גם בית ספר בשכונה קשה יכול לפרוח. הנה ההוכחה

דומב, ל' (נובמבר, 2014). גם בית ספר בשכונה קשה יכול לפרוח. הנה ההוכחה. שיעור חופשי, 111, 17-14.

כשראאד אזברגה נכנס לתפקיד הניהול בבית הספר "נווה שלום" בשכונת הרכבת בלוד, הוא תלה על הקיר תוכנית חומש עם מטרה שאפתנית במיוחד – לזכות בפרס חינוך ארצי בשנה החמישית. לא מעט אנשים שמכירים את בית הספר, שממוקם באחת השכונות הקשות במדינה, הרימו גבה לנוכח הרף הגבוה. "צחקו עלי", מחייך אזברגה. ואולם בתשע"ד הושגה המטרה, ובית הספר קיבל פרס חינוך מחוזי וארצי.

שרה ישראלי, יו"ר ארגון המנהלים היסודיים ויו"ר המזכירות הפדגוגית בהסתדרות המורים, מסכימה כי הדמות המשמעותית ביותר בתהליך של צמיחת בית ספר היא המנהל. "המנהלים מתמודדים עם עולם מורכב, עתיר בעיות ודילמות, ונמצאים בצומת של לחצים מרובים", היא אומרת. "אין ספק שמנהל שמצליח להביא את בית הספר להצלחה ולסחוף אחריו את הצוות, עובד על כך יום ולילה. חשוב שמשרד החינוך ייתן גיבוי אמיתי ויספק סביבת עבודה שמנהל יכול לפרוח בה".

אזברגה, בן 38, דוקטורנט בעל תואר שני במינהל חינוך וספרות ערבית, הגיע לבית הספר כמורה לפני עשר שנים, וניגש למכרז הניהול לפני שש שנים, כשהמשרה התפנתה. בתחילת הדרך פעל בית הספר בתנאים קשים ובחוסר ודאות. שיעור הגבייה היה נמוך ובית הספר היה שקוע בחובות. ואולם בעבודה אטית, אזברגה השיג את שיתוף הפעולה של ההורים, הצליח להגיע ל-50% גבייה וזכה לתמיכה מהרשות ומשרד החינוך.

"אבל כסף זה לא העיקר", הוא אומר. "הקלף המנצח הוא כוח האדם. ידעתי שהמורים הם הנכס המרכזי והחלטתי לחזק את תחושת הערך והשייכות שלהם. הרגשתי שאני צריך לסלק את המטרדים שמפריעים להם לעבוד ולספק להם אווירה שקטה". אזברגה הנהיג מדיניות של דלת פתוחה למורים. "לא רק דלת פתוחה אלא גם חלון פתוח", הוא מחייך. "אפשר לראות את החדר שלי מהרחוב. הכל שקוף. אם מורה באה עם בעיה היא תיכנס אלי בכל זמן. היא לא תלך הביתה עם המטען".

השלב הבא היה הפחת רוח חדשה בתלמידים. אזברגה סבר שבגלל הדימוי העצמי הנמוך של השכונה, קשה לתלמידים לשאוף להצלחה – והקים תוכניות לשינוי הדימוי, למשל "נווה שלום לנשמה", שהשתמשה במורשת הערבית והמוסלמית ובדמויות של מדענים, אנשי רוח ואישים חיוביים, המהווים מודל של גאווה והשראה. תוכנית נוספת היא "מעגל השלום", מסדר בוקר שבו הילדים עומדים במעגל ושרים את המנון בית הספר. "המעגל שבו התלמיד עומד לצד המורה משדר תחושה של שותפות ושוויון, אומר אזברגה. "ויש לזה כוח".

תוכנית נוספת, "מעפילים אל אלסלם", התמקדה בשיתוף פעולה עם בית ספר יהודי בעיר, "מעפילים", בניהול מלי זריהן פרץ. שני בתי הספר מקיימים פעילויות משותפות, למשל כתיבת המנון משותף ללוד בעברית וערבית; מורים משני המוסדות עובדים יחד על תוכניות מיוחדות; והשנה התחלפו המנהלים יום אחד בניהול. בית הספר, שלא היה ממוחשב, מתוקשב זו השנה השלישית. לא בכל הבתים יש מחשב ואינטרנט, ובית הספר מעמיד את מעבדת המחשבים לרשות הקהילה גם אחר הצהריים.

