אם הלמידה אינה משמעותית, היא אינה למידה

יורם הרפז. "אם הלמידה אינה משמעותית, היא אינה למידה", הד החינוך, אפריל 2014, כרך פ"ח, גיליון מס' 04, עמודים 26-31

שום דבר בעברו של ד"ר שמעון אזולאי (44) אינו רומז על המקום שבו הוא נמצא כיום: מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מוביל המחקר והפיתוח במכון ברנקו וייס, מחבר הספר "קץ האושר: פילוסופיה ומשמעות החיים", שראה אור בימים אלה, פרשן מבוקש של תופעות תרבותיות בתקשורת, מרצה סוחף והוגה בלתי נלאה בשאלות החיים הגדולות.

האמירה "היזהרו בבני עניים" כיוונה לאזולאי, וגם לאלבר קאמי, הגיבור שלו, ולעוד כמה אנשים – מעטים מאוד – שהצליחו להתגבר על נסיבות חייהם. אך בהנחה ש"אדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", משהו במולדת שבה אזולאי גדל – המשפחה, השכונה, בית הספר – רומז בכל זאת על עתידו, על התשוקה שלו לפילוסופיה ועל הדרך שבה הוא מממש אותה.

שמעון אזולאי גדל בשיכון עוני בחדרה. "קראו לו", הוא אומר, 'שיכון פאר'". דיירי השיכון עסקו בהישרדות, לא בתרבות. "ברוח החג האחרון אפשר לומר שחוץ מהגדה לפסח, לא יכולת למצוא שם ספר". אמו עלתה מאלג'יר. "היא מדברת בניב אלג'יראי מיוחד ואינה יודעת קרוא וכתוב". אביו נפטר בהיותו בן שלוש. יש לו ארבעה אחים.

עם אב נעדר ואם אנאלפביתית...

"אני לא יודע איזו השפעה הייתה להיעדרות של אבי, אבל יודע איזו השפעה הייתה לנוכחות של אמי. היא אישה בעלת חוכמה נדירה ומחויבות מוסרית עמוקה. הלוואי עליי. היא גידלה חמישה ילדים לבדה בשכונה מלאה בפיתויים ל'חיים אלטרנטיביים'... אבל, במחשבה נוספת, אני גם מוקיר את השכונה הזאת. היא לימדה אותי על החיים. עיסוק נמרץ בשאלות הגדולות של החיים עלול להרחיק אותך מהחיים. 'שיכון פאר' בחדרה מחזיר אותי אליהם".

מה בסביבת המשפחה והשכונה הביא אותך לפילוסופיה ולעיסוק בסוגיית משמעות החיים?

"אתה לא בא לפילוסופיה; היא באה אליך וכופה את עצמה עליך. מאיפה היא באה בדיוק? אני לא יודע. כאשר התחלתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה, אמי שאלה אותי מה זה פילוסוף. אמרתי לה שפילוסוף הוא כמו רב, אבל של חילונים. אז אולי הפילוסופיה הגיעה אליי משם, מהחיים הדתיים שבהם רעיונות מופשטים מנחים התנהגויות בחיי היום יום. וכאשר הגעתי לפילוסופיה, הלכתי למה שנראה לי כשאלת היסוד – משמעות החיים. השאלה הזאת קיבלה משמעות נוספת בחיי לאחר שהחלפתי חיים דתיים בחיים חילוניים".
האם אפשר ללמוד משהו כללי מחייך, משהו שאפשר לשכפל כדי להשפיע על "בני עניים" אחרים?

"צריך לשכפל את אימא שלי ולהציע אותה לילדים אחרים. צריך – ואפשר – לשכפל חלק מהמורים שהיו לי. למורים טובים יכולה להיות השפעה עצומה, במיוחד על ילדים מבתים עניים. בבית הספר היסודי והעל־יסודי היו לי כמה מורים נפלאים ואני מודה להם בלבי עד היום. המורה לשרטוט, סבריו לוינסקי, ממש שינה את חיי. במקרה אחד, הזכור לי בחדות, נחשפתי לראשונה ובמקרה לכוחה של הפילוסופיה. באחד השיעורים תלמיד פטפט, התגרה ושיבש את התחלת השיעור. לפתע לוינסקי הביט עליו וצעק: 'גנב!... אתה גנב!'. הכיתה שותקה ושתקה. היינו המומים מהצעקה ומההאשמה. לוינסקי לקח פסק זמן ואמר: 'אתה גונב לי את זמן השיעור'.

מה שתפס אותי והפך לחוויה מעצבת הוא התפיסה החדשה, המפתיעה, של הזמן; זמן כחפץ יקר. זה הרי כוחה של הפילוסופיה; היא שוברת את התפיסות השגרתיות שלנו. אחרי השיעור ניגשתי ללוינסקי וסיפרתי לו על החוויה שלי. הוא הזמין אותי לביתו ופתח לפניי ספרי פילוסופיה. בעזרתו גילתי את החדווה שישנה בחשיבה חופשית על רעיונות. אנחנו זקוקים להרבה מורים כאלה כמו לוינסקי".

 אזולאי נשוי (אשתו מעצבת מטבחים. "היא רואה הכול בקטגוריות אסתטיות, שאינן תמיד אתיות") ואב לשניים.

***

"משמעות החיים" – נושא קצת מזולזל בעידן הפוסט־מודרני שלנו. אנחנו אנשים אירונים שיודעים שלחיים כשלעצמם אין משמעות, אבל אנחנו יכולים ליצור לעצמנו משמעות כלשהי בחיים. אנחנו מפוקחים להחריד. מה יש לך לומר לאנשים כמונו על "משמעות החיים"?

השאלה שלך, כמו הפילוסופיה, קצת מנותקת מהחיים. כמה אנשים אירונים מסתובבים ברחוב? חייהם של רוב האנשים אינם מתנהלים על המסלול של תולדות הפילוסופיה; אנשים אינם חיים פוסט־מודרניזם ואת העמדה האירונית שלו. רוב האנשים באמת רוצים לדעת מהי משמעות החיים, עבורם לפחות.

הפילוסופיה יכולה לתת להם תשובה מניחה את הדעת?

הפילוסופיה אינה יכולה לענות על כל השאלות הנוגעות למשמעות החיים, אבל היא יכולה להבחין בין שאלות שאפשר לענות עליהן ושאלות שאי אפשר לענות עליהן – וההבחנה הזאת עשויה להניח חלקית את הדעת. כל השאלות בנוסח "מנין באנו ולאן אנו הולכים" נמצאות מחוץ לגבולות התבונה. כל ניסיון לגלות משמעות קוסמית – משמעות המוטבעת בעולם, משמעות הקודמת לקיומי ומובטחת לי מראש – יסתבך בסתירות ויגיע למבוי סתום. אך המובן של "משמעות" אינו מאבד את טעמו גם כאשר אין משמעות קוסמית. במקרה כזה, אנחנו חייבים לבנות לעצמנו חיים בעלי משמעות בתוך העולם הזה, החסר משמעות כשלעצמו. נרצה או לא, אי אפשר ללא משמעות – משמעות היא היסוד המארגן של חיינו.

לאנשים דתיים יש משמעות קוסמית – העולם משמעותי משום שאלוהים תכנן אותו ומשגיח עליו. החילונים, שהרגו את אלוהים וסילקו את המשמעות מהעולם גופו, נותרו עם משמעות "אנושית, אנושית מדי", עם משמעות שהם נאלצים להמציא ומתקשים להאמין בה משום שהם המציאו אותה.

אתה מדבר במונחים של הסובייקט המודרני, זה שהכול צריך לבוא אליו ולצאת ממנו, זה שאלוהים מת לו. הסובייקט הזה מוטרד משום שהוא לכוד בתוך התודעה שלו. אבל יש דרך לצאת מתוכה, לחרוג ממנה. זה כל הרעיון של המשמעות שאני מציע – משמעות כחריגה של הסובייקט מעצמו אל העולם, משמעות כיצירה של עולם טוב יותר. זוהי משמעות חברתית והיסטורית. לי היא מספיקה בהחלט. אם לך היא לא מספיקה, אתה מוזמן לחזור בתשובה.

