העצמת בית הספר ומלכודת המרכוזיות
מקור: העצמת בית הספר ומלכודת המרכוזיות. בתוך: ענבר, דן. (עורך). לקראת מהפכה חינוכית? בעקבות כנס ון-ליר לחינוך על יישום דוח דברת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 226-309.
החשיבות שבעצמת בתי הספר אינה נובעת רק מתרומתה להגברת האפקטיביות של פעולתם והרלוונטיות של השירותים שהם מציעים לבאים בשעריהם, אלא גם מתרומתה לשיפור איכות השירות.
חשיבות זו יוצרת פיתוי עצום למעצבי המדיניות החינוכית. עם זאת, צריך להכיר בכך שמימוש הרעיונות לביזור והעצמה של בתי ספר תלוי בתכונות היסוד של ההקשר החינוכי במסגרתו מוצע ליישמם.
קיימת סבירות נמוכה יחסית ליישום מהלך המציע העצמה של בית הספר בהקשר מרכוזי (לעומת קונטקסט לאומי וחינוכי מבוזר), כיוון שהוא מחייב עיצוב מחדש של הנחות היסוד שעל פיהן הוסדרו באורח מסורתי דפוסי פעולתה של המערכת, והוא מותנה ברצונם ונכונותם של מעצבי מדיניות ובעלי התפקידים הבכירים במדרג החינוכי לוותר במידה רבה על סמכותם ולהאצילה לבית הספר.
הניסיון להביא להעצמתם של בתי הספר הפועלים במערכת מרכוזית יותר מתח בין הרצון להרחיב את האוטונומיה של בתי הספר, כאמצעי להגברת יעילותם, לבין רצונם של קברניטי המערכת החינוכית לשמר בהם מידה ראויה של שליטה ואגב כך גם את כוחם ומעמדם.
החל מ-1996, בעקבות המלצותיה של ועדת היגוי שהוגשו ב-1993, מיושמת במערכת החינוך הישראלית יוזמת הניהול העצמי. היוזמה נועדה להגביר את עצמאותם הפדגוגית והמינהלית של בתי הספר בכוונה להגביר את האפקטיביות של פעולתם ואת הרלוונטיות של השירותים המוענקים לתלמידים ולחברי הקהילה המקומית. היוזמה זכתה לחיזוק ומקום מרכזי גם בהמלצות דוח דברת.
טענתו היסודית של ניר היא שמרכוז המופעל במדינה במשך שנים ארוכות, כחלק מתרבות שלטונית רחבה, יוצר מעין "הטבעה" המשפיעה על הלך הרוח ועל דפוסי החשיבה, המתבטאים בתוכניות פעולה ובמדיניות שמוגדרות ומיושמות בה. הטבעה זו זוכה לחיזוק באמצעות תהליכי הסוציאליזציה, מכוונת את הלך הרוח ומובילה למה שהמחבר מכנה ""מלכודת המרכוזיות". המלכודת מונעת מהרצון ליישב את הסתירה האימננטית בין הרוח הליברלית והפלורליסטית המנשבת, המעודדת את הגדלת הגמישות המקומית ואת העצמתם של בתי הספר, לבין הרצון לקיים בהם שליטה, פיקוח ובקרה מרכזית.
לפי ניר, הניסיון לקרוא תיגר על דפוסי ההפעלה המרכוזיים של מערכת החינוך מעורר, כמעט מיידית, מעין "תסריט אימה" הנשען על הסכנה הצפויה מערעור של ניהול מרכזי ואחיד. החשש הגדולה הוא שבמערכת החינוך שבה לכל בית ספר תהיה אוטונומיה שתאפשר לו לפעול בהתאם לשיקול דעת מקומי, לא תתרחש סוציאליזציה לערכים לאומיים, מה שימנע יצירת מכנה משותף של תכנים, סטנדרטים והתנהגויות.כמו כן, תרבות המדגישה את החשיבות של הצגת "השורה התחתונה" בחינוך תורמת גם היא לכינונה של מלכודת המרכזיות. על אף הקושי להציע שורה תחתונה בחינוך, נשמעים עוד ועוד קולות הטוענים לצורך לאמוד את איכות פעולתם של בתי הספר בהתאם להישגי התלמידים.
לבסוף, המרכוזיות זוכה לחיזוק ושימור בזכות תרומתה לפוליטיקאים הרואים בה אמצעי לקידום ענייניהם. המרכוז הוא אמצעי לצמצום מלאכותי של הפערים בין "סרגל הזמן" הפדגוגי ל"סרגל הזמן" הפוליטי מעצם יכולתו לאכוף באמצעות תקנות והנחיות מרכוזיות לוח זמנים פוליטי על תהליכים פדגוגיים.
באורח פרדוקסי, המרכוזיות מובילה לנטייה להגדיר את הפתרונות המבטיחים את קיומה בבתי הספר גם כמענה לצרכים ואינטרסים המדגישים פלורליזם, ובהם את חשיבותן של הגמישות המקומית ושל ההכרה בשונות וההתחשבות בה.
מה הסימנים שתכנית המכוונת להביא להעצמתם של בתי הספר נפלה במלכודת המרכוזיות?
לפי ניר הסימפטום העיקרי בא לידי ביטוי במסרים סותרים - בתוכניות עצמן, או בשלב מתקדם יותר – בין תכניה המוצהרים של תכנית המדיניות לבין תהליכי היישום שלה.
אחד הביטויים הסולטים למסרים הסותרים המתקיימים ביחס לניהול העצמי ניכר, כאשר משווים את עקרונות הפעולה, שהתווה הדוח של ועדת ההיגוי שדנה במעבר של בתי הספר לניהול עצמי במערכת החינוך הישראלית (משרד החינוך התרבות והספורט 1993) עם האופן שבו יושם המהלך הלכה למעשה. מהדוח של ועדת ההיגוי עולים כמה עקרונות פעולה מרכזיים:
א. עצמאות כלכלית
ב. סמכויות מלאות בנוגע לכוח אדם.
ג. סמכויות פדגוגיות מורחבות.
ד. הקמת ועד מנהל לבית הספר בשיתוף הורים ונציגי קהילה.
ה. הגדלת הגמישות בתהליכי קבלת החלטות.
ו. שינוי בתפקידי הפיקוח.
ז. הערכה ומשוב בית ספריים.
עם זאת, כשבוחנים את אופן היישום הלכה למעשה: לא חל כל שינוי בהגדרת התפקיד הפורמלית של המפקח הכולל; השליטה בכוח האדם נותרה מרכזית; התחזקה הבקרה המרכוזית על בתי הספר באמצעות מדידות חיצוניות תוך נטייה לפרסם בפומבי את תוצאות המדידות, בניגוד להצהרות קודמות; התחזק המסר באשר לתכנית לימודים מרכזית מחייבת שתתבסס על תכנית ליבה ועל מושגי יסוד שכל התלמידים יצטרכו להכירם; לא הוקם בבתי הספר ועד מנהל בשיתוף הורים ונציגי קהילה אחרים, ולא חל שינוי בצידת ההשפעה המותרת להורים.
לטענת ניר, לא מדובר רק בפער בין תכנון לביצוע, אלא בתולדה של ההטבעה המרכוזית, שהיא אימננטית למערכת החינוך הישראלית, שמגבילה את היכולת ליישם את הניהול העצמי באופן שיקיים את הנחות היסוד של המהלך ויוביל להעצמתם של בתי הספר.
גם בהמלצות ועדת דברת, מתגלה שבדוח הביניים ובדוח הסופי שהגיש כוח המשימה הלאומי מתגלה המרכוזיות:
תקרת הזכוכית להעצמת בית הספר: בצד המסרים המדגישים את חשיבות האוטונומיה של בית הספר, באים מסרים אחרים ומדגישים את תפקידו של משרד החינוך כקובע יעדים, סדרי עדיפויות וסטנדרטים לביצוע.
ההתחייבות להעברת מלוא הסמכויות בדוח הביניים הפכה בדוח הסופי להתחייבות להעברה של מרבית הסמכויות וגם אלו ניתנות תחת מעטה כבד של תכתיבים לגבי דפוסי פעולה מותרים, שייקבעו במסגרת המדיניות המחייבת של משרד החינוך ומינהל החינוך האיזורי.
גבולות של גמישות: יכולתו של בית הספר לקבל החלטות פדגוגיות הנגזרות מצרכים של תלמידים מוגבלת מעצם חובתו לקיים תכנית ליבה כתנאי לתקצובו.
הכתבת התכנים והסטנדרטים לפעולה מותירה בידי המנהל/ת את החופש לבחור בעיקר את האופן שבו יילמדו התכנים, וזאת בתנאי שתוצרי ההוראה והלמידה יעלו בקנה אחד עם הסטנדרטים שמגדירה ומכתיבה המערכת המרכוזית.
האחדת השונה: בצד המסרים המדגישים את החשיבות שבטיפוח השונות והייחודיות של קבוצות חברתיות ומגזרים שונים בחברה הישראלית, הדוח מציג מסרים אחרים,שונים בתכלית – תכנית ליבה מחייבת המוזכרת בהקשר זה כאמצעי שיכול לסייע בפתרון "הבזבוז הרבה של משאבים" הנוסעים מליברליזם ומאוריינטציה של פתיחות ביחס לקבוצות חברתיות ותרבותיות שונות.
לדעת ניר הדרך להימנע מלהילכד בכבלי המרכוזיות היא לפתח מודעות לקיומה ולסכנה הטמונה באחיזתה. מודעות כזו תגדיל את הסיכוי לכך שהגדרתן של תוכניות הפעולה המכוונות להוביל להעצמת בתי ספר תיעשה באופן שיעלה בקנה אחד עם דרגות החופש שהמערכת יכולה ומוכנה להעניק. דוגמא אפשרית היא סוגיית הכשרת עובדי החינוך. דפוס ההכשרה הנשען על סטנדרטים של מצוינות, המוכתבים באורח מרכוזי, יבטיח שהלומדים יזכו לכוש בסיס השכלה מוצק ואיכותי שתקף מעבר לנסיבות מקומיות ייחודיות. עם זאת, אין בתכתיב מרכוזי כזה כדי ליצור מסרים הסותרים את כוונתה המוצהרת של המערכת לעודד את העצמתם הפדגוגית והמנהלית של בתי הספר. הוא יכול דווקא לתמוך במהלך כזה, שכן הנכונות להאציל לבתי הספר סמכויות תלויה, בין היתר, בעוצמה הפרופסיונלית המיוחסת למורים ולמנהלים.