יש 6 סיבות שמסבירות היטב למה השמאל האקדמי בחו"ל מזדהה עם חמאס

גרפינקל, א' (2023). יש 6 סיבות שמסבירות היטב למה השמאל האקדמי בחו"ל מזדהה עם חמאס. אתר "הארץ"

אוקיינוסים מרים של דיו כבר נשפכו על תגובת השמאל הרדיקלי באקדמיה לטבח של שבעה באוקטובר, אבל לא היתה בהם התייחסות לשאלה חשובה אחת: איך קרה שרעיונות כה חריגים השתלטו על מחלקות רבות כל כך באקדמיה במדעי הרוח והחברה?

למאמר המלא

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים על פוסט קולוניאליזם

1

ההצלחה הזאת לא הגיעה למרות נטיית הפקולטות לכתיבה מעורפלת והניגוד שהן מציבות לאינטואיציה ולמובן מאליו — אלא דווקא בגללם. קשה להתחרות בתחושות הסיפוק והגאווה שחשים סטודנטים לאחר שהם בכל זאת מצליחים להבין את הטקסטים הקשים הללו ונחשפים לאמיתות פוליטיות, חברתיות וכלכליות שנסתרות מרוב בני האדם. התחושה היא שככל שטקסט יותר מסובך, ככל שהשקעת בקריאתו יותר מאמץ, כך יש לו יותר ערך. בגמרא קוראים לזה "לפום צערא אגרא" — לפי הקושי, השכר. לפעמים זו אשליה, אבל פעמים רבות הטקסטים האלה באמת עוסקים בעניינים סבוכים.

אחרי שפיצחת אותם, אתה מרגיש שאתה חבר במסדר מובחר. מעכשיו אתה מבין דברים שלא הבנת קודם לכן, רואה דברים שאנשים אחרים — הורים, חברים, מוריך בתיכון, מפקדיך בצבא, המון העם — לא רואים. בזכות התיאוריות אתה מבין דברים שאנשים בעלי כוח — פוליטיקאים, גנרלים, אנשי עסקים ופרסומאים — לא רצו שתדע ותבין, לרוב כי הם ביקשו לנצל אותך בדרך כלשהי, להגדיל את כוחם ועושרם על חשבונך.

הידע החדש והנסתר כביכול הזה סותר את האינטואיציה המובנת מאליה — הדברים שכמעט כל בני האדם מניחים בלי לבדוק, ולפעמים בלי מודעות לכך שהם בכלל מניחים אותם. למשל, ששוק חופשי הוא השיטה הטובה מכולן. שארה"ב צודקת בכל מלחמותיה. שהמדינה תמיד דואגת לאזרחיה. שעסקים רואים לנגד עיניהם את טובת הלקוחות. שאפשר לסמוך על גנרלים ועל בעלי־כוח, מומחיוּת וסמכות אחרים. אם חלק מהדברים האלה אינם נראים לכם מובנים מאליהם, זה הרבה בזכות התיאוריות הביקורתיות — גם אם אתם עצמכם לא למדתם בפקולטות האלה. האקדמיה אינה מגדל שן, ותובנות המופקות בה זולגות החוצה.

שמרנים תוקפים את הניסיונות לעשות דה קולוניזציה של תוכנית הלימודים, לגוון אותה כך שלא נלמד רק יצירות של גברים חילונים אשכנזים, ונחרדים מהסיסמה "למה תוכנית הלימודים שלי לבנה?" — אבל שאלה זו מצדיקה שילוב יותר מזרחים ודתיים בתוכניות הלימודים בספרות ובהיסטוריה, ובעיקר מאז עידן מירי רגב גם בתקציבי התרבות. האם יש דתי או מתנחל שלא נעלב מייצוגו בתרבות ההגמונית של העשורים הראשונים? יש איש ימין שלא מזדהה עם הטיעון הפוסט־מודרני בדבר נרטיבים והטיות בתקשורת, שאותה הוא רואה כשמאלנית?

כשאיש ימין טוען שהעיתונות איתרגה את אריאל שרון בהתנתקות או הבליעה את ההפרות הפלסטיניות ואת שקרי יאסר ערפאת בתהליך אוסלו, הוא משחזר בבלי דעת את טענותיהם של מישל פוקו ואחרים בדבר השיח והטיותיו. האם יש ימני, דתי או מזרחי שיכחיש את הטענה הפוסט־קולוניאליסטית שהגזענות נטועה בחברה באמצעות שיח? מה עם השיח בבי.בי.סי? האם בהתעקשות הימנית על הביטוי "יהודה ושומרון" במקום "השטחים הכבושים" אין משום הסכמה עם התובנה הפוסט־מודרנית בדבר כוחה של השפה לעצב מציאות?

2

הסיבה השנייה להצלחת התיאוריות הפרוגרסיביות באוניברסיטאות היא שהן מעניקות לסטודנטים חזון מלהיב, מטרה, תוכנית לתיקון החברה בעידן חילוני, חומרני ונהנתני. לא צריך להסכים עם משל העגלה הריקה כדי להודות שחלקים בחברה החילונית, בוודאי בארה"ב, ממלאים את עולמם הרוחני בלא מעט מסכים, ריאליטי, הערצת כסף וספירת לייקים. הפקולטה הפרוגרסיבית מציעה לבוגר התיכון האמריקאי למלא את העגלה שלו בדברים אחרים, ערכיים, בשאיפה לצדק חברתי ובתוכנית להפיכת העולם למקום טוב יותר.

