ואף על פי כן, חינוך אחר

 בק, שלמה (2012). ואף על פי כן, חינוך אחר. בתוך ישעיהו תדמור ועמיר פריימן (עורכים), חינוך - מהות ורוח, (עמ' 157-148). תל אביב: מכון מופ"ת.

מערכת החינוך הממלכתית ניצבת בפני אתגרים רבים כגון שינוי מעמדו של המורה, עדכון תכניות הלימודים, צמצום מספר התלמידים בכיתות, ושיפור הטכנולוגיה ושיטות ההוראה. התפיסה המקובלת היא שטיפול בנושאים אלו יוביל לשיפור משמעותי בהישגי התלמידים, לצמצום הפערים בהישגים, לירידה באלימות ולעליית קרנו של המורה. מדובר בתפיסה נאו-ליברלית המניחה שניתן לעשות זאת על ידי הדגשת המקצועות הבסיסיים, קביעת סטנדרטים נוקשים, קיום מבחנים, התמקדות כמעט בלעדית בהישגים המדידים, החמרת תנאי הקבלה למוסדות להכשרת מורים והעלאת שכר המורים. אולם נראה ששורש הבעיה נעוץ עמוק יותר.

הטענה המרכזית של המאמר היא שהמשבר הממושך של מערכת החינוך נובע מהתערערות מערכת האמונות שבבסיס העשייה החינוכית, שהחינוך בן-זמננו איבד את דרכו וזנח את ייעודו. אנו חיים כיום בעולם פוסט-מודרני המאופיין כעידן של גלובליזציה ומהפכת מידע. קצב השינויים הטכנולוגיים, והתחלפות הידע הפכו להיות כה מהירים עד כדי כך שאין בידנו אפשרות לחזות את צורכי החברה העתידיים. לפיכך, הקשר בין הידע שלומד התלמיד כיום לבין השתלבותו בחברה שלתוכה הוא יגדל אינו ברור כלל ועיקר. החינוך, אם כן, הפסיק להיות רלוונטי ובית הספר איבד את ההצדקה המרכזית לפעילותו.

יתירה מזאת, העולם הפוסט-מודרני מאופיין גם כעידן המקדם משטר כלכלי קפיטליסטי המבוסס על צריכה שבו כל פעולה צריכה להביא תועלת מיידית המתבטאת בכסף או בשווה כסף. משטר זה משתלב עם התפיסה הנאו-ליברלית שהוזכרה לעיל ומכונה מודל ההון האנושי העולמי. על פי תפיסה זו על החינוך להכין את התלמיד לחיים בחברה מתוקשבת שיש בה השלכות כלכליות לידע. הואיל ואיננו יכולים כאמור לצפות מה יהיה חשוב לדעת בעתיד, יש לבכר את מיומנויות היסוד כגון אוריינות לשונית ומתמטית, על פני נושאים שאינם מביאים תועלת נראית לעין כגון מדעי הרוח, מוזיקה ואמנות. אולם, מודל ההון האנושי העולמי הוא הרסני מבחינה חינוכית. הוא מביא לכך שאין מקום וזמן לתהליכים ממושכים, לחיפוש משמעויות ותובנות, להיסוס, להתלבטות ולספק.

כמוצא למצב זה קורא המאמר לחזור לתפיסה חינוכית המטפחת את העצמאות, הביקורתיות והיצירתיות של התלמיד, מתוך הנחה שהם יסייעו לבניית עתיד טוב יותר לאנושות. תפיסה זו נדרשת לשאלות אודות משמעות החיים באמצעות בחינה דיאלקטית וספקנית. זוהי תפיסה המתמקדת בהצמחת אישיותו של התלמיד ושבה המחנך ניצב לצד תלמידיו בבחינת מדריך ומלווה.

הגישה החינוכית להצמחת העצמי כונתה "בילדונג" (Bildung) במאה ה-19 בגרמניה. ההנחה הייתה שהאדם הוא רב-ממדי ויש לפתח את כל אחד מממדיו כדי לממש את הפוטנציאל שלו. בתהליך הבילדונג יש חשיבות מרכזית למפגש הדיאלוגי הבין-אישי ולמפגש עם חומר הלימוד. על התלמיד לפתח את עצמו מתוך למידה משמעותית של אוצרות הרוח והתרבות והתמודדות עם המסרים המצויים בהם. כיום הדגש הוא על תהליכי למידה קבוצתיים, המחייבים בירור המשמעויות של מה שנלמד בקהילה קטנה של לומדים. הלמידה נעשית באופן פעיל בתהליך דיאלוגי המוביל בסיומו לשינוי פנימי ומהותי בזהות הלומדים.

לסיכום, על המחנך לראות בהוראה כשליחות שבה הוא אחראי להצמחת התלמיד ולפיתוח אישיותו. על המחנך להביא לכיתה את כל רבדי אישיותו שלו, לשמש דוגמה אישית, ולראות את תלמידיו כשותפים לדיאלוג אודות משמעות החיים. לבסוף, עליו להיות מחויב באופן מלא לתלמיד, לחומר הלימוד ולחברה.

הסיכום נכתב ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת