מדיניות פדגוגיה ותיאוריה

המסמך שלהלן מציע המלצות ליישום "הצעד הבא" של רפורמת "אופק חדש". הרפורמה החלה בשנת 2007, וה"צעד הבא" יימשך בחמש השנים הבאות. ההמלצות מבוססות על שורה של מחקרים מהארץ ומהעולם, ועיקרן חתירה להעמיד את עובדי ההוראה – מורים וגננות – במוקד התהליך החינוכי. "הצעד הבא" יעסוק בתנאי עבודתם, באוטונומיה שלהם ובהתפתחותם המקצועית והאישית. למסמך המקורי בדפוס מצורפים נספחים – הערות על היבטים של "אופק חדש: הצעד הבא" – אשר נכתבו בידי פרופ' יזהר אופלטקה, ד"ר יורם הרפז, פרופ' עמי וולנסקי, ד"ר יריב פניגר, ציון שורק, פרופ' נמרוד אלוני ופרופ' דוד גורדון.

מסלול ההתמחות האישית מציע לחלק מסוים מהמורים (הרוצים והיכולים) להתמחות גם בתחום חינוכי מסוים, כגון הערכה, הערכה חלופית, שילוב מחשב בהוראה, הוראת מקצוע, הוראה פרטנית, ליווי מורים חדשים וקליטתם; ולמלא תפקיד באותו תחום בבתי הספר שלהם. מורים אלה יחליפו את המדריכים, המנחים והמפקחים ש"נוחתים" על בית הספר מבחוץ ומחלישים את האוטונומיה שלו. הרעיון הוא להעצים את היכולות החינוכיות של בית הספר ולבסס אותו על כוחות פנימיים. תוך כדי כך תקטן התלות של בית הספר ברשויות החינוך השונות, שיבטיחו קביעת מדיניות, קביעת מטרות החינוך ותקצוב מלא של כל הצרכים ( ציון שורק) .

תכנית "אופק חדש", המיושמת בשנים האחרונות בבתי הספר היסודיים, כמעט לא נגעה במרכז העשייה של בית הספר: ההוראה והלמידה. השינוי המשמעותי היחיד שתכנית זו הכניסה לבתי הספר בהקשר הפדגוגי הוא שעות הוראה פרטניות. שעות אלו הן תוספת חשובה למשאבים העומדים לרשות הנהלת בית הספר. אולם היעדר יעדים פדגוגיים ברורים לניצול משאב זה, אי-בהירות לאופן השימוש בשעות אלה והעובדה שסגל ההוראה אינו מקבל הדרכה על השיטה ועל דרכי ההוראה המתאימות לה פוגעים בסיכוי ששעות אלה יביאו לשינוי ממשי בבית הספר. המחבר מבקש להציע יעד אחד מרכזי לניצול השעות הפרטניות ולפרט מהי הדרך להשיג את היעד הזה ( יריב פניגר) .

השעות הפרטניות מאפשרות למורים ליישם פדגוגיה אחרת, אך הן אינן מאלצות אותם ליישם פדגוגיה אחרת. מורים יכולים להחיל גם על השעות הפרטניות את הפדגוגיה הבית ספרית השלטת – את דפוסי ההוראה הפרונטלית ודפוסי הלמידה הפסיבית. לכן יש לפתח פדגוגיה חלופית לשעות הפרטניות ולחתור – וזו עיקר הטענה של הדברים שלהלן – להפיכתה לפדגוגיה כללית בבית הספר. רפורמת "אופק חדש" תהווה רפורמה פדגוגית, ולא רק הסכם שכר מורחב, אם היא תצליח להתמודד עם שני אתגרים: פיתוח פדגוגיה פרטנית והטמעתה בבית הספר. פיתוח פדגוגיה פרטנית כרוך בדרכים להבניית למידה בקבוצות קטנות. ישנן תאוריות ופרקטיקות רבות של למידה בקבוצות קטנות; יש להבחין ביניהן, להכיר את יתרונותיה וחסרונותיה של כל אחת ולמצוא או להמציא את התאוריה והפרקטיקה היעילות ביותר לשעות הפרטניות ( יורם הרפז).

המסקנה העולה מממצאי המחקר של המחבר ומממצאים אחרים היא שאין להסתפק ב"אופק חדש" כהסכם שכר המוגבל בהיקפו, אלא להופכו לרפורמה כוללת שתעסוק במגוון ההיבטים של עבודת המורים, ובכללם הגדרת תפקידם, זמן עבודתם והיקף המשימות המוטלות עליהם. במילים אחרות: אין לקבוע במסגרת "אופק חדש" את מספר שעות השהייה הנחוצות ללא שליטה של מתכנני "אופק חדש" על דרישות משרד החינוך מהמורים.המלצת המחבר אפוא היא להציע הבניה מחודשת של תפקיד המורה כחלק מרפורמת "אופק חדש", אשר תכלול מטלות הניתנות לביצוע בפרק הזמן העומד לרשות המורה ביום עבודה כבסיס ראשוני להקלת עומס העבודה בהוראה. הגדרה זו, לעניות דעתו של המחבר, צריכה להתמקד בראש ובראשונה בתפקידו הפדגוגי של המורה ובצורך למקד את משימותיו בהוראה עצמה ( יזהר אופלטקה).

ביקורת על הספר של Erin Horvat המציג את הפרספקטיבות של המורה ושל הסטודנט לגבי תהליך המחקר. חלק ניכר מהתועלת שבטקסט זה אינו רק עבור הסטודנטים, אלא גם עבור חברי הסגל המחפשים תובנות בתכנון והוראה של הקורס שלהם לשיטות מחקר איכותניות. (Scott Freeman, 2013).

תכנית NFTE היא תכנית לימודים ייחודית לתלמידים בסיכון. התכנית פותחה בארצות הברית והתרחבה לכעשרים מדינות, כולל ישראל. בתכנית משתתפים בה כיום אלפי תלמידים ברחבי העולם. השנה תחל התכנית לפעול גם ברשת אורט, בעשרה בתי ספר, וישתתפו בה כ-150 תלמידים. מטרת התכנית היא להכשיר את התלמידים לעולם המקצועי-עסקי, תוך הקניית מיומנויות למידה וכישורי חיים מגוונים ( מערכת "קו לחינוך" ) .

המאמר בודק הצורה שבה הציונות פנתה אל ספר התנ"ך, ובפרט, כיצד פנייה זו מצטיירת בתכנית הלימודים הממלכתית בתנ"ך, תשי"ד-תשט"ו. הנוכחות של התנ"ך בסִפֵּר הציוני הייתה בולטת. הציונות, כשאר התנועות הלאומיות, העמידה את התנ"ך במרכז הבמה כחלק מגישושה אחר זהות לאומית. הופעת תכנית הלימודים בתנ"ך הייתה קשורה לחקיקת 'חוק חינוך ממלכתי'. היא התבססה על הנחות יסוד אקולטורטיביות, וביקשה להציב את התנ"ך במרכז התרבות היהודית, כספר בעל סמכות, על מנת שהוא יוכל לפעול את פעולתו הראויה ככלי חינוכי. טענתי, בניגוד לטענת אורי רם, שמחברי תכנית הלימודים לא התעלמו מן המימד הדתי-תאולוגי של התנ"ך ושהם העדיפו את ההוראה הערכית-תרבותית על פני הפן היסטורי-מיתי של הספר ( צבי פרידלנדר).

הציבור האמריקאי אינו מכיר את מבחני פיזה וטימס כמו הציבור הישראלי, אבל הוא מכיר היטב את המיקום הנמוך של ארצות הברית בדירוגים הללו, וגם הוא מחפש קיצור דרך לצמרת. על רקע זה יצא לאור בימים אלו ספרה של העיתונאית אמנדה ריפליי "הילדים הכי חכמים בעולם".הספר סוקר ברוח ההשוואות של פיזה את מערכות החינוך בגרמניה, בארצות הברית, בדרום קוריאה, בפולין וכמובן בפינלנד. כדי להבין את נקודת המוצא של המחברת כדאי לבחון את האינדקס: בעוד שנושא הפערים החברתיים מוזכר פעמיים, מבחני פיזה מוזכרים יותר משלושים פעם ( יולי תמיר) .

קרל ברייטר ומרלן סקרדמליה, שני חוקרי חינוך ידועים מקנדה, מחליפים "להבין ידע" ב"לבנות ידע" ומשנים תוך כדי כך את חוקי הסביבה החינוכית. "בניגוד לכיתה רגילה", הם אומרים בריאיון להד החינוך, "כאן תפקיד המורים הוא לפתוח את הדיון ולא לנעול אותו עם 'התשובה הנכונה'" יעל דקל , יורם הרפז) .

חינוך להבנה שואל מה ראוי להבין וכיצד מחנכים להבנה , ראוי להבין "רעיונות גדולים" , מלמדים רעיונות גדולים באמצעות הוראה לשם הבנההוראה לשם הבנה "מתרגמת" הבנה לסדרה של ביצועים, הוראה להבנה יכולה להצליח רק ב"בית ספר מבין" וב"מערכת חינוך מבינה"מסקנה: יש ליצור "בית ספר מבין" שבו מתנהלת הוראה לשם הבנה הנתמכת על ידי בית הספר ומערכת החינוך ( יורם הרפז) .

במאמר זה מבקש המחבר להציע כמה רעיונות הנוגעים להוראת שיטות מחקר איכותניות ומבטאים הפריה מתחום רחוק לכאורה שאינו דיסציפלינה אקדמית: אמנות הגנה עצמית יפנית מסורתית ששמה איקידו. מחבר המאמר מתייחס למכנה המשותף בין הוראת שיטות מחקר איכותניות ובין השימוש בהן (עריכת מחקר איכותני). הוא דן במושג הידע בפרדיגמה האיכותנית ומציע שהדרך הדיאלוגית והחווייתית-רגשית שבה אנו מלמדים ובמסגרתה אנו חולקים ידע עם הסטודנטים, מניה וביה דוחה גישות מונולוגיות וסמכותניות לידע: בהוראה ובשדה המחקר גם יחד ( חיים נוי).

מחקר זה בוחן את יישומה של הפילוסופיה של אכפתיות (caring) במעשה החינוך וההוראה דרך התבוננות מקרוב בשני מורים המלמדים בבתי ספר יסודיים בעיר לוס אנג'לס בקליפורניה שבארצות הברית. המחקר כלל שהייה כפעם בשבוע בכל בית ספר לאורך שנת לימודים אחת עד שנתיים, ראיונות עם מורים ותלמידים, תצפיות פתוחות ושיחות לא פורמליות. מחברת המאמר בוחנת כיצד שני המורים מגדירים אכפתיות וכיצד הם מנסים לשלב בין תפיסותיהם לתפיסות האכפתיות בפדגוגיה שלהם ( תמי של ).

מאמר זה יסביר משהו מהגיונו של החינוך הקונטמפלטיבי – מגמה חינוכית בהתהוות. המושג הרחב קונטמפלציה מצביע על תכונה הכרתית אנושית שמתבטאת בהתבוננות, הקשבה, נוכחות, ערות ומודעות. פדגוגיות קונטמפלטיביות עוסקות בהפניית מבטו של התלמיד לחוויית הידיעה החד־פעמית כפי שהיא ניתנת בתודעתו בזמן התרחשותה ( אורן אֶרְגַז).

התאוריה הקונסטרוקטיביסטית היא תאוריה של ידע ולמידה, ידע ולמידה נבנים על ידי יחידים בהקשר חברתי , גם הבנה נבנית על ידי יחידים בהקשר חברתי , תלמידים אינם מבינים את מה שהם לומדים בבית הספר כי בית הספר אינו מצפה מהם להבין .מסקנה: יש לפתח סביבות חינוכיות שבהן תלמידים בונים הבנות ( ציפי ליבמן ).