תחשיב מנקודת מבט של משמעות עשוי לתמוך בחזרה בתשובה. לאדם דתי יש יותר משמעות. הוא חווה את העולם כחדור משמעות – תוצר של תכנון אלוהי שגם לו יש מקום בתוכו. מה רע?

התחשיב שגוי. מעצם היותך אדם דתי לא מובטחת לך משמעות. אתה עדיין חייב לכונן את האמונה שלך בעולם נברא ונתון להשגחה, עולם חדור משמעות אלוהית; ואתה גם חייב לחרוג מעצמך ולכונן משמעות ייחודית, לכונן את עצמך. הרי לא כל האנשים הדתיים זהים זה לזה; לכל אחד יש זהות ייחודית. מה שהאדם הדתי מרוויח – והנה לך עוד סיבה לחזור בתשובה – הוא חריגת החריגות: חוויה של קדושה. לנו, החילונים, חסרה ההתעלות הרגשית הזאת ותחושת הוודאות הכרוכה בה.

אבל לנו יש "מעגלי ערך" אחרים, חילוניים. "מעגל ערך" הוא מושג מרכזי בספר שלך. מה זה?

בני אדם חיים במרחב של משמעות, לא במרחב פיזיקלי – זה מה שמייחד אותם. אנחנו מוקפים במשמעויות – לא ב"יֵ?ים" אטוּמים, אלא במשמעויות שאנחנו, בהכוונת התרבות והחברה, מעניקים להם. למשמעויות הללו אנחנו מייחסים ערך. בני אדם חיים במעגלי משמעויות טעוני ערך – "מעגלי ערך". מעגלי הערך נעים מהמעגל הרחב של האנושות כולה דרך מעגל לאומי, קהילתי, מקצועי, משפחתי וכו'. בכל המעגלים הללו בני אדם מבקשים להותיר חותם, להטביע עקבות, להדהד, להיראות. דקארט אמר "אני חושב משמע אני קיים"; אפשר לומר "אתה חושב, משמע אני קיים". זו הזיקה העמוקה שלנו לזולת – אנחנו קיימים במובן מסוים בתודעת הזולת ואנחנו מתאמצים להשתקף בה.

***

מושג מרכזי נוסף בספר שלך הוא "פרסונות של משמעות". יש שלוש כאלה: "משמעות החיים", "חיים משמעותיים" ו"משמעות בחיים". הסבר בבקשה.

המשמעות היא תוצר של מפגש בין אדם למעגל ערך. זהו הגרעין היסודי של המשמעות. אדם ללא מעגלי ערך – ללא זולת, ללא חברה ותרבות – אינו יכול לכונן משמעות. אם כך, יש שלושה יסודות מכונני משמעות: אדם, מעגל ערך והזיקה ביניהם. קח אותך למשל: יש אתה, יש את עולם החינוך, מעגל הערך שלך, ויש קשר ביניכם. ללא הזיקה הזאת, מי אתה בכלל? מתי ומדוע נוצרה הזיקה הזאת? קשה לדעת. עקרונית יכולת לכונן זיקה לעולם הספורט ולהיות שדרן או פרשן.

מעדיף שחקן; מסי או רונדלו, לא משנה. ומהן שלוש הפרסונות של המשמעות?

מנקודת המוצא הזאת – אדם, מעגלי ערך, זיקה – אנחנו מקבלים שלוש "פרסונות": הפרסונה הראשונה – משמעות החיים – היא המובן החזק יותר וגם הנדיר יותר של משמעות: אדם משאיר חותם ממשי, בר קיימה, במעגל ערך שהוא קשור אליו. זוהי פרסונה שקשה לעמוד בה. לא כולנו, רק אחדים, יכולים להותיר חותם כזה – במדע, באמנות או במעגל ערך אחר. אך אין זה מפחית ממשמעות חיינו. יש משמעות רבה גם במעגלי ערך שאינם מקיפים את האנושות כולה, במעגלים קרובים יותר.

