לחיות בסתירות
ביקורת ספר בגיליון "הד החינוך , אפריל 2013 , עמוד 127.
ד"ר יצחק עזוז מהלך בגדולות. הוא מנתח את התרבות המערבית ומעמת אותה עם התרבות היהודית בגרסתה כ"סברה חז"לית" משנאית־תלמודית ומפיק מכך קווי מתאר חדשים לחינוך.
מהי הסברה החז"לית, מהי התרבות המערבית ומהן ההשלכות החינוכיות הנובעות מהבחנה זו?
עזוז: כדי להבין מהי הסברה החז"לית, נבחין אותה מהתרבות המערבית הקלה יותר להבנה משום שמאז הרמב"ם אנו חיים בה. התרבות המערבית מאז אפלטון מבקשת לכונן חשיבה פשוטה שתוביל אותנו לאמת אחת מוחלטת. הנחת היסוד של החתירה הזאת היא שהעולם מסודר – קבוע, בינרי וקוהרנטי. עולם כזה מאפשר אמת "מסודרת" המשקפת אותו. מה שעלול לשבש את ההגעה לאמת הם הרגשות, ולכן יש לסלק אותם משדה החשיבה. שדה החשיבה הוא השדה של הפילוסופים וממשיכיהם המודרניים – אנשי האקדמיה. רק הם יכולים להוציא אותנו ממערת הבערוּת שאנו שבויים בה. זו גם מטרת החינוך. פירוש המילה education הוא "להרים מ...", והמילה learn מגיעה מ"לירה", שפירושה סטנדרט. החינוך צריך אפוא להרים את הצעירים ממצבם הנבער ולהביאם לראיית האמת הסטנדרטית. המדע המערבי שִכלל את המהלך האפלטוני־אריסטוטלי בחתירתו למערך מצומצם של חוקים קבועים שבאמצעותם אפשר לגלות סדר במציאות. חשיבה רציונלית היא חשיבה אינדוקטיבית ולוגית – מנסחת חוקים על בסיס תצפיות והיסקים – והיא מטרת החינוך: לפתח את יכולתם של התלמידים לחשוב באופן רציונלי.
החשיבה החז"לית מוותרת על אמת אחת וחוגגת את קיומן של כמה תפיסות המכילות סתירות ביניהן ובתוכן. מכאן "עשה לך רב" – בחר לך רב המתאים לתפיסה שלך, ואל תנסה לדחוק את ה"אמיתות" של הרבנים למערכת קוהרנטית אחת. והאמת "לא בשמים היא". כלומר, אין אמת שמימית אחת, אלא נקודות מבט אנושיות־ארציות שונות. יש "תשובות" שפירושן "שוב" לשאלות שאין עליהן תשובות אחרונות. יש רק סברות – דעות סבירות ולא מוחלטות, תלויות הקשר ותלויות אינטואיציות סובייקטיביות. המפתח להבנת הקיום האנושי הוא הסתירה. סתירה במובן החז"לי מחברת בין שתי משמעויות: מניעת הסתרה, חשיפה – תנאי ראשון להגעה לדעה סבירה; והריסה – תנאי שני להגעה לדעת סבירה ככל האפשר. כדי להתחדש ולהתאים עצמך למציאות המשתנה תמיד, עליך ללמוד להרוס דעות שהתקבעו אצלך כאמיתות.
מכאן גם התפיסה החינוכית של חז"ל. לחנך פירושו לחנוך – לפתוח משהו חדש. "חנוך לנער על פי דרכו" משמע עזור לתלמיד לפרוץ דרכים משלו – לא "להרים" אותו לסטנדרט. הידע הסמכותי של המומחים והמורים הוא סיפורים של מישהו אחר; על התלמיד לספר את הסיפור שלו תוך כדי פיתוח "מַד" משל עצמו (לומד – "לוֹ מַד").
נראה לי שמה שעשית הוא לספר את סיפור חז"ל בגרסה פוסט־מודרנית. לקחת כמה תובנות פוסט־מודרניות והשלכת אותן על ספרות חז"ל.
עזוז: לא בדיוק. גם בגישות הפוסט־מודרניות הלוגיקה היא שופט עליון; היא אמורה לסלול את הדרך לאמת ודאית – אמנם בתוך הפרדיגמה שלך. כפי שקוּן הראה, התחדשות יצירתית שפורצת את גבולות הפרדיגמה לא יכולה להיעשות באמצעים לוגיים, אלא בחריגה מגבולות הלוגיקה. לכן יצירתיות משלבת סתירות, ולא מסלקת אותן. ללמוד לחשוב ולחיות – הדגש על "לחיות" הוא חשוב – בתוך סתירות הוא אופן חשיבה וחיים המחייב שינוי תודעתי עמוק.
ביקורת ספר בגיליון "הד החינוך , אפריל 2013 , עמוד 127.