מהו יופי, ומדוע הוא נחוץ לנו?

לורנד, ר' (2015). מהו יופי, ומדוע הוא נחוץ לנו? בתוך י' תדמור וע' פריימן (עורכים), חינוך – שאלות האדם (כרך א) (עמ' 227-218). תל אביב: מכון מופ"ת.

פרופ' רות לורנד מלמדת בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה

המחברת עומדת על מרכזיותו של היופי בפעילות היומית ובהנעה האישית. ראיית היופי כבעל ערך כאידאה נעלה וכבעל תפקיד חשוב בחיי הנפש נראים עוד בכתביהם של אפלטון ואריסטו. כך גם, הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט (מאה ה-18) ראה ביופי חוליה משלימה להבנת הפעילות התבונית. ואולם, עמדות שרווחו בפילוסופיה במאה ה-20 ראו בכמיהה ליופי כחסרת תוחלת או כמבטאת רדידות חושנית (Passmore, 1954). תפיסות אלה הביאו לדעיכת העניין התיאורטי שיש ביופי.

לפי קאנט, יופי הוא דבר המעורר במתבונן הנאה ללא אינטרס, ללא מושגים וללא תכלית (קאנט, 1969). תפיסה זו דחקה, שלא במתכוון, את היופי לשולי העניין התיאורטי, שכן בהיעדר בסיס תבוני או אינטרס, ההנאה מהיופי נתפסת כעניין פוחז, שרירותי וחסר ערך. עם זאת, היסק זה מבטא אי-הבנה, שכן הנאה היא תגובה ותולדה של סיפוק צורך כלשהו. על כן, לא תיתכן הנאה חסרת תוחלת שאין בבסיסה מענה לצורך, לעתים אף צורך בסיסי וקיומי. בעוד שצורך הוא בלתי אמצעי ויכול אף להיות לא מודע, אינטרס הוא פרי של שיקול דעת והבחנה בין אמצעים למטרות. אדם חייב להיות מודע לאינטרס שלו אך יתכן שיהיה לו צורך שהוא אינו מזהה ואינו יודע לקבוע מהם הדברים שיספקו צורך זה (לתינוק יש צורך במזון ואהבה אך אין לו אינטרס בהם).

יכול גם להתקיים קשר של קונפליקט בין צורך לאינטרס. קשר כזה יתרחש בדרך כלל במצב של מודעות לצורך אשר תפתח אינטרסים בגורמים לסיפוקו (מאבקו של אדם בצורך להשביע רעבונו יתקיים כשהוא מעוניין לרזות). צורך עשוי להיות בסיסי וקבוע, לדוג' צורך בשינה ובמזון. הוא גם עשוי להיות ביטוי מרוחק של צורך בסיסי או של מספר צרכים המצטרפים יחד (צורך בנעל מדגם מסוים אינו רק הצורך הבסיסי בכיסוי הרגל ובהגנה עליה אלא גם צורך חברתי להשתייך, לזכות בהערכה וכו').

כיצד ניתן לסווג את הצורך ביופי? לפי קאנט, יופי מורכב משני יסודות נוגדים: יסוד תחושתי-רגשי, שהינו חייתי ויסוד תבוני (קאנט, 1969, עמ' 5). בעוד שהיסוד הראשון מנביע תחושות, רגשות ונטיות, היסוד השני יוצר חשיבה מוסרית, חשיבה לוגית-תאורטית וחשיבה פרגמטית-תועלתנית. יסודות אלה מתלכדים באמצעות שני מאפיינים חשובים, לפי קאנט. המאפיין הראשון הוא כי יופי הוא תכונה אישית שלא ניתנת להכללה. במילים אחרות, זוהי תכונה המיוחדת לאובייקט מסוים ולא ניתנת להעתקה לאובייקט אחר בלי שתשתנה (אין שני דברים שונים בעלי אותו יופי). יתר על כן, ההקשר שבו היופי נחווה נותן לו משקל שונה (האזנה ליצירה מוזיקלית ברדיו אגב נסיעה שונה מהאזנה לאותה יצירה באולם הקונצרטים). זאת ועוד, לא ניתן להכליל את המסקנה ש"דבר מסויים הוא יפה", וגם דבר הוא יפה לא משום שהוא שייך למשפחת הדברים היפים. המאפיין השני של יופי, הוא כי הוא מבטא צורה של "תכליתיות ללא תכלית", כלומר סדר שלא ניתן להעריכו לפי מטרתו או שלא ניתן לייחס לו מטרה שמכוונת את מהלך ארגונו.