התגובה המבחילה של חלק מהמרצים והסטודנטים הפרוגרסיבים לשבעה באוקטובר משכיחה את המניעים הנאצלים והכוונות הנעלות שעומדים בבסיס התיאוריות. את הרגישות של השמאל לעוולות אמיתיות ואת הרצון הכן שלו לתקנן. את ההתקדמות האדירה מאז שנות השישים, זמן עלייתן של התיאוריות האלה, במעמדם של נשים, שחורים, מזרחים, תושבי פריפריה, להט"בים ועוד קבוצות מוחלשות ומודרות בחברה. הישגים מוכחים ומוצדקים אלה מקלים על תחושת הבידוד, הציניות וחוסר האונים של הסטודנט היחיד, המרגיש חסר סיכוי במאבקו נגד הכוחות האדירים של הפוליטיקה, ההון והממסד הצבאי.

אבל כאן טמונה גם סכנה. ההרגל לחשוב על עצמך כטוב וצודק מוביל באופן כמעט לוגי למסקנה שמי שחולק עליך רע וטועה. מעשיות הילדים, הוליווד, הטלוויזיה, הקיטש והנצרות הרגילו אותנו לחשוב במושגים של טובים ורעים, בני אור ובני חושך. בפקולטות הפרוגרסיביות מבקשים מאיתנו לדבר את האמת אל הכוח, לבקר ללא מורא את החזקים ולהטיח בפניהם אמיתות בלתי־נעימות. זהו אידיאל נעלה, אבל לפעמים מתגנבת דרכו ההנחה השגויה שיש סתירה הכרחית בין אמת ובין כוח, ושהחלש — תמיד ובהגדרה — צודק.

3

הפיתוי העצל לפשטנות הוא לכן סוד הקסם השלישי של התיאוריות, בעיקר בעידן של מחנאות, קיטוב פוליטי ורשתות חברתיות. קיצוניות, חד־משמעיות והיעדר ניואנסים מסייעים להשיג הצלחה, תשומת לב ולייקים, גם באקדמיה. החלוקה הברורה לטובים ורעים קורצת לרבים. לאחר שהשקעת מאמץ כה רב בהבנת הטקסטים של דרידה, אתה משתוקק לנוח בחיקה של פשטנות כזו, בעיקר אם בניגוד לתושבי העוטף אינך נדרש לשלם את מחירה.

באוניברסיטת תל אביב רווח סיפור על ביקור של דרידה בארץ, שבו צעיר ישראלי ביקש ממנו בחוצפה טיפוסית לסכם את הגותו. דרידה ענה: "צריך לקרוא". צריך לקרוא גם את אמנת החמאס האנטישמית, ועם כל הכבוד לציווי הפוסט־מודרני לקרוא טקסט במנותק מכוונת יוצריו, בין השורות ותוך ניסיון לחלץ את הסבטקסט שלו — לפעמים כדאי לקרוא את הטקסט עצמו ואת השורות עצמן. אחרי הכל, גם זה ציווי פרוגרסיבי: להקשיב לאחר במושגיו שלו, לא לכפות עליו את מושגינו המערביים הלבנים, להאמין לו כשהוא אומר שבכוונתו להעיף אותך מכאן.

4

סיבה רביעית להצלחת התיאוריות היא שהן מספקות לסטודנטים הצעירים אתוס רומנטי והרואי של התנגדות, נון־קונפורמיזם ומיוחדות שמדברים אליהם במיוחד בעידן נרקיסיסטי כשלנו. "אנחנו הטובים, לנו יש חמלה". אנחנו שואפים לצדק ושוויון בניגוד לפוליטיקאים, להורים, לאנשי העסקים ולגנרלים השמרנים והרשעים. אנחנו מתוחכמים, ההמון טיפש. ואם נכשלנו במשהו, אישי או ציבורי, אם לא קיבלנו משרה או פרס, אם המשק עדיין קפיטליסטי, הרי זה בגלל שההגמוניה חסמה אותנו, הפלתה אותנו לרעה. האשמה לעולם אינה בנו.

התיאוריות מציעות כלים לסיפוק תאוות המרד האדיפלי הנצחי שחשים צעירים, למלחמה בדור האבות השמרן, התקוע, הלא מעודכן, הכוחני והמסרס. גם תאוות ההרס והכאוס המתחזים לחופש — תאווה שהיא צלו המוכחש לפעמים אך הקיים תמיד של טבענו האנושי — יכולה למצוא את סיפוקה בתיאוריית הדקונסטרוקציה, ואת ביטויה גם בתמיכה במעשי ביזה ואלימות משולחת רסן של תנועות כמו Black Lives Matter ואנטיפה.

תיאוריות פוסט־מודרניות מעניקות כוח רב לקורא בקביעת משמעותו של טקסט, על חשבון הכותב. אם התאווה לכוח נפוצה, עניין שהתיאוריות הביקורתיות הן הראשונות להודות בו, ברור מדוע תורה שמעבירה את הכוח מהכותבים לקוראים תקסום לסