור" שגוי מעיקרו, המשבש את מאפייניה של הקהילייה המדומיינת (אסתי אדיבי-שושן).

ד"ר צבי בקרמן, חוקר ומרצה בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, סבור שהמושג "זהות", כמו מושגים רבים אחרים הנוגעים לעולמו הפנימי של האדם, הוא בדיה לא מועילה ולא צודקת: "האליטות בודות ישויות נסתרות, לוקחות עליהן בעלות וזוכות ביתרון חברתי-מעמדי" (יורם הרפז).

במבנה הנוכחי שלו, אומר פרופ' יצחק קשתי, "משרד החינוך אינו רלוונטי למבנה הרב-תרבותי של מדינת ישראל". לפי הצעתו, המשרד, שיגדיר את עצמו מחדש, יופקד על רגולציה ורישוי, ותכניות הלימודים של כל מגזר ייקבעו על ידי מרכזי חינוך עצמאיים (אריה דיין).

כדי לעודד ולטפח אינטואיציה מושכלת עלינו לפתח אצל התלמידים כושר התבוננות, מודעות עצמית, אינטליגנציה מרחבית, אינטליגנציה רגשית וחשיבה היוריסטית. אטען שהדרך הטובה ביותר לעשות את כל אלה היא בשילובם של מקצועות האמנות בתוכנית הלימודים: ציור, מחול, תאטרון, צילום, מוזיקה, קולנוע, עיצוב סביבתי, שירה, כתיבה יוצרת, פסיכודרמה וגם יוגה ומדיטציה (יוסף אבינון).

המאמר הנוכחי מספק סקירה של החקיקה הלאומית הנוכחית, של המדיניות, של תכנית הלימודים ושל הפרקטיקה הקשורים לחינוך למחוננים בסקוטלנד.המאמר מתחיל בסקירה של ההקשר הלאומי וברקע ההיסטורי התומך באתוס הדוגל בשוויון זכויות, שחודר לחינוך הסקוטי.המחברים דנים באופן שבו הנרטיבים ההיסטוריים, הפילוסופיים והפוליטיים המושרשים היטב באמונה שהחינוך הוא זכות עבור כולם, מבשרים על הגישה של סקוטלנד ל"חינוך למחוננים" (Sutherland, Margaret; Stack, Niamh , 2014).

מחקר זה בחן מה המפקחים על המחקר והסטודנטים, שהם מורים בפועל ובעלי תארים מתקדמים, תופסים כאלמנטים העיקריים של פיקוח מוצלח על מחקר פעולה. לצורך כך רואיינו ארבעה מפקחים על מחקר פעולה ושמונה סטודנטים לתארים מתקדמים. הממצאים חשפו 24 אלמנטים עיקריים של פיקוח על מחקר פעולה המתייחסים ל: (1) מיומנויות של המפקחים בתמיכה בפיתוח הידע לגבי מחקר פעולה ובאמצעותו, ויצירת סביבה תומכת עבור פיתוח הידע, (2) מומחיות וידע בפיקוח על מחקר פעולה, (3) עמדה לגבי פיקוח על מחקר פעולה, ו-(4) המניעים של פעולות המפקחים בקשר בין המפקח לסטודנט (Cornelissen, Frank; van den Berg, Ellen., 2014).

קבוצה של אנשי אקדמיה וחינוך מרחבי העולם פרסמה בחודש מאי האחרון ב"גרדיאן" הבריטי מכתב פתוח לפרופ' אנדריאס שלייכר, מנהל מבחני פיזה. במכתב הם מביעים דאגה עמוקה מהשפעתם של המבחנים, קוראים לעצירתם ומציעים רעיונות שיתרמו לטיפול בסוגיות שהעלו.

לפעמים התפאורה מתמוטטת, כותב אלבר קאמי, ואנו מוצאים עצמנו בעשייה מכנית, ללא אוריינטציה ערכית ורעיונית – מתנסים בחרדת האבסורד. בעקבותיה, על פי רוב, יגיעו יקיצה ותובנה בדמותה של תביעה למשמעות, פשר וכיוון. מאמר זה מבקש להתמודד עם חרדת האבסורד כפי שמתנסים בה מורים ומחנכים אידאליסטים, בבקשם את ההגיונות המנחים והמצדיקים של מלאכת חוקם בחינוך ובהוראה (נמרוד אלוני).

