חדרי מילוט כסביבת למידה – החוליה החסרה
לא סוד הוא שאני עסוק בפיתוח ומחקר מודל לב"ה (למידה בסביבה הרפתקנית) מזה עשרות שנים. מודל לב"ה הוא מודל פדגוגי של למידה מבוססת פרויקטים (PBL), המושתת על עקרונות של למידה קונסטרוקטיביסטית/הומניסטית כשהשאלה הראשונה שהוא מעמיד בפני המורה או מפתח סביבות הלמידה היא: למה שהתלמידים ירצו לעשות את זה.
העניין, כמובן, הוא מוטיבציה פנימית. מוטיבציה פנימית, כמו שכתבתי כבר לא פעם, מושגת אם יש עניין צרוף בתוכן – מה שמקטין מאד את הסיכוי שבסביבה של תוכן מוכתב מלמעלה, כמו תוכנית לימודים כזו או אחרת, תתעורר מוטיבציה פנימית אצל מרבית התלמידים.
מודע למחויבות של מערכת החינוך לתוכניות הלימודים, אין מודל זה מיועד להציע התנערות מן התכנים המוכתבים – הוא פשוט מציע ערוץ אחר של אנרגיות למידה – המשימה.
המשימה, אם יש ללומדים רצון לבצע אותה, יכולה לשמש כגירוי לצורך בידע תכני (אפילו אם הוא בא מתוך תוכנית הלימודים). התוכן הופך לכלי נחוץ לביצוע המשימה. ככל שהצורך בתוכן אותנטי יותר (מחובר יותר לתשוקת הלומד לבצע את המשימה – ומציע כלי אמיתי לפתרונה, חלקי ככל שיהיה), כך האנרגיה שיש ללומד ברכש הידע הזה רבה יותר.
אם עד כה, השתמשנו במודל לב"ה כמחולל אנרגיות למידה באמצעות ההרפתקה, הרי שבחדרי מילוט אנחנו מוסיפים ערוצים נוסף – החברותא והיצירה של עצמים בעולם האמיתי (אני מתייחס ליצירת החדר כתהליך הלמידה העיקרי – השימוש בו מיועד למטרות אחרות).
למאמר המלא של פרופ' חנן יניב
ראו גם: