בשביל מה אנחנו מודדים?

שורק, י' (2016). "בשביל מה אנחנו מודדים?", שיחה עם ד"ר יריב פניגר. הד החינוך, צ'(5), 44-40.

"אי אפשר להגיד שהמדידה נועדה אך ורק כדי לוודא שכולם מקבלים אותו דבר, כלומר רק למטרות פרוגרסיביות. זה אידאל, ולא תמיד הוא מתגשם. אבל אין הצדקה לציניות הגורפת כלפי האידאל הזה. אם אתה מסתכל על בתי הספר עצמם, יכול להיות שהם גם משרתים את שוק העבודה בחברה קפיטליסטית, אבל בפועל הם עסוקים במדידה של התלמידים שלהם לצרכים רבים אחרים. זה לא נכון לומר שהמערכת משרתת רק את בעלי ההון שיכולים 'לבדוק' את האנשים שהם לוקחים. הרדוקציה הזאת פשוט שגויה".

"השימוש במבחן כשלעצמו הוא לא דבר פסול, הוא דבר שיש לו ערך. הבעיה המרכזית היא כאשר מבחנים הופכים לחזות הכול. כשאנחנו עומדים מול כיתות של 30 או אפילו 40 תלמידים, 400-300 תלמידים במחזור, אין שום אפשרות שהמורים יבחנו את התלמידים בעל פה, כמו שעשו בחינוך מהסוג הישן, או ייתנו משוב אמיתי ורציני לכמות מספקת של חיבורים. זה פשוט בלתי אפשרי. ולכן המטרה של תהליכי מדידה צריכה להיות משוב למורה ולא משוב לתלמידים. מצד שני, הערך הממשי במדידה רצינית הוא היכולת לאתר תלמידים חלשים ולתת להם תגבור. לתת להם שעות פרטניות, למשל".

"לא צריך לזלזל בערך המוטיבציוני של הציון. פרופ' חנה אילון ופרופ' אדם גמורן חקרו ומצאו שדווקא למבחני הבגרות יש ערך לתלמידים בינוניים יותר או אפילו קצת חלשים, משום שהם מסמנים להם מטרות ברורות ונותנים להם מוטיבציה ומסגרת ללמוד ולהגיע למטרות האלה. החלופה היא מצב שבו לתלמידים החלשים והבינוניים אין משהו שמושך אותם למעלה וזה אחד הפרדוקסים המרכזיים של מערכות חינוך ציבוריות. אני חושב שללא ציון וללא מבחן שיעור התלמידים שילמדו יהיה נמוך. עם זאת השימוש בציונים פוגע בחלק מהתלמידים היותר טובים, כי אנחנו מאלצים אותם ללמוד למידה שהיא הרבה יותר טכנית".

ראו גם:

מציוּן לא תצא תורה