"אחת המטרות הראשונות שלי היתה להחזיר את היוקרה לחדר המנהל", אומר אזברגה. "יש כאן הרבה הליכה בין הטיפות, בהתנהלות בעלי תפקידים בבית הספר ומול ההורים. היה לי חשוב להבהיר ששיתוף הוא חלק מהדרך, אך המנהל מוביל, ואם יילכו אחרי, נצליח. מנהל הוא הלב הפועם של בית הספר".

סיגל ישר, היא מנהלת בית הספר "דקל" באשקלון. ישר בת 47, היתה סגנית בבית ספר אחר, ונכנסה לניהול לפני חמש שנים. בית בספר ממוקם בשכונה שמורכבת מאוכלוסייה רב-תרבותית בחתך סוציו-אקונומי נמוך. "יש כאן אנשים חמים ואוהבים, שעמלים קשה לפרנסתם. לא תמיד הם היו שותפים לעשייה החינוכית ומיעטו להגיע לבית הספר", אומרת ישר. אנשי הצוות החליטו שאם ההורים לא מגיעים לבית הספר – הם יגיעו אליהם.

ישר וצוות המורים הגיעו לשלושה-ארבעה בתים בכל יום, עם שוקולד וסוכריות, נחשפו לקשיים והתחילו גם לסייע. "לאט לאט נוצר אמון", מספרת ישר. כך הצליחו ליצור בבית הספר מענה הוליסטי לתלמידים, בשיתוף משרד החינוך, המתנ"ס, עמותת "יחדיו" של הג'וינט לשיפור השירותים החברתיים בדרום והרשות המקומית שהעמידה משאבים. כיום, פסיכולוגית ועובדת סוציאלית נמצאות בבית הספר יומיים בשבוע, והורים יכולים לקבל מענה בבית הספר. בית הספר פעיל עד הערב, עם ארוחת צהריים, מציע חוגים ללא תשלום וחדר מחשבים פתוח.

מטרה נוספת של ישר היתה לטפח את בית הספר. "חזות זה דבר שאפשר לשנות במהירות ויש לה המון כוח", היא מסבירה. "כיום בית הספר מטופח ונקי. אין ונדליזם, כל המבואות מקושטות בעבודות אמנות של תלמידים. יש לנו מוזיאון בשם 'כולנו רקמה אנושית אחת', שמבטא את הרב-תרבותיות וילדים הביאו אליו חפצים מהבית. בימים אלה שותלים שתילים בחצר ומקימים גינה קהילתית, שהתושבים יוכלו לעבד אותה. נוצרה תחושה נעימה של קהילה".

פרויקט נוסף שפועל כיום בבית הספר הוא "יהב" (ילדים, הורים, בית ספר). פעמיים בשבוע הורים וילדים מגיעים אחר הצהריים לבית הספר ומבלים ביחד את שעות הפנאי בחוג שבחרו, למשל פיסיקה, שחמט, בישול, קרמיקה וכדורגל. בנוסף, יצר בית הספר שיתוף פעולה עם תנועת הצופים. "שאלתי את עצמי למה יש צופים רק בשכונות החזקות, והחלטתי שגם לכאן הם יגיעו. הצלחנו לגייס את הרשות, רכשנו מדים וקיבלנו מלגות, והיום יש שבט צופים שפעיל בתוך בית הספר, והילדים מרגישים שהם כמו כולם".

מבחינה לימודית, הדרישות של ישר מהמורים גבוהות – למשל, בניית תוכניות אישיות לתלמידים וזמינות רבה להורים. "גם אני פה שעות ארוכות, וגם אני תמיד זמינה להורים", היא אומרת. אחרי שלוש שנים התחילו להגיע ההצלחות, ובית הספר רשם ממוצע של 85 במתמטיקה במיצ"ב האחרון, למשל (לעומת הממוצע הארצי). "היה לי חשוב שהילדים ירגישו גאוות יחידה ויהיו מאושרים להגיע לפה", אומרת ישר, "זה הבסיס להישגים".