הפרסונה השנייה – חיים משמעותיים – היא הזיקה שדיברנו עליה, הדבק הזה שמחבר אדם למעגל ערך ונותן לו הרגשה של משמעות. לעתים – זו השאיפה – גם האדם משמעותי לאותו מעגל ותורם לו משהו ייחודי. מעגלי הערך מכונני המשמעות הם בלתי נראים לעתים, משום שהם כל כך יום יומיים – משפחה, עבודה, מדינה. אדם חש בהם בעוצמה בנסיבות עצובות, כאשר הם נעלמים. הזיקה, אגב, לא תמיד נותנת תוצאות מידיות. מדען או אמן, למשל, יכולים לחכות שנים עד שההדהוד שלהם מגיע ממעגל הערך. מה שמחזיק אותם בינתיים זו הזיקה שלהם למעגל הערך – מדע או אמנות.

הפרסונה השלישית – משמעות בחיים – היא השכיחה ביותר. אדם אינו חורג למעגל ערך מכלום; הוא מתפתח ובונה אישיות שממנה הוא חורג ומכונן משמעות. אתה לא אותו אדם שהיית לפני עשר שנים; למדת, התפתחת, עשית מעצמך יותר. אדם עושה מעצמו יותר ביחס לעצמו – לזה אני קורא "משמעות בחיים". בתחום הזה יש הרבה רבדים שמעניקים לאדם משמעות. מישהו עשוי להציב לעצמו מטרה – ללמוד שפה נוספת למשל – הוא עשה מעצמו יותר ויצק משמעות בחייו.

בדרך כלל תהליך התפתחות המשמעות מתחיל מזיקה מסוימת של אדם למעגל ערך כלשהו. אחר כך מתרחשת הרחבה מתמדת של אותו אדם ביחס למה שקשור לאותו מעגל: ידע, ערכים, עשייה. ולבסוף, חריגה אל מעגל הערך הזה והטבעת חותם בו. זהו תהליך שאינו נגמר.

***

הגיע הזמן לדון קצת בנושא שלשמו התכנסנו – למידה משמעותית. מה הקשר בין למידה משמעותית למשמעות החיים?

זה בדיוק אותו דבר. תלמיד שנכנס לכיתה אינו שונה מאדם מבוגר. הוא משחק את משחק המשמעות; הוא יתפתח רק אם ישחק על מגרש המשמעות. הרי החינוך במהותו הוא תהליך של שינוי; ומה מניע אותו? מה מניע תלמיד ללמוד? מה מחולל למידה? תלמיד ילמד ולמידה תתחולל רק אם הוא והיא "יתכתבו" עם התהליך של בניית משמעות. מהי למידה משמעותית? למידה שמונעת בידי חתירה למשמעות. המשמעות גלומה בלמידה. מבחינה זו, אין למידה לא משמעותית. אם הלמידה אינה משמעותית, היא אינה למידה.
הממ...

חכה קצת עם ההמהום. אתן לך דוגמה. רשתות חברתיות, פייסבוק למשל, מה קורה שם? מישהו לוקח פיסה מעצמו – דעה שלו, שיר שלו, תמונה שלו – ושם אותה במרחב הפומבי, ברשת. מה הוא עושה? מבצע מהלך ראשוני של משמעות: חורג למרחב שנמצא מעבר לו. מרגע זה מתחיל משחק המשמעות – ויש לו כללים. הוא עשוי לקבל "לייקים", וגם לזכות בפרס הגדול ביותר: שיתוף. מישהו העריך את "פיסת העצמי" שלו ומשתף בה את העולם. המשמעות מהדהדת ומסבה אושר. ואם "פיסת עצמי" של מישהו אינה זוכה לכל התייחסות, הוא יפסיק לשחק את משחק המשמעות בפייסבוק. למעשה, הוא ימחק את "פיסת העצמי" הזאת בתוך עצמו.

וככה זה בחיים עצמם, לא רק ברשתות החברתיות.

כן. אפיתי עוגה והבאתי אותה לאירוע. אם יהיו "לייקים" – "עוגה מעולה! תן את המתכון" – אמשיך לעשות עוגה כזאת ולשכלל אותה. אם לא יהיו לייקים, לא אעשה את העוגה הזאת יותר, אכחיד את המתכון שלה ואולי – אם אקח חזק ללב את ההתעלמות ממנה – אכחיד את זיקתי למעגל הערך של האפייה בכלל. הרשתות החברתיות לא המציאו אדם חדש, הן רק העצימו את התכונה האנושית המובהקת של חתירה למשמעות ולהדהוד חברתי־תרבותי שלה. כל מי שמביא את עצמו למרחב הציבורי – מביא תמונה של הילד לעבודה, מספר על מקרה שקרה לו, כותב מאמר וכו' – משחק את המשחק הזה. אם אין תגובה ציבורית הולמת, יש פגיעה בתחושת המשמעות.

ואיך זה עובד בבית הספר?

זה לא עובד. תלמיד מגיע לבית הספר ומשחק המשמעות אינו מתרחש שם. אז מה הפלא שהוא לא לומד באופן משמעותי ואינו הופך את הידע ש"רכש" לידע משמעותי, לידע שלו? אם רוצים למידה בבית הספר – למידה משמעותית – צריך לדאוג לכך שהתלמיד ייכנס למשחק המשמעות שכולל עשייה, פומביות והדהוד. וזה לא רק עניין דידקטי, זה גם עניין פסיכולוגי ואתי. רק עשייה של התלמיד במרחב ציבורי והדהוד שלה תהפוך אותו משקוּף לנראה. וכמובן, היא תאפשר למידה משמעותית – יצירת זיקה למעגלי הערך של תחומי הדעת שהוא אמור ללמוד. משמעות בחיים בהקשר זה פירושה שתחומי דעת מרחיבים את "העצמי" של הלומד.

תלמיד יצר זיקה למעגל הערך של ספרות, למשל, ועשה מעצמו יותר; הוא רואה את העולם ואת עצמו גם מבעד לעדשת הספרות, של קפקא או של עגנון, למשל. חלק מרכזי בזיקה הזאת למעגל הערך הספרותי הוא תפיסתו כמדיום לביטוי עצמי. היכן מתרחשת הלמידה המשמעותית ביותר? באותם מקומות שבהם תלמידים מוזמנים לבטא את עצמם בתחום ידע. זהו יתרונם של בתי הספר לאמנויות. זה יכול לקרות בכל התחומים האחרים.

כלומר, במקום שבו יש חיים משמעותיים יש למידה משמעותית.

בדיוק כך. אם תלמיד יכונן לעצמו חיים משמעותיים בבית הספר, הלמידה שלו תהיה משמעותית. הלמידה המשמעותית שלו היא השתתפותו במשחק המשמעות. המשחק הזה מוציא את הילד מעצמו לעולמות אחרים שבאמצעותם הוא עושה מעצמו יותר. בית הספר פועל היום בכיוון הפוך; הוא מחזק את ההתכנסות של התלמיד בעצמו, כלומר את האגואיזם. התלמיד בבית הספר ממתין שתחומי הדעת יגיעו אליו – מהמורה, מספרי הלימוד, מהרשת – במקום שהוא יצא אליהם. צריך לדחוק בתלמיד לצאת מעצמו אל מעגלי הערך. לא ממתין לו שם כיף, אבל מחכה לו שם אושר – אם יהיה מוכן לעשות משמעות במעגל הערך. אנחנו זקוקים להוראה אחרת, הוראה לשם משמעות; הוראה שנעה על הציר של עשייה, פומביות והדהוד.

האם בית הספר צריך ללמד באופן ישיר את הנושא של משמעות החיים? למה לא להמציא מקצוע כזה – "משמעות החיים"?

 כי משמעות יוצרים ולא לומדים. אתה רוצה להרוס את הנושא של משמעות החיים – למד אותו בבית הספר והכן את התלמידים לבחינות במשמעות החיים. אני אפילו מסתייג מהוראת פילוסופיה בבית הספר. בפילוסופיה צריך להתפלסף, ובית הספר במתכונתו הנוכחית אינו מאפשר פעילות כזאת, למרות שתלמידים משתוקקים אליה. בינתיים אפשר לתת לתשוקה הזאת סיפוק חלקי בהוראת המקצועות האחרים, ספרות למשל.

 ספרות היא הזמנה לשאול שאלות על החיים. שייקספיר, אבן גבירול, קפקא, בורחס, סמי שלום שטרית – כולם מתמודדים בדרכם עם שאלות החיים הגדולות. חשוב ללמד מורים פילוסופיה, ובכללה את סוגיית משמעות החיים, כדי שיכוננו לעצמם חיים משמעותיים ויסייעו לתלמידים לעשות זאת באמצעות הוראה לשם משמעות.

אולי צריך להגדיר מחדש את תפקיד המורה: המורה כמתווך משמעות?

המורים צריכים לראות בעצמם מתווכים בין התלמידים למעגלי הערך; "התיק" שלהם אינו בעלות על הידע במקצוע שהם מלמדים, אלא טיפוח זיקה של התלמידים למקצוע הזה. במושגים אפלטוניים, המורים אינם המשחררים של התלמידים מן המערה שבה הם לכודים, אלא שותפים בדיאלוג מוכוון משמעות עם התלמידים, משתתפים אתם ב"משתה" של משמעות. זו לא המצאה חדשה; מורים טובים עושים זאת בכיתותיהם. מורים כאלה הצילו אותי בבית הספר המקצועי שבו למדתי; הם יצרו אצלי תשוקה לידע, לחוכמה. התחלתי להתעניין בפילוסופיה בזכות אותו מורה לשרטוט, סבריו לוינסקי. השרטוט היה בשבילו סיפור כיסוי. הוא האמין שעליו לקחת אותנו לטיול בעולם של הרעיונות. חלקנו ממשיכים לטייל שם עד היום. המורים חייבים לקחת את התלמידים לטיול בעולמות הידע ולהאמין שאין טיול חשוב מזה; שזהו טיול למשמעות החיים. אסור להפוך את הטיול הזה להכנה לבחינות בגרות.

בית הספר שלך מכוון למשמעות אבל החיים בחוץ מכוונים ל"חוויות של אושר". האם בית הספר שלך יוכל לנצח את החיים בחוץ ולגדל אנשים מכווני משמעות?

 גם בית הספר במתכונתו הנוכחית עושה זאת במידה מסוימת. הוא מנסה להעביר לתלמידים מסר "חתרני" שהחיים הם יותר מעשיית כסף. את המסר הזה צריך לחזק. מבחינה זו הסיסמה של משרד החינוך "למידה משמעותית" היא בכיוון הנכון, רק צריך לתת לה משמעות מושגית ומעשית נכונה.

האתגר של בתי הספר אינו לשרת את הסדר הקיים ולהטמיע את מושגיו וערכיו, אלא להציע לו אלטרנטיבה. בפרפרזה על קאנט, בתי ספר כאלה הם משהו שאנו רשאים וצריכים לקוות לו. מה הייתה היד שהושיט המורה מסייה ז'רמן לילד העני אלבר קאמי? זיקה לעולמות של משמעות. את היד הזו אנו חייבים להושיט לכל התלמידים – בעיקר העניים שבהם – בבתי הספר שלנו.

חיינו חולפים מהר. מסלול החיים קצר. בסופו ממתין לנו המוות. אסור לבזבז את חיינו על שטויות. עלינו לתת להם משמעות עמוקה ככל האפשר. מה נאמר לבוגרי בית הספר ביום הדין, ביום שבו הם ישאלו אותנו "למה בדיוק חינכתם אותנו? האם עזרתם לנו לחיות חיים משמעותיים?"