טבע, אהבה ופוליטיקה במשנתו החינוכית של ז'אן-ז'אק רוסו

הופמן, ע' (2009). "טבע, אהבה ופוליטיקה במשנתו החינוכית של ז'אן-ז'אק רוסו". בתוך: אמיל או על החינוך. ירושלים: מאגנס וכנרת, זמורה-ביתן, דביר

עיקרי הדברים:

• לטענת רוסו, בתקופת הילדות המאוחרת, גילאים 12 עד 15, יכול הילד להפעיל את תבונתו ולשקול שיקולים לטווח רחוק, אך אלה כפופים לשיקולי התועלת העצמית שלו
• בשלב זה מתחולל אצל הילד תהליך של גילוי העולם באמצעות הניסיון, והבנה של מעט עקרונות מדעיים
• רובינזון קרוזו, שהושלך לאי בודד ונאלץ לפתור בעיות ולשרוד בכוחות עצמו, הוא הדגם הראוי לילד בשלב הילדות המאוחרת
• לפי רוסו, החינוך המקובל אינו מצליח לחלץ מן התלמידים את המידה הטובה ולפתח את מצפונם, משום שאינו מגדל אזרחים פטריוטים ומחויבים לקהילותיהם, אלא אנשים החושבים רק על עצמם
• התוצאה של כל הידע המדעי המצטבר אינה אלא חברה של אנשים משועבדים שאיבדו את טבעם האותנטי
• לכן, רק חינוך הילד "על פי הטבע" מינקותו עד לבגרותו עשוי להבטיח את כינונה של חברה חדשה, אשר בה כל אדם יוכל ליישב ללא סתירות בין נטיותיו ורצונותיו האנוכיים לבין חובותיו וצורכי החברה
• רוסו מזהיר מפני טיפוס הבורגני החדש, החומרני והרואה רק את עצמו ומוכן לרמוס את עמיתיו אם הדבר יביא לו תועלת כלשהי
• בחברה הבורגנית אין אזרחים: אין דבר משותף שעשוי לאחד את חבריה, אין "טוב כללי", אין אינטרס משותף, אין אידיאל של קהילה פוליטית משותפת, אין זירה ציבורית שבה כל אחד תורם למען הכלל
• להבדיל מהבורגני המסורתי – הסוחר, הבנקאי, חבר הגילדה של ימי הביניים – שהיה שותף פעיל בחיים הציבוריים של עירו, הטיפוס הבורגני החדש הוא אדם אדיש, לא-אכפתי, החושב רק על עצמו
• על מערכת החינוך להימנע מלייצר בוגרים שכאלה; עליה לייצר אנשים שאינם תלויים בדעתו של הזולת עליהם ומצד שני נכונים לתרום לחברה ומזהים את טובת הכלל עם טובתם האישית

ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712), מגדולי ההוגים בתולדות המערב, פרסם ב-1762, בהיותו בן חמישים, את אמיל או על החינוך, אחד הספרים החשובים ביותר בתחום החינוך, שנלמד עד היום בחוגים רבים לחינוך ברחבי העולם. מאמר זה מציג אחדים מעיקרי משנתו החינוכית של רוסו.

לאתר הספר

לקריאה נוספת

ההיסטוריה של הוראת חשיבה בבית ספר

הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו: קדימותה של המשמעת למשמעות

במכתב לידיד שבו הסביר רוסו מדוע כתב את אמיל, הוא טען: "הראיתי שכל החטאים שבלב האדם אינם טבעיים, הראיתי כיצד הם נרכשים, עקבתי, כביכול, אחר הגנאולוגיה שלהם, וחשפתי כיצד בתהליך הרציף של השחתת טובו הראשוני של האדם הם הופכים למה שהם כיום" (Cranston 1991, 177).

רוסו עורך באמיל דיון ארוך ומפורט בילדות, שם הוא עוקב אחר התפתחותו של האדם ומעברו ההדרגתי של המין אנושי מ"המצב הטבעי" אל "המצב החברתי". בהתאם לכך ניתן לחלק את אמיל לשני חלקים גדולים: ספרים א'-ג' העוסקים בגידולו של אדם אוטונומי, סוג של פרא מתורבת המנותק מחברת בני אדם, חי לבדו, דואג רק לעצמו וחופשי מחובות חברתיות. בחלק השני (ספרים ד'-ה') האדם האוטונומי והבודד מוכנס בהדרגה לחברה ומקבל על עצמו אחריות מוסרית ופוליטית באמצעות פיתוח רגש החמלה ויצירת קשר רומנטי עם אישה.

בספר א', העוסק בתקופת הינקות, מזהיר רוסו מפני הפיכת התינוק לאדון הרודה באחרים. התינוק אמנם חלש, אך דווקא חולשתו מעוררת בו את הרצון לפעול דרך שליטה באחרים – רצון שיש לעקור באבו. רוסו מעודד את ההורים להבין את ילדם, אך לא לפנק אותו. הוא מדגיש את ערכי החינוך הספרטני – חישול הילדים לעמוד בפגעי מזג האוויר, להרגילם לחושך ועוד עם זאת הוא שולל עונש גופני, שכן עונש מסוג זה מעמת רצון אחד עם רצון אחר. הילד צריך לדעתו לחוש התנגדות רק במגעו עם דברים, לא בקשריו עם בני אדם אחרים.

