האיליאדה, או שירת הכוח

וייל, ס' (1941). "האיליאדה, או שירת הכוח". מחסן מילים, האתר של קרן שפי

רשימה נפלאה זו של הפילוסופית הצרפתייה ממוצא יהודי סימון וייל נכתבה בעיצומה של השואה. היא עוסקת באיליאדה מאת הומרוס, מצדיקה שימוש מתון בכוח ומצביעה על סכנות השימוש המופרז בו – הן למי שמפעילים אותו והן למי שהכוח מופעל עליו. הרשימה יכולה לשמש כטקסט מאיר עיניים, רלוונטי ואקטואלי בשיעורי ספרות, היסטוריה, אזרחות וחינוך.

(מצרפתית: קרן שפי)

לרשימה המלאה באתר מחסן מילים

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא מלחמה

הגיבור האמיתי, הנושא האמיתי, המרכז של האיליאדה הוא הכוח. הכוח שבני אדם מפעילים, הכוח שמשעבד בני אדם, הכוח שמפניו בשרם של בני אדם סומר. לאורך האיליאדה, הנפש האנושית לא פוסקת להופיע כמשתנה על ידי יחסיה עם הכוח; נסחפת, מוכת סנוורים בידי הכוח שהיה נדמה לה שהיא יכולה להפעיל, נמעכת תחת הכוח שמופעל עליה. אלו שחלמו כי הכוח, הודות לקידמה, יהפוך בקרוב לנחלת העבר, יכלו לראות באיליאדה תיעוד; מי שיודעים לזהות את הכוח, היום כמו בעבר, בליבה של ההסטוריה האנושית כולה, מגלים באיליאדה את היפה והטהורה שבמראות.

הכוח הוא מה שהופך את מי שמשועבד לו לחפץ. כשהוא מנוצל עד תום, הכוח הופך אדם לחפץ במובן המילולי ביותר, שכן הוא הופך אותו לגופה. מישהו היה כאן, ורגע אחר כך אין כאן אף אחד. זו תמונה שהאיליאדה לעולם אינה מתייגעת לצייר בפנינו:

והרבה סוסים רמי עורף

משכו בדרכי הקרב מרכבה ריקה מקרקשת,

עורגים לרַכָּביהם הגאים, אשר על הקרקע

שכבו, יקרים לנשרים יותר מאשר לנשיהם.

(ספר אחד עשר, 159-162)

הגיבור הוא חפץ שנגרר בעקבות המרכבה באבק, ו את המרירות של התמונה הזאת אנו טועמים נקייה, בלי אף בדיון מרגיע שימתיק אותה, בלי נחמת האלמוות, בלי ההילה הדהויה של התהילה או של המולדת.

נוקב אפילו יותר, כי הניגוד מכאיב כל כך, הוא האזכור הפתאומי, הנמחק מיד, של עולם אחר, העולם הרחוק, השביר והנוגע ללב של השלום, של המשפחה, העולם שבו כל אדם הוא היקר מכל עבור הסובבים אותו.

הכוח המופעל על ידי אחרים רודה בנפש באותה עריצות כמו רעב קיצוני, שכן עיקרו הוא של הכוח הוא האפשרות להמית כל רגע מחדש. וזו עריצות קרה וקשה, ממש כעריצותו של החומר. אדם שמוצא את עצמו חלש יותר מאלו שסביבו יכול להיות בליבה של עיר בודד לא פחות, בודד יותר, מאשר אדם שאבד במדבר.

הכוח רומס ללא רחמים, ובאותו חוסר רחמים הוא משכר את מי שמחזיק בו, או מאמין שהוא מחזיק בו. האמת היא שאף אחד אף פעם לא באמת מחזיק בו. בני האדם לא נחלקים באיליאדה לנכבשים, עבדים ומתחננים מצד אחד, ולמפקדים ומנצחים מצד שני; ביצירה הזאת אין ולו אדם אחר שלא נאלץ, ברגע זה או אחר, להתכופף בפני הכוח. החיילים, אף שהם חופשיים וחמושים, סופגים פקודות והשפלות:

וכש[אודיסיאוס] ראה ומצא איזה איש מהעם שצורח,

היה דוחף אותו בשרביט, גוער ואומר לו:

“אדוני, שב בלי לזוז ושמע את מה שיגידו

אלה שהם מעליך, אינך לא לוחם ולא גבר,

אינך נחשב כלל במועצה או בשעת קרב.