גם יהונתן חזי, מנהל בית הספר הממלכתי דתי "ארבל" בנצרת, ראה בהחזרת החיוך לפני הילדים את אחת המטרות הראשונות במעלה שלו. חזי, בן 34, נכנס לניהול לפני חמש שנים, בעקבות פנייה מהפיקוח, לאחר חמש שנות עבודה כמורה למתמטיקה, מחנך וסגן מנהל. בית הספר נמצא בשכונה הצפונית של נצרת עילית. אזור עם אוכלוסייה מבוגרת, בחתך סוציו-אקונומי נמוך. "החלטתי להיענות לשליחות", אומר חזי. "מצאתי בית ספר שאין בו ארגון ואסטרטגיה, והחלטתי להתחיל ביעדים קטנים. ראשית, שמתי לי מטרה לראות תלמידים מחייכים. שנית, החלטתי למנוע שוטטות במרחבי בית הספר".

חזי החליט לפתח תחושה של משפחה, בהתאם למוטו של החינוך הממלכתי-דתי, חינוך כמשפחה. אנשי הצוות עסקו בנושא המשפחה, שוחחו עם התלמידים על המשפחה כעוגן, ביטחון ומקום של גבולות ואהבה, והחליטו להביא את האפיונים האלה לבית הספר. "זו היתה תחילת המהפך", סבור חזי. "פיתחנו בהפסקות שיח מורה-תלמיד, במשחק או בשיחה. המורים ויתרו על ישיבה בחדר המורים, ויצאו אל התלמידים. זה לא היה פשוט, אבל היה ברור שיש צורך במסירות והקרבה. מי שנשארו כאן הם אלה שמוכנים לתת מעצמם".

מתוך השיח בהפסקות התברר שרבים מהילדים באים מבתים לא פשוטים. "איך אני מצפה מילד שיחייך וילמד אם רע לו בבית?" שואל חזי. "בעקבות רעיון של אחת המורות החלטנו ללכת צעד אחד קדימה, ולאמץ תלמידים". פרויקט האימוץ מוכיח את המסירות של המורים לתלמידיהם: כמה פעמים בחודש, תלמידים הולכים עם המורה הביתה בסיום יום הלימודים, מכינים שם שיעורים, אוכלים ארוחת ערב ונשארים לישון. "הילדים סופגים תחושה של משפחתיות שלא תמיד יש להם בבית", אומר חזי, "וזה עושה פלאים. הם חוזרים למחרת ב'היי' טוטלי. המורים לומדים להסתכל על הילדים אחרת, וגם הם מקבלים הרבה".

רעיון נוסף שהוביל חזי הוא הגשמת חלומות. "החלטנו שלפני ההישגים, נדבר על חלומות, והם יובילו את הדרך", הוא אומר. הפרויקט התחיל בכיתה אחת והתרחב לכלל בית הספר. כל ילד התבקש לספר על החלום שלו, והצוות מצא דרך לקדם את הגשמתו, בעזרת קשרים, הורים ואנשים בקהילה. "הבנו שאם לילד יש שאיפה בחיים והוא מתחיל להאמין שהוא עשוי להגשים אותה, הוא יתחיל להשקיע. וזה אכן קרה", אומר חזי.

בית הספר מציע כיום צוות טיפולי, ועוזר להורים להתמודד עם בעיות בבית. מבחינה פדגוגית, התמקדו חזי והצוות בשלושה תחומים: תקשוב בית הספר וסיוע למשפחות לרכוש מחשבים לבתים; דגש על למידה חוץ-כיתתית; והוספת לימודי מוסיקה לתוכנית הלימודים – הכל בסיוע הרשות ומשרד החינוך. "האוכלוסייה בבית הספר מגוונת ורב-תרבותית", אומר חזי. "המוסיקה היא שפה משותפת ומגשרת".

רבות מהפעילויות בבית הספר נעשו בחיבור עם השיטור המקומי. כך למשל, הוקמה סיירת 28 – קבוצה של כ-20 תלמידים שמלווים קשישים ב-28 בחודש, יום קבלת הקצבה מהביטוח הלאומי, ומסייעים להם בקניית תרופות וסידורים בבית. בית הספר מוביל פעולות התנדבות נוספות בקהילה, כמו אריזת מזון לנזקקים ואירוח חברי ארגון חירשים ועיוורים.

אחר הצהריים פועלים בבית הספר חוגים, וכך ירד אחוז השוטטות של התלמידים בשעות אלה. כיום, כשבית הספר הוא אחד משישה בתי הספר הטובים במחוז וכמעט ואין בו בעיות משמעת, המורים כבר יושבים בהפסקות בחדר המורים. "באנו עם הלב, ועם אמת אי אפשר להתווכח", אומר חזי כשהוא מנסה להסביר את הדרך שעשה.