שאלה גדולה המעסיקה אותנו: ערכי יהדות מה הם? כלומר מה הם הערכים המוחלטים הנראים לנו כספציפיים יהודיים שהועברו מדור לדור ושאנחנו חייבים להיאחז בהם ולחנך לאורם (איילי 1996, 95).שאלה זו, שהעלה המחנך מאיר איילי ב-1942, טרם הקמת המדינה ומערכת החינוך שלה, ממשיכה להטריד את נפשם של מחנכים רבים — ובהם שרי חינוך — עד היום. הקושי להגדיר את "היהודי החדש", את "התרבות העברית" ואת "הזהות הארץ ישראלית" אינו מרפה (נירית רייכל).

פרק זה בספר הוא הצעה לקובעי מדיניות לתת את הדעת על הדרך והמתודה שבאמצעותן יש להתייחס לקונפליקטים בין ערכים בכלל כמצע לקיומו של דיון מושכל גם בקונפליקט שבין חירות לבין שוויון ובין "מערכת חינוך לכל אחד" ל"מערכת חינוך לכול". הסוגיה המרכזית מתייחסת לשתי שאלות: 1. האם ערך החירות וערך השוויון ניתנים ליישוב במסגרת השקפת עולם אחת? 2. האם ערך החירות – כאשר מתייחסים אליו באופן עמוק – נגזר בעצם מהשקפת עולם שלמה שאינה עולה בקנה אחד עם ערך השוויון? אולי ערך החירות נעוץ בהשקפת עולם המקדשת את הביטוי העצמי האינדיווידואלי ואילו ערך השוויון נובע מהשקפת עולם הרואה את שיר האנושיות בסולידריות עם המדוכאים, הסובלים והחלשים ולא בביטוי העצמי? (יונתן כהן).

את מי משרתים אנשי החינוך וההוראה? בחינת ההיסטוריה של האנושות מספקת תשובה לא מעודדת: על פי רוב משרתים המורים אדונים רבים — פוליטיים, דתיים וכלכליים — שרואים באדם אמצעי ולא מטרה. במקום שהמורים והמחנכים יתמסרו לטיפוחם הנאות של הדורות הצעירים וינהיגו את סדר היום החינוכי, הם תכופות משמשים צינורות פסיביים למדיניות השלטון ונושאי דברם של ממסדים חברתיים וקבוצות אינטרס. סדר דברים זה מעוות, ואת מחירו משלמים כולנו (נמרוד אלוני).

הזהות הפלסטינית צומחת באופן מעוות בגלל האיסור שמדינת ישראל הטילה על תושביה הערבים להתאבל על הנכבה ולעבד אותה. בעקבות האיסור התקבעה הנכבה בתודעת הפלסטינים כאירוע טרנס-היסטורי נוכח תמיד. מערכת החינוך הישראלית משבשת בדרכים שונות את צמיחתה הטבעית של הזהות הפלסטינית. זהות פלסטינית משובשת אינה מאפשרת לפלסטינים להיפתח ולהתפתח. מסקנה: מדינת ישראל ומערכת החינוך שלה צריכות לאפשר לפלסטינים אזרחי ישראל לעבד את הזיכרון ההיסטורי שלהם כדי להיחלץ ממנו; זה טוב לערבים וגם טוב ליהודים (איימן אגבאריה).

בחלק זה של מאמרו מאיר העיניים מבקש ד"ר יוסי לב לברר: אילו יישומים (המלצות יישומיות) נובעות מתיאוריית למידה זו ? כלומר כיצד יש ללמד ? יש לספק ללומדים אפשרויות רבות ללמידה ולאינטראקציה רב ערוצית עם המורים ועם הלומדים האחרים. מתוך כל האפשרויות האלה ייצור לעצמו כל לומד את הרשת האישית שלו, האינטראקציה שייצרו המשתתפים: יש צורך שרבים יפתחו בלוגים, יגיבו לאחרים וישתתפו בדיונים ובטוויטר. שכן זהו החומר שמגביר ומעשיר את הידע המועבר בהרצאה, וזהו החומר המזין את היומון שנכתב בכל יום, ומהווה מעין סיכום ביניים של הלמידה שהתרחשה בקורס ( יוסי לב) .

מדינת ישראל השתתפה במחקר בינלאומי חדש – טאליס – שנערך על ידי ארגון ה-OECD. מחקר זה, המתמקד בסגלי הוראה ומנהלים, נועד לבדוק תפיסות של מורים ומנהלים בנוגע להוראה ולמידה, פרקטיקות הוראה בכיתה והתפתחותם המקצועית של המורים. המידע נאסף באמצעות שאלונים שמועברים למורים ולמנהלים בבתי הספר. המחקר מאפשר ללמוד על ההבדלים בין מדינות מבחינת המדיניות החינוכית ופרקטיקות ההוראה, ועל השפעתה של המדיניות החינוכית על התפתחותם המקצועית של מנהלים ומורים ועל סביבת הלמידה של בתי הספר. המחקר נערך בחודשים מרץ-אפריל 2013, בקרב מדגם מייצג של כ-200 בתי ספר, שבהם לומדים תלמידים בשכבות גיל ז', ח' ו/או ט'.

המאמר מתבונן בתכניה של התנועה להוראת החשיבה מנקודת המבט של המושג "אידיאולוגיה" , כפי שתואר ונותח בידי צבי לם. התבוננות בהוראת החשיבה מנקודת מבט זו מגלה, שהיא עצמה ושלוש הגישות שלה- גישת המיומנויות, גישת הנטיות וגישת ההבנה- הן אידיאולוגיות ולא תיאוריות קוגניטיביות ( שהן מתחזות להן) . המשמעות של תובנה זו היא שהגישות השונות להוראת החשיבה הן תולדה של אוטופיה – דימוי של" האדם המחונך" – ולא של ממצאים קוגניטיביים-אמפיריים. תיאור וניתוח הוראת החשיבה מנקודת מבט אידיאולוגית אינם שוללים אותה, הם מאפשרים הבנה חדשה שלה ויישום נבון שלה ( יורם הרפז) .

מאמר ביקורתי של חוקרי חינוך בארה"ב נגד הנטייה של כותבי מחקרים בחינוך להסתגר במגדל השן של האקדמיה. כותבי המאמר , פרופסור Gustavo E. Fischman וד"ר Adai Tefera מאמינים כי מחקר בחינוך אשר אינו מופץ לשדה ואינו מוטמע בשטח הוא חסר ערך חרף העומק של שיטת המחקר. במאמר אשר נכתב לאחרונה בכתב העת החינוכי Teachers College Record קוראים הכותבים לחוקרי החינוך לנקוט בגישות יותר פרואקטיביות להפצת ממצאי המחקר לשטח וליישומו הלכה למעשה במסגרות החינוך. החוקרים צריכים להסתייע בשיטות דינאמיות של ניהול ידע והפצתו (knowledge mobilization strategies (KM על מנת להגיע לאוכלוסיות רחבות יותר בחינוך ( Gustavo E. Fischman, Adai Tefera ).

סוקרטס, דיואי, סקינר, פיאז'ה, פבלוב, בלום, קירקפטריק, גרדנר ועוד רבים וטובים מצטופפים להם בעמוד אחד באתרו של דונלד קלארק והתיאוריות שלהם נבחנות מחדש בקצרה. מי שרד את מבחני המדע המודרני ומי הותיר אחריו מיתוסים שעד היום מושרשים אצל כולנו שלא לצורך? עיינו במבט החדש והמשעשע על כל מה שכבר אמרו צדקו וטעו לגבי למידה ב- 2,500 השנים האחרונות ( מקור וקרדיט : אתר חברת מתודיקה ).