חינוך לאוטופיה – אידיאולוגיה חינוכית של תיקון חברתי

מיכאלי, ניר (2012). חינוך לאוטופיה - אידיאולוגיה חינוכית של תיקון חברתי. בתוך ישעיהו תדמור ועמיר פריימן (עורכים), חינוך - מהות ורוח (עמ' 195-185). תל אביב: מכון מופ"ת.

המאמר נפתח בהצגת שלוש האידיאולוגיות החינוכיות שהציע צבי לם. הראשונה, אידיאולוגיית הסוציאליזציה (חיברות), מבקשת להכשיר את התלמידים להשתלבות מועילה בחברה תוך מענה לצרכיה הכלכליים-תעסוקתיים ולאלו הנורמטיביים-תפקודיים. השנייה, אידיאולוגיית האקולטורציה (תירבות), עוסקת בהנחלת מטען ערכי ומצע מורשתי מבית מדרשה של אותה תרבות של החפצים ביקרה. השלישית, אידיאולוגיית האינדיווידואציה (ייחוד), היא זו המקדשת את הפרט ומפנה לו מרחב לחיפוש, לפיתוח וליצירה אישיים. על פי לם, כל פעולה חינוכית, תנועה חינוכית, הגות חינוכית, מוסד חינוכי וכיו"ב משרת ביודעין או שלא ביודעין את אחת מהאידיאולוגיות הללו.

מחבר המאמר טוען שעל אף ההבדלים המצויים בשלושת האידיאולוגיות הנדונות, הן מאוחדות כולן בייעוד ההשתלבות בקיים. שלוש האידיאולוגיות מבקשות לנתב את הצעירים לקבלת עולה של חברת המבוגרים. אידיאולוגיית הסוציאליזציה והאקולטורציה עושות זאת בצורה ישירה, ובשתיהן ברורה המכוונות להסללת נפשו ותודעתו של הילד לקראת אימוצו של ייעוד פונקציונלי או ערכי מוגדר ומנוסח. אולם הכללת אידיאולוגיית האינדיווידואציה באותו חינוך לקיים דורשת הבהרה.

אפשר לומר, שעצם הקניית חופש ומרחב פירושו שחרורו של הילד ממערך ייעודי חיצוני (חברתי-פונקציונלי או תרבותי-ערכי). ניתן לחשוב, שזירה פדגוגית פתוחה ומאפשרת תצמיח נתיבים עצמיים של חקירה ולמידה, שיולידו חריגה מהמציאות ומציפיותיה. אך מחבר המאמר טוען כי בפועל אידיאולוגיית האינדיווידואציה פורשת מעטה של אשליית שחרור שתחת מיסוכו היא מסלילה לאימוץ עיוור ובלתי מודע של הקיים והמקובל.

מימי ייסודה של תנועת החינוך הפרוגרסיבי ועד ימינו קיימת נטייה לזהותה עם מרכיב הצבתו של הילד במרכז. המחנך, על פי גישה זו, התבקש לצמצם את תפקידו מחשש לדיכוי צמיחתו הטבעית של הילד ולפגיעה ביצירתיות שלו ובהתפתחותו. אולם כבר בשנות השלושים של המאה העשרים התעוררה ביקורת חריפה כנגד רידודה של הפדגוגיה הפרוגרסיבית לכדי שחרורו של הפרט מפני כל הטיה, השפעה או התניה חיצוניים.

ג'ון דיואי (John Dewey) עצמו יצא כנגד ההתמקדות הצרה ברעיון החופש. הוגים פרוגרסיביים כגון הרלד ראג (Harold Rugg) וג'ורג' קאונטס (George Counts) טענו שהחולשה הרבה של החינוך הפרוגרסיבי טמונה בעובדה שהיא לא ביססה כל תיאוריה של רווחה חברתית, אלא אם כן מדובר באנרכיה או באינדיווידואליזם קיצוני, ושהיא חסרה מבט חברתי מקיף.

עמדה זו מקבלת חיזוק מהגותו של הרברט מרקוזה (Herbert Marcuse) אשר מנתח את העמקת הדכאנות התודעתית בד בבד עם התפתחותה של חברת השפע ובאמצעות אשליית הבחירה שהיא משווקת. גם כאן, החופש אינו נתפס כמשחרר, אלא כמכשיר משוכלל ומוסווה להרדמת התודעה ולצמצומה עד לכדי היעדר אפשרות לביקורת או לתיקון חברתי.

חשדנות זו כלפי החופש מתעצמת במציאות המקדשת את האינדיווידואליות ומצמיחה תרבות נרקסיסטית שבה מוצבים מעל לכול הפרט ואושרו, מימושו העצמי ויצריו. מציאות זו מקבלת ביטוי מובהק באתוס המכונן של המשטר הכלכלי הנאו-ליברלי. במציאות זו, הצבת "הילד במרכז" כבר אינה משמשת רק תעתוע, אלא גם מהלך מכוון להנחלה של אותה תפיסת עולם ולהכשרה להשתלבות מיטבית במציאות שהולידה.

מתוך כך ניתן לטעון, כי אידיאולוגיית האינדיווידואציה איננה בגדר אידיאולוגיה חינוכית כלל ועיקר, אלא היא פרקטיקה פונקציונלית בעבור אידיאולוגיית הסוציאליזציה ותוכן ערכי בעבור אידיאולוגיית האקולטורציה. בכל מקרה, גם אם היא ניצבת כאידיאולוגיה חינוכית נבדלת ולגיטימית, ברור כי אידיאולוגיית האינדיווידואציה היא אמנם שותפה נאמנה במלאכת ההכנה להשתלבות במציאות הקיימת.

כנגד שלוש האידיאולוגיות של לם, מציע מחבר המאמר אידיאולוגיה חינוכית חלופית, שבמקום לשרת אידיאולוגיה חברתית, תרבותית או אינדיווידואלית "קיימת" מבקשת לקדם חינוך לתיקונה של המציאות הקיימת לאור תפיסת החברה הראויה. את האידיאולוגיה הזו הוא מכנה בשם חינוך לאוטופיה.על פי תפיסה זוה תהליך החינוכי צריך להתמקד בשלושה נתיבים: סימון הראוי, ניתוח ביקורתי של המצוי, וניסוח הדרכים לצמצום הפער שביניהם.

רובד התוכן של החינוך לאוטופיה אמור להקנות תשתית השכלתית רחבה הכוללת את ההיבט ההיסטורי, החברתי והרעיוני. בדרך לעיצוב מושכל של זהות וחזון ערכי המכוון לפעולה יש לכלול דיסציפלינות יסודיות מתחומי מדעי החברה והרוח - היסטוריה, פילוסופיה, כלכלה, סוציולוגיה, מדע המדינה וכיו"ב. נדבך נוסףהוא לימודי אמנות, שכן מלבד הרחבת היריעה ההשכלתית הם מעניקים לרגש ולחוויה מרכזיות בתהליכי העיבוד והפיתוח האישיותי והערכי.

הפדגוגיה החברתית חייבת לבסס גם אופני למידהההופכים את הלומדים לפעילים, ליצירתיים ולמעורבים. שלוש נקודות המאפיינות אופני למידה אלו הן:

1.