שני המאפיינים שלעיל, מתקשרים לשלוש קטגוריות של צרכים אנושיים, שעליהם כתב אברהם מאסלו (Maslow, 1963): ביטחון, זהות ומימוש עצמי. לתפיסת האדם את עצמו ולהתייחסותו אל תכונות ומאפיינים שלו עפ"י התאמה לקטגוריה מסוימת או לקבוצת ייחוס מסוימת שמשותפת לרבים יש תפקיד של סיפוק תחושת שייכות וביטחון שמקורו בהיות האדם חלק מגוף גדול ומורכב. תפיסה כזו נעשית באמצעות מענה על השאלה "מי אני?", שלה שתי תשובות עיקריות: תשובה תבונית, שענייניה השתייכות לקבוצות שונות בהן ישנם שותפים רבים, ותשובה המבחינה את הפרט מיצורים אחרים באמצעות הדגשת ה"אני הייחודי" שאיננו יכולים לתאר באמצעות מושגים כלליים.

הרצון לגונן על הזהות העצמית ולשמר אותה שלא תיאבד בסדר הכללי והתבוני נובעת מהצורך בזהות ובמימוש עצמי, כנבדל מהצורך בביטחון. שלושת צרכים אלה לא נפרדים זה מזה אלא מקיימים יחסי גומלין הרמוניים. כך, אדם נע בין הרצון לגונן על האני הייחודי שלו לבין הצורך להשתייך לגוף שנכללים בו אנשים אחרים. תנועה זו בין שני הקטבים עומדת בבסיס התשוקה ליופי ויוצרת סדר שלא ניתן להכללה.

לכאורה סדר החל על אינדבדואליות, דהיינו סדר שמתאים למקרה אחד בלבד ושלכאורה לא כפוף או מוגדר באמצעות חוקים או כללים מהווה סתירה פנימית. זהו סדר המבוסס על חידוש, הפתעה וייחודיות ובניגוד לתפיסתנו על "סדר", הוא אינו מאפשר להחליף אובייקט בזולתו בלי שישתנה משהו מהותי בסדר עצמו (אובייקט הקשור בזכרונות ייחודים ובאנשים קרובים לא ניתן להחלפה באחר). עם זאת, האובייקט היפה מרשים את המתבונן בהכרח הפנימי שהוא מבקש ליצור, ביחסי התואם בין הרכיבים השונים, אף שאלה לא ידועים מראש ולא ניתנים להכללה. הסדר שביופי אינו ניתן להעמדה באמצעות חוקים או עקרון כללי והניסיון מאשר זאת, אך ההפתעה שהאובייקט היפה מעורר אצלנו היא היא שיוצרת תחושת נכונות וערך בבחינת סדר מסוג אחר.

זאת ועוד, העניין שיש לנו ביופי של חפצים או יצירות של האחר, מעיד שלמרות שהיופי הוא תלוי הקשר אישי, יש בו מימד אוניברסאלי. במובן זה, הצורך באינדבדואליות אינו מגביל את עולמנו לידוע ולמוכר. להיפך, יופי המתגלה לנו בעולמות רחוקים הוא כזה המרחיב את העולם האישי, נעשה חלק ממנו ובו בזמן משקף שאיפה אל הנצח. בתפיסת היופי החד פעמי משתקף המתח שבין העולם האישי, שהוא "צר כעולם הנמלה" (כמו שכותבת רחל בשירה הידוע "רק על עצמי"), לבין הכמיהה אל המרחב, נעדר הגבולות. נקודה זו באה לידי ביטוי, למשל בדיאלוג "המשתה", בו החיפוש ליופי מתחיל בהתנסות בדברים פרטיים ומוחשים, אך עובר אל אידאות נצחיות (אפלטון, כרך ב, עמ' 140).

הצורך ביופי לא שובע, ואיננו מוותרים על החיפוש המתמיד אחר יופי חדש. יופי שהושג נוטה להתקבע ולהתמסד והוא חדל מלהפעים אותנו. מכאן גם הערכתנו הגוברת לחידוש ולמקוריות באמנות והערכתנו הפחותה לשחזור ולשכפול של יצירות. אנו זקוקים למרחק כלשהו בזמן כדי לאפשר לייחודיות של היצירה לשוב ולהרשים אותנו ביופיה (האזנה מרובה ליצירה מוזיקלית אהובה אינה יוצרת הנאה דומה להנאה ראשונית). האובייקט היפה מממש ערכים חשובים לנו, ונחוץ לנו לחדש את המימושים האלה כדי לחזור ולאשר את תוקפם ולגלות את מגוון אפשרויותיהם.

ההתנסות עם אובייקטים יפים מזינה את הצורך בשינוי ובהתחדשות והיא זקוקה גם ליד מכוונת של מורים ואנשי תרבות. חינוך אמנותי מכוון מהגיל הרך יכול לא רק להעשיר את הנפש בהתנסויות מעבר לזמן ולמקום המוגבלים, אלא גם להגמיש אותה ולהכינה לאפשרויות חדשות. הוראה אמנותית מיטבית אינה כזו המעניקה מאגר ידע חתום ומסוגר אלא כזאת היוצרת תשתית חיונית להתנסויות בהמשך החיים ולתובנות עתידיות. הסתפקות ביופי, שנקרה בדרכינו, בכאן ובעכשיו, היא הסתפקות במועט המדללת את הרוח ומגבילה את הדימיון. אנו זקוקים להיכרות מודרכת עם יפי העבר כדי להגיע ליפי ההווה.

עם זאת גם היצירות הקלסיות, שיופיין, כך טוענים, מתקיים מעבר למקום ולזמן שבו נוצרו, זקוקות לביצועים מחודשים, לפרשנויות חדשות ולשיח חדש. הצורך ביופי שאינו בא על סיפוקו הגמור הוא הבורא אופנות חדשות, זרמים וסגנונות חדשים באמנות, באדריכלות, בעיצוב הסביבה ובחזותם של בני האדם, והוא המניע אותנו אל קצות תבל לתור אחר נופים חדשים. אנו זקוקים לכל אלה כדי שלא להיבלע בתוך קיבעון תרבותי, כדי שלא לאבד את הייחודי לנו כאן ועכשיו, וכדי לחוש את כוח החיים החד-פעמי שלנו כשהוא מהדהד בחיוניותו של עולם שנצחיותו מתחדשת באופן תדיר.

ביבליוגרפיה

אפלטון (תשכ"ו-תשכ"ז). כתבי אפלטון (תרגום: יוסף גרהרד ליבס). ירושלים ותל-אביב: שוקן.
קאנט, ע' (1969 [1790]). ביקורת כוח השיפוט (תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך). ירושלים: מוסד ביאליק.

Maslow, A. (1963). The Need to Know and the Fear of Knowing. Journal of General Psychology, 68(1). 111-125.
Passmore, J. (1954). The Dreariness of Aesthetics. In W. Elton (Ed.), Aesthetics and Language (36-55). Oxford: Basil Blackwell.

הסיכום נכתב בידי ד"ר דניאל שפרלינג ממכון מופ"ת