לדבר בגנותה של אחריותיות

נבו, דוד. "לדבר בגנותה של אחריותיות", בתוך: קשתי, יצחק (עורך). הערכה, חינוך יהודי ותולדות החינוך: אסופה לזכרו של פרופסור אריה לוי ז"ל. הוצאת רמות – אוניברסיטת תל אביב, 2009, ע"ע 61-62.

 

 

פרופסור דוד נבו יוצא חוצץ נגד תפיסת האחריותיות ((Accountability שהשתרשה בישראל כיבוא מארה"ב ונעשתה רעיון מרכזי בדוח של ועדת דברת בפרט ובמערכת החינוך בכלל (מבחני המיצ"ב, למשל).

 

 קוגן (Kogan, 1986) מגדיר Accountability  כמצב שבו בעלי תפקידים צפויים לעבור בדיקה מלווה סנקציות אפשרויות אם פעולותיהם לא ישביעו את רצונם של אלה שהם אמורים לתת להם דין וחשבון (שם, עמוד 25).

 קוגן מדגיש את חשיבותה של ההבחנה בין אחריותיות ( (Accountibilityלבין אחריות (Responsibilityׂ). לאחריותיות יש סמכות מוסדית לדרוש מיחידים או מקבוצות לתת דין וחשבון על מעשיהם. יש להבחין בינה לבין אחריות, שהיא חובה מוסרית של כל אחד למלא כראוי את תפקידו (שם, עמוד 26).

 

 לפי עקרונות האחריותיות, אם הישגיהם של תלמידי בית ספר מסוים במבחני המיצ"ב, למשל, לא הגיעו לרמה המצופה, ממי דורשים לתת על כך דין וחשבון? ממי דורשים לשאת בתוצאות? מהמורים וממנהל ביה"ס, שנדרשים להתאמץ יותר כדי שהדבר לא יישנה בעתיד. ואם הדבר לא יתוקן במהרה, יינקטו צעדים נגד המנהלים ונגד בית הספר.

בארצות הברית (No child left behind) ובאנגליה (OFSTEDׂ) מדיחים מנהלים וסוגרים בתי ספר על דברים כגון אלה.

 

 לדעתו של פרופסור דוד נבו, מי שמדבר בגנותה של אחריותיות אינו מדבר בהכרח בגנותה של הערכה, ואף לא בגנותה של הערכה חיצונית. כדי שייעשה שימוש קונסטרוקטיביסטי יותר בהערכה בחינוך, יש לשנות את שיח ההערכה, יש לשנות את תפיסתנו בדבר מהות ההערכה, היבטיה השונים ותפקידיה הפוטנציאליים בחינוך. זה שנים מציע פרופסור דוד נבו את הרעיון של הערכת דיאלוג, כשילוב של הערכה פניית והערכה חיצונית ואף רואה בו ברכה בבתי ספר שונים בארץ ובעולם. השילוב של הערכה פנימית והערכה חיצונית בהערכת בית ספר יכול להוביל לכיוון של דיאלוג בין שני סוגי ההערכה, בין מעריכים ומוערכים, בין מעריכים לבין לקוחות ההערכה, ובין כל אלה שבית הספר חשוב להם. אך הדרך אינה קלה, ויש לה מחיר (לאו דווקא בשקלים), אף שדיאלוג הוא אחד מאותם דברים שקשה לכאורה לצאת נגדם. דיאלוג בהערכה אינו דבר מובן מאליו, וכדי לממשו הלכה למעשה יש צורך בשינוי שיח ההערכה. יש לשנות תפיסות, ציפיות ודרכי ביצוע. יש ליצור תנאי קיום נאותים שיאפשרו להערכה להצמיח שורשים, לפרוח ולהניב פירות. אולם כדי שיתאפשר שילוב קונסטרוקטיביסטי של הערכה חיצונית והערכה פנימית, דרושה תפיסה חדשה של המושג "הערכה". תפיסה זו מעבירה את המוקד משפיטה להבנה, ומכירה במגבלות יכולתה של ההערכה. במישור המתודולוגי יש לראות את ההערכה כתהליך, ולא כפעולה חד פעמית, והיא צריכה להתבסס על זרימה דו-סטרית של מידע רלוונטי. הערכה היא תהליך מורכב, המנסה להבין סוגיות מורכבות, אלא אם כן פניה לעיסוק בדברים שוליים. לעתים משתמשים במספרים כדי להבין דברים. לעתים נזקקים לתיאורים מפורטים כדי להגיע לתמונה האמיתית. מדובר בתהליך של הצגת ממצאים, ניתוחם, דיון בהם עם קהלי יעד רלוונטיים, השוואתם לממצאים אחרים, איסוף מידע חסר, התמודדות עם מורכבויות נוספות וכיוצא באלה. אם כך תופסים את ההערכה, תוך עימות עם פרספקטיבות שונות ועם מערכות משתנים שונות בניסיון מתמשך להעמיק את הבנתנו, אזי שהדיאלוג הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך. זהו סוד התהליך כולו. היחס בין המעריך לבין המוערך או קהל היעד שלו חייב להיות דו-סטרי. מדובר ביחסים שבהם המידע זורם בשני כיוונים ותהליך הלמידה הוא הדדי. דוגמא לתהליך דו-סטרי כזה אפשר למצוא בחלק מהספרות במה שקרוי "שיטות הערכה חלופיות" כגון שיטת התלקיט  (portfolio) או שיטת ההיצג (exhibition). בשיטות אלה התשומה של התלמיד ומחשבותיו מהוות מרכיב חשוב בהערכה.

 

פרופסור דוד נבו לא נגד אחריות ולא נגד שקיפות ובוודאי לא נגד הערכה, פנימית וחיצונית כאחת. אבל יוצא חוצץ נגד האחריותיות בהיותה כלי לא יעיל ולא הוגן לשיפור מערכת החינוך, אשר פגיעתו רעה וראוי היה שיעבור מן העולם. הכוחנות של שכר ועונש שולטת גם בחינוך, והאחריותיות היא הדגל שלה. השימוש במבחנים כשוט שמצליפים בעזרתו במורים ובבתי הספר כדי להעלות את הישגי תלמידיהם ולהפיק מהם חינוך אינו כלי יעיל לשיפור מערכת החינוך, ומסתבר שהוא אף עלול להזיק! אין פתרונות קסם של "בחן וגמרנו" ואין תחליף לצורך להבין את עומק הבעיות של מערכת החינוך באמצעות שימוש מושכל בהערכה, השקעה מסיבית במחקר ובפיתוח ויחס של כבוד לידע המעשי שמצטבר בידי מורים ואנשי חינוך אחרים.