(ספר שני, 198-202)

אין אפילו לוחם אחד שנחסכת ממנו החווייה המשפילה של הפחד. הגיבורים רועדים כמו כל השאר. די באתגר שמציב הקטור כדי לזרוע מבוכה ביוונים, כולם עד אחד, פרט לאכילס ולאנשיו, שנעדרו משם.

כיוון שהוא עיוור, הגורל מבסס סוג של צדק, עיוור כמותו, שמעניש את אלו שאוחזים בנשק, עין תחת עין. האיליאדה ניסחה את החוק הזה הרבה לפני כתבי הקודש, וכמעט באותן מילים:

אָרֵס שווה לכולם. הוא טובח גם את הטובח.

(ספר שמונה עשר, 309)

אולי כל בני האדם נידונו מלידתם לסבול אלימות, אבל ממלכת הנסיבות אוטמת את נפשנו לאמת הזאת. החזק לעולם אינו חזק לחלוטין, והחלש לעולם אינו חלש לחלוטין, אבל אף אחד משניהם לא יודע את זה. הם לא מאמינים שהם שייכים למין אחד; החלש לא מסוגל לראות את עצמו כרֵעו של החזק, וגם החזק לא רואה בו רֵעַ.  זו הסיבה שאנשים חמושים מתנהגים בגסות ובטירוף. הם קוברים את חרבם בחזהו של אויב לא חמוש שמתחנן לברכיהם; הם חוגגים את נצחונם על איש גוסס ומתארים לו איך הם מתכוונים להתעלל בגופתו.

אכילס, כשהוא נהנה לצפות ביוונים האומללים במנוסתם, האם הוא מסוגל לחשוב שהמנוסה הזאת, אשר תימשך ותיפסק על פי רצונו, עתידה לגרום למותו של רעהו, ואף למותו שלו עצמו? כך קורה שאלו שהכוח נמצא במקרה בידיהם סומכים עליו יותר מדי ונהרסים.

הם מסיקים שהגורל נתן להם הכל, ולפחותים מהם – לא כלום. וכך הם חורגים מהכוח שיש בידיהם באמת. הם תמיד חורגים ממנו מתישהו, כי הם לא יודעים שהוא מוגבל. וכעת הם נתונים לחלוטין בידי המקרה, והדברים חדלים לציית להם. לפעמים המקרה משרת אותם; בפעמים אחרות הוא מחסלם; הנה הם נחשפים, עירומים בפני האסון, בלי שריון האדנוּת שהגן לפני כן על נשמתם, בלי שום דבר שיעמוד בינם לבין הדמעות.

העונש הזה שניחן בחוקיות הנדסית, המגיע תמיד בעקבות הניצול לרעה של הכוח, היה מושא ההגות הראשון במעלה עבור היוונים. הוא נשמת אפו של האפוס; תחת השם נמזיס, הוא המבּוע של הטרגדיות של אייסכילוס; עבור הפיתגוראים, סוקרטס ואפלטון הוא היה נקודת המוצא למחשבה על האדם ועל היקום. הרעיון המגולם בו הפך מוכר בכל מקום שההלניזם חדר אליו. אולי אותו רעיון יווני הוא ששרד, תחת השם קארמה, בארצות המזרח הרוויות בודהיזם; אבל המערב איבד אותו, וכבר אין לו באף אחת משפותיו מילה כדי לציינו; מושגים של גבול, של מידה, של איזון, אשר היו צריכים לקבוע כיצד לנהוג בחיים, משמשים אך ורק בשירות הטכניקה. אנחנו מהנדסים רק בפני החומר; היוונים היו מהנדסים קודם כל בתהליך החניכה אל המידה הטובה.

מהלך המלחמה באיליאדה הוא פשוט נדנדה. המנצח הרגעי מרגיש את עצמו בלתי מנוצח, אפילו אם רק שעות ספורות קודם לכן הוא התנסה בתבוסה; הוא שוכח להשתמש בניצחון כבדבר שעתיד לחלוף. בתום יום הקרב הראשון שמתארת האיליאדה, היוונים המנצחים יכלו בלי ספק להשיג את מושא מאמציהם, כלומר את הלנה ואוצרותיה; לפחות אם מניחים, כפי שמניח הומרוס, שלצבא היווני היתה סיבה להאמין שהלנה נמצאת בטרויה. למעשה הכהנים המצריים אישרו מאוחר יותר באוזני הרודוטוס שהיא נמצאה אז במצרים. בכל מקרה, בערב ההוא, ליוונים כבר לא היה אכפת ממנה:

מה שהם רוצים עכשיו הוא לא פחות מהכל. לקחת את כל אוצרותיה של טרויה לשלל, לשרוף את כל הארמונות, המקדשים והבתים לאפר, לשבות את כל הנשים והילדים לעבדים, להפוך את כל הגברים לגופות. הם שוכחים פרט אחד: "הכל" איננו בהישג ידם.

אבל המאזינים לאיליאדה יודעים שמותו של הקטור יעניק רק שמחה קצרה לאכילס, ומותו של אכילס רק שמחה קצרה לטרויאנים, וחורבנה של טרויה רק שמחה קצרה ליוונים.

שימוש מתון בכוח, שרק בעזרתו אפשר לחמוק ממעגל ההרס, תובע מידה טובה על-אנושית, שהיא נדירה בדיוק כמו היכולת לשמור על כבוד עצמי בשעת חולשה. מלבד זאת, גם המתינות היא לא תמיד נטולת סכנות; שכן היוקרה, שמהווה יותר משלושה רבעים מן הכוח, עשויה מעל לכל מהאדישות המופלאה של הכוח כלפי החלשים, אדישות כה מידבקת עד שהיא עוברת גם אל אלו שהם מושאה. אבל בדרך כלל השימוש המוגזם בכוח לא נובע מתוך חישוב פוליטי. ההגזמה היא פיתוי שכמעט אי אפשר לעמוד בו. מדי פעם נשמעים באיליאדה דיבורים הגיוניים, בראש ובראשונה דבריו של תרסיטס. כאלה הם גם דבריו של אכילס בכעסו:

"כי בעיניי לא שקול לחיים ואף לא כל העושר

שלפי השמורה צברה איליוס המשגשגת […]

כי פרים וכבשים שמנות מושגים גם בגזל,

חצובות וסוסים זהובי רעמה ניתן להרוויח,

אך נפש אדם אינה שבה, אין היא נשדדת

או בהשג יד, מאז שחצתה את גדר השיניים.”[2])

(ספר תשיעי, 401-409)

אבל הדיבורים ההגיוניים נופלים לחלל ריק. אם אדם נחות מעלה אומר אותם, הוא נענש ומשתתק; אם זה אחד המנהיגים, הוא לא פועל בהתאם. ותמיד נמצא בשעת הצורך אל שיעודד את הטירוף.

גם לאחר שהתחילה, המלחמה מוסיפה להידמות למשחק. הכורח המיוחד למלחמה הוא נורא, שונה לחלוטין מזה הקשור בעמל השלום; הנפש נכנעת לו רק כאשר איננה יכולה עוד לחמוק ממנו; וכל עוד היא חומקת ממנו היא מעבירה ימים ריקים מכורח, ימים של משחק, של חלום, שרירותיים וחסרי ממשות. במשך הזמן הזה הסכנה היא הפשטה, והחיים שאנחנו הורסים הם כצעצועים הנשברים בידו של ילד, ואדישים כמותם; הגבורה היא פוזה תיאטרלית וספוגה ברהב. ואם, נוסף על כך, לרגע אחד פרץ של חיוּת מכפיל את יכולת התנועה, אנחנו מאמינים שאנחנו בלתי מנוצחים, שמובטח לנו סיוע שמימי מול התבוסה והמוות. המלחמה קלה אז, ונאהבת אהבה בזויה.

אבל אצל רוב האנשים, המצב הזה לא מחזיק מעמד. בא יום בו המוות, התבוסה, מותם של רעים יקרים, מועכים [se plier] את נפשו של הלוחם תחת לחצו של הכורח. ואז המלחמה חדלה להיות משחק או חלום; הלוחם מבין לבסוף שהיא קיימת במציאות. זו מציאות קשה, קשה במידה אינסופית מכדי לשאתה, שכן היא צופנת בחובה את המוות.

 למרות הכל, הנפש שנכנעה למלחמה זועקת לישועה ממנה; אבל הישועה עצמה מופיעה בדמות טרגית וקיצונית, בדמות החורבן. סוף מתון, מתקבל על הדעת, עתיד להותיר במחשבה בעירומו אסון כה אלים עד שהיא לא תוכל לשאתו, אפילו לא כזיכרון. הכאב והאימה, אפיסת הכוחות, מעשי הטבח, החברים שנפלו, אי אפשר להאמין שכל הדברים האלו יכולים להפסיק לכרסם בנפש מבלי ששכרון הכוח יטביע אותם. הרעיון שמאמץ בלי גבול יכול להסתיים ברווח אפסי או מוגבל הוא מכאיב מדי.

איזו חשיבות יש להלנה עבור יוליסס? איזו חשיבות יש אפילו לטרויה, המלאה באוצרות שלא יכולים לפצות על חורבנה של איתקה? טרויה והלנה חשובות רק בתור הסיבות לדם ולדמעות ששפכו היוונים; אם ישתלטו על טרויה והלנה הם יוכלו להשתלט גם על זכרונות הזוועה. הנפש, שקיומו של אויב אילצהּ להרוס בתוכה את מה שנטע בה הטבע, לא מאמינה שהיא יכולה להתרפא אלא באמצעות הרס האויב הזה. במקביל, מותם של רֵעים אהובים מעיר דחף קודר לחקות את מותם.

"אמות לי מיד, כי נמנע ממני לעמוד לימין

חברי כשנהרג". (ספר שמונה-עשר, 94).

על האיליאדה כולה רובץ צלו של האסון הגדול ביותר שייתכן בין בני אדם, אסון חורבנה של עיר. האסון לא היה יכול להיות מתואר בצורה שוברת לב יותר גם אילו המחבר היה טרויאני. להגינות יוצאת הדופן המפעמת באיליאדה היו אולי דוגמאות נוספות, שאינן ידועות לנו; אין ספק שאין לה חיקויים. בקושי אפשר להרגיש שהמשורר יווני ולא טרויאני. הטון של היצירה נדמה כמעיד על מקורם של חלקיה היותר עתיקים; אולי המחקר ההסטורי לעולם לא יעניק לנו הבהרות נוספות. אם נבחר להאמין, כמו תוקידידס, כי שמונים שנה אחרי הריסת טרויה גם האכאים סבלו כיבוש זר בתורם, אפשר לתהות אם השירים האלו, בהם הברזל מוזכר רק לעתים רחוקות, אינם שירים של המנוצחים, שאחדים מהם אולי גלו מארצם.

 אנשים אלו, שנידונו לחיות ולמות "רחוק מאוד מהמולדת" כמו היוונים שנפלו מול חומות טרויה, ואשר כמו הטרויאנים איבדו את עירם, יכלו לזהות את עצמם באותה מידה באלו ובאלו, גם במנצחים שהיו אבות אבותיהם, וגם במנוצחים שסבלו סבל דומה לסבלם; האמת על המלחמה ההיא, הקרובה עדיין, יכלה להתגלות להם מעבר למרחק השנים, מבלי שתכוסה על ידי שכרון הגאווה או ההשפלה. הם יכלו לתאר אותה פעם מצד המנוצחים ופעם מצד המנצחים, וכך להכיר את מה שגם מנצחים וגם מנוצחים אינם מכירים לעולם, כיוון שאלה ואלה עיוורים.

כך או כך, היצירה הזאת היא נס. המרירות שלה היא המרירות המוצדקת היחידה, מרירות על השעבוד של נפש האדם לכוח, כלומר, בחשבון אחרון, לחומר. השעבוד הזה הוא מנת חלקם של כל בני התמותה, למרות שכל נפש נושאת בו אחרת, על פי המידה הטובה שלה.

הכרה באומללות האנושית היא תנאי מקדים לצדק ולאהבה. מי שלא יודע עד כמה כל נפש אנושית תלויה בתהפוכות המקרה ובכורח לא יכול לראות כרֵעיו, ולא יכול לאהוב כמוהו, את מי שהמקרה פער תהום בינו לבינם. מגוון הכבלים המעיקים על בני האדם מוליד את האשלייה שיש ביניהם סוגים נפרדים שאינם יכולים לתקשר זה עם זה. רק מי שמכיר את ממלכתו של הכוח, ויודע איך לא לכבד אותו, מסוגל לצדק או לאהבה.

הגאווה, ההשפלה, השנאה, הבוז, האדישות, התשוקה לשכוח או לא לדעת, כולם תורמים את חלקם לכוח הפיתוי של הכזב. במיוחד, אין דבר נדיר יותר מאשר תיאור הוגן של אסון; כמעט תמיד, המתאר מעדיף להאמין שהחורבן הוא ייעודם הטבעי של אלו שהאסון הכה בהם, או לחילופין, שנפש יכולה לשאת את האסון מבלי שתצולק על ידו, מבלי שכל מחשבותיה ישתנו ויתעצבו מחדש בדמותו. ליוונים היה, בדרך כלל, את הכוח הנפשי שמאפשר להמנע מן השקר.

אולי האירופאים יגלו מחדש את הרוח האפית כשילמדו לא להאמין שמשהו יכול להיות מוגן מפני המקרה, לא להעריץ לעולם את הכוח, לא לשנוא את אויביהם, לא לבוז למי שהכה בהם האסון. ספק אם זה יקרה בקרוב.