ספר ב' עוסק בתקופת הילדות המוקדמת, בגילאים 5 עד 12. לפי רוסו, הילד עדיין נשלט על ידי חושיו ורצונותיו, ויכולתו התבונית מוגבלת מאוד. תפקידו של המחנך הוא בעיקר למנוע מתלמידו להזיק לעצמו ולסביבתו. אין לימוד שיטתי של תחומי דעת, אך יש פיתוח של תפיסות החושים.

ספר ג' מתאר את תקופת הילדות המאוחרת, גילאים 12 עד 15, אז יכול הילד להפעיל את תבונתו ולשקול שיקולים לטווח רחוק, אך אלה כפופים לשיקולי התועלת העצמית שלו. בשלב זה מתחולל אצלו תהליך של גילוי העולם באמצעות הניסיון, והבנה של מעט עקרונות מדעיים. רובינזון קרוזו, שהושלך לאי בודד ונאלץ לפתור בעיות ולשרוד בכוחות עצמו, הוא הדגם הראוי לילד בשלב הילדות המאוחרת.

ספר ד' דן בתקופת ההתבגרות, בגילאים 15 עד 20. במטרה לעכב את פעולתו ההרסנית של היצר המיני, מתחיל המחנך בהדרכה מוסרית שיטתית וכן בהוראת כמה תחומי דעת, ובראשם היסטוריה, שלימודה הוא מעין התנסות מבוקרת במעשי האדם ובהידרדרותו המוסרית. הנער עוסק בלימוד מקצוע (נגרות), מצפונו מתעורר ואיתו גם רגש החמלה. אמיל מגיע לפאריס ומשתלב בחייה החברתיים, מפתח את טעמו הספרותי והאמנותי, אך בסופו של דבר מבין שהעיר מושחתת ואינה ראויה שיחיה בה. הספר מסתיים בתיאור פסטורלי של יתרונם של חיי הכפר המאושרים על פני חיי העיר המזויפים. אמיל ומחנכו עוזבים את פאריס.

ספר ה' מספר על תקופת הבגרות והנישואים של אמיל, בגילאים 20 עד 25. אמיל מתאהב בעלמה שיועדה לו מראש על ידי מחנכו, ושמה סופי. לפני מימוש נישואיהם, המחנך מפריד ביניהם ושולח את אמיל למסע בן שנתיים ברחבי אירופה כדי ללמוד את עסקי הפוליטיקה והתנהלות החברה, כך שיידע כיצד למלא את חובותיו העתידיים כאזרח.

החברה המודרנית כחברה בורגנית

רוסו תיאר את ההיסטוריה האנושית בספרו מאמר על אי-השוויון כתולדות הסבל האנושי: האדם זנח את מצבו הטבעי הבראשיתי, המצב הפראי שבו היתה לו חרות מוחלטת לעשות כרצונו, ויצר את המצב החברתי שבו איבד את עצמאותו. הוא נעשה תלוי בחזקים ממנו והסכים למעשה לחיות בחברה אי-שוויונית, שהיחסים בין חבריה מוגדרים באמצעות רכוש ואשר בה הוא נתון תמיד לשיפוטה הקלוקל של דעת הציבור המיטלטלת בין אמונותיה הטפלות לבין אופנותיה החולפות.

לפי רוסו, ידע מדעי והישגים באמנויות אינם ביטוי של עליונות רוח האדם אלא דווקא של זיוף והעמדת פנים: המדעים והאמנויות, לדבריו, "זורים זרי פרחים על שלשלאות הברזל שאותם אנשים נתונים בהן", מעודדים סקרנות הבל ורדיפה אחר מותרות (רוסו 1993, 33). תפקידם האמיתי של המדעים הוא להסוות את העובדה שבחברה המודרנית אנשים אינם חופשיים באמת: המדעים הם כלי שרת בידי השלטון לדיכוי החירות המקורית של האדם (שם, עמ' 49-47). למערכת החינוך אותו תפקיד בדיוק: "ילדיכם יהיו נבערים מדעת לשונם שלהם... אף כי לא יבחינו בין טעות לאמת, מומחים יהיו לטשטש את ההבדלים ביניהם בעיני אחרים – בעזרת טיעוני סרק. אך אותן מילים: גדלות נפש, יושר, מתינות, אנושיות, אומץ – לא ידעו מהן; שם ערב זה, מולדת – לא יצלצל באוזנם; ואם שם אלוהים יישמע בסיבתם, הרי לא יראו מפניו כשם שיפחדו ממנו" (שם, עמ' 57).