יפית גרין הצליחה לחולל שינוי דומה בתיכון "גבעת גונן" בשכונת קטמון ח'-ט' בירושלים. בית הספר, שהיה מוסד מפואר בעבר ונוסד בשכונה חלשה מתוך אידיאולוגיה, ירד מתהילתו עם השנים בשל שינויים דמוגרפיים, ולפני שגרין הגיעה לתפקיד התחלפו בו מנהלים במשך חמש שנים. גרין, בת 50, עבדה 27 שנים בבית הספר, כמורה לערבית ויועצת, ולפני שבע שנים התבקשה להיכנס לתפקיד המנהלת. באותה שנה נרשמו לכיתה ז' 27 תלמידים בלבד. "המורים היו עייפים מהטלטלות שעברו על בית הספר, ואני הסכמתי לקבל את התפקיד בתנאי שאזכה לתמיכה מהרשויות", היא אומרת. "ואכן קיבלנו מהרשות ומשרד החינוך סיוע שאפשר לנו לממש את החזון".

החזון התבסס על יצירת קשר אישי בין תלמיד לאיש צוות. "כשפוגשים ילד בגובה העיניים, רואים את החוזקות שלו ונותנים לו תחושת שייכות, הוא מתפנה ללמידה ומרגיש מסוגלות", מסבירה גרין. בית הספר הצטרף לתוכנית "החלוץ החינוכי" של סמינר הקיבוצים, הדוגלת בהכנסת אנשים צעירים למקומות מאתגרים. בנוסף, הוחלט להכניס לתוכנית את רעיון הבחירה, שמקובל לרוב בבתי ספר חזקים.

לפי המודל שפותח, פעמיים בשנה לתלמידים יש בחירה בין שיעורים כמו כדורעף, תיאטרון, יוגה וכלכלת בית, שמעבירים מורים מבחוץ ומורים מהצוות. כל תלמיד בוחר שני מקצועות ומתחייב להם. בסוף אותה שנה, בשל רישום של 54 תלמידים לכיתה ז', נפתחו שתי כיתות חדשות, דמוקרטיות. כיום לומד המחזור הראשון ההוא בכיתה י"ב.

המודל שפותח הוא של שני מחנכים בכיתה, ותיק וחלוץ, וכך התלמידים לומדים משמעות של שיתוף פעולה. "המטרה היתה ליצור דמויות משמעותיות לילדים", אומרת גרין. "יצרנו הנהלה שטוחה, ואת השעות העברנו למחנכים. מהלך זה, עם תמיכה של שעות חלוץ, נתן אפשרות לחינוך אישי, לשיחות על האתגר של השבוע. המודל היה בן חמישה שלבים: מאיפה אני בא, מי אני היום, לאן אני רוצה להגיע, מה אני צריך כדי להגיע ואיך אדע שהגעתי. רצינו לאפשר לילדים להבין מהו חלום, ולתת להם תחושה שיש מישהו שיעזור להם להצליח, גם אם הם לא מעולים בחשבון, נגיד. אנחנו בקשר טוב עם בתי ספר בסביבה, כך שאם תלמיד רוצה להרחיב מקצוע שקיים בבית ספר שכן, הוא יכול ללמוד בו. אנחנו מכוונים לבגרות מלאה, אבל לא מנשירים תלמידים שקשה להם. לכן אחוזי הבגרות שלנו הם 50%".

נושא המשמעת מטופל לא בענישה אלא ב"תוצאות": שיחה על המעשה והבנת התוצאות שלו (גם אם התוצאה היא השעייה). בנוסף, בית הספר שם דגש על תרומה לקהילה, והתלמידים עובדים עם החברה להגנת הטבע, בבית הספר וגופים שונים. בית הספר מפעיל תוכניות כמו "סוגיה עוגייה", דיון בין תלמידים ומורים על נושאים שונים, ומפעיל מועצת תלמידים פעילה, כך שהתלמידים מרגישים שמקשיבים להם. בית הספר מפעיל מרכז לעזרה לתלמידים מתקשים, ויש בו כיתה מיוחדת לילדים עם קשיים רגשיים. כעת התלמידים מצביעים ברגליים. לעומת אחוזי הרישום הנמוכים בעבר, בית הספר מונה כעת שתי כיתות בשכבה.

סיכום המאמר נכתב בידי צוות פורטל מס"ע