תלמידים לוקים בידיעה כוזבת: חושבים שהם יודעים ומבינים אך אינם יודעים ומבינים , הם מפסיקים ללמוד ולהתכונן לבחינה – ונכשלים הם חושבים שהם יודעים ומבינים בגלל שתי תופעות: היכרות ונגישות חלקית , יש דרכים לעזור להם להתגבר על הידיעה הכוזבת מסקנה: להטיל על התלמידים משימות שיסייעו להם להתגבר על הידיעה הכוזבת ( דניאל ווילינגהם) .

ההוראה של מחקר הפעולה, שבה דן מאמר זה, התבצעה בסמינריון במכללה להכשרת מורים. נושא הסמינריון היה "ניהול כיתה וארגון מערכות למידה" ובו נדרשו הלומדים-חוקרים לבצע מחקר פעולה בסביבת ההתנסות בהוראה שלהם. בסמינריון השתתפו כשלושים סטודנטים וסטודנטיות בשנת לימודיהם השלישית. הם הוכשרו להוראה בחטיבת הביניים במקצועות מתמטיקה, מדעים, אנגלית וספרות, לימדו שיעורים במקצועות אלה אחת לשבוע, וזו הייתה התנסותם הראשונה בעריכת מחקר ובכתיבה מחקרית. את מחקר הפעולה הורו במשך שנה שלמה שתי המנחות ביחד (co-moderating). הקורס ניתן במשך כל שנת הלימודים למשך שעתיים וכלל מפגשים פנים אל פנים ומשימות מתוקשבות. כחלק מההוראה של מחקר הפעולה הוקצה בכל שיעור זמן לעבודה משותפת בקבוצות ולהשמעת קולו של החוקר-סטודנט (ליאת אייל, דרורית רם) .

בניסיון לפרק את המושג "תרבות בית-הספר" ל"מחוזות התרבות החינוכית" מזהה מחבר המאמר 11 מחוזות כאלה. הוא מציין כי הושפע מהווארד גרדנר (Gardner, 1992), בעל "תיאוריית האינטליגנציות המרובות", הן בתוכן והן בגישה, ואף הוא משמש לו מקור לבניית המחוזות שהוא מציע. בבניית מודל "מחוזות התרבות החינוכית הבית-ספרית" נדרש מחבר המאמר גם למדרג הצרכים של אברהם מסלאו (Maslow, 1965) משום שתרבות בית הספר בכללה ומחוזות התרבות החינוכיים שלו, כפי שהוא מבקש להציגם, נבחנים על פי המידה שבה הם מציעים מענה לצרכיו של האדם ובמיוחד לצרכים העיליים, הרוחניים (ישעיהו תדמור) .

פרופ' יאיר נוימן ( ראש המחלקה לחינוך באוניברסיטת בן־גוריון, הוא חוקר רב־תחומי המפרסם ספרים ומאמרים במיטב ההוצאות וכתבי העת) . מדבר על שלושה סוגים של הבנה: סימבולית־פורמלית, פרשנית ואסתטית. "צריך ללמד תלמידים חשיבה רציונלית בריאה", הוא אומר, "שידעו לאתר טיעונים, לבקר טיעונים ולהמציא טיעונים. תרבות הטמטום שמקיפה אותנו ונתמכת על ידי רוח פוסט־מודרנית של 'הכול הולך' מדאיגה אותי מאוד" ( יורם הרפז) .

במאמר זה מבקשים המחברים להציג את ממצאי המחקר האתנוגרפי של החינוך הפורמלי והלא פורמלי לילדים ולבני נוער בישראל שפורסמו בעשורים האחרונים בארץ ומחוצה לה. מכאן שלא כללו בסקירה זו את החינוך הגבוה ואת הכשרת המורים, שאמנם נעשו עליהם לא מעט עבודות מחקר איכותניות שונות, אך רק מעט אתנוגרפיות ( שמחה שלסקי, ברכה אלפרט, נעמה צבר-בן יהושע).