לפי רוסו, החינוך המקובל אינו מצליח לחלץ מן התלמידים את המידה הטובה ולפתח את מצפונם, משום שאינו מגדל אזרחים פטריוטים ומחויבים לקהילותיהם, אלא אנשים החושבים רק על עצמם, ומשום שהתוצאה של כל הידע המדעי המצטבר אינה אלא חברה של אנשים משועבדים שאיבדו את טבעם האותנטי. לכן, רק חינוך הילד "על פי הטבע" מינקותו עד לבגרותו עשוי להבטיח את כינונה של חברה חדשה, אשר בה כל אדם יוכל ליישב ללא סתירות בין נטיותיו ורצונותיו האנוכיים לבין חובותיו וצורכי החברה.

רוסו מבקש להזהיר את קוראיו מפני עלייתו של טיפוס מסוים של אדם, שיכשיל לדעתו את שיפור המין האנושי ויקבע ויתקע אותו לעד במצב של שחיתות וזיוף. כפי שהראה אלן בלום, רוסו היה הוגה הדעות הראשון שבודד את טיפוס האדם המזיק הזה ואף נתן לו שם – "הבורגני" (Rousseau 1979, 4-5). באמיל חידש רוסו את המושג "בורגני", שהיה מוכר בהיסטוריה של אירופה מאז ימי הביניים, והתאימו למצבו הייחודי של האדם המודרני. הבורגני החדש הוא אדם החי בעיר, ובעיקר בעיר גדולה. להבדיל מהבורגני המסורתי – הסוחר, הבנקאי, חבר הגילדה של ימי הביניים – שהיה שותף פעיל בחיים הציבוריים של עירו, הטיפוס הבורגני החדש הוא אדם אדיש, לא-אכפתי, החושב רק על עצמו ועל קיומו הנוח, קיום שהוא יכול להשיג רק במסגרת חברה גדולה ומורכבת שאותה הוא מנצל לטובתו.

ואולם, אף שהבורגני החדש מנצל את החברה, הוא גם תלוי בה: הבורגני אינו אדם אוטונומי, שכן הוא מגדיר את עצמו רק ביחס לאחרים, ואין לו קיום בלעדיהם. הבורגני החדש מייצג את התרבות המודרנית, שבה רכושנות גסה וניצול הדדי הפכו לאורח חיים מקובל, שבה כל אחד רואה רק את עצמו ומוכן לרמוס את עמיתיו אם הדבר יביא לו תועלת כלשהי. אין הוא לא אדם ולא אזרח, לא אדון ולא עבד. בחברה הבורגנית אין אזרחים: אין דבר משותף שעשוי לאחד את חבריה, אין "טוב כללי", אין אינטרס משותף, אין אידיאל שלקהילה פוליטית משותפת, אין זירה ציבורית שבה כל אחד תורם למען הכלל.

אישיותו של הבורגני מונעת בעיקר על ידי אהבה אנוכית, המציינת את אופיים האגואיסטי של הקשרים בינו לבין סביבתו. לפי רוסו, לילד הצעיר, שהחברה עדיין לא קלקלה אותו, יש רגש טבעי של אהבה עצמית, שאינה אלא דאגתו הטבעית להישרדותו ומתמקדת בסיפור צרכיו הממשיים, בעיקר הגופניים, במזון, מחסה ובעת הבגרות גם במין. בניגוד לכך, האהבה האנוכית נוצרת כאשר האדם מרחיב את קשריו כל כך עד שהוא נעשה תלוי לחלוטין באחרים ובדעתם עליו. האהבה האנוכית היא אפוא רגש המבוסס על השוואת בין אדם לחברו, רגש שהוא תוצר חברתי מובהק, הגורם לכל אדם להחשיב את עצמו יותר מאשר את זולתו. לכן האהבה האנוכית לעולם אינה יכולה לבוא על סיפוקה, מפני שאדם שתמיד מעדיף את עצמו מעמיד בסופו של דבר את הדרישה הבלתי אפשרית שאחרים יעדיפו אותו יותר מאשר את עצמם. כך, במקום רגשי חיבה הנובעים מן האהבה העצמית, נולדים מן האהבה האנוכית רגשות השנאה והטינה.

הבורגני החדש, שרוסו מכנה גם "האדם החברתי", מנוגד ל"אדם הטבעי", החופשי לחלוטין מקשרים חברתיים מחייבים, חי לבדו ושלם עם עצמו; ומנוגד גם ל"אדם האזרחי", המזהה את טובת הכלל עם טובתו שלו, ואשר כל קיומו נובע מהזדהותו המוחלטת עם הקהילה שבה הוא חי.

ביבליוגרפיה

רוסו, ז'-ז' (1993). "מאמר על המדעים והאמנויות". בתוך: מאמרים. מצרפתית: עידו בסוק. ירושלים: מאגנס

Cranston, M. (1991). The noble savage: Jean-Jacques Rousseau, 1754-1762. Chicago: University of Chicago Press

Rousseau, E. (1979). Emile, or on education. New York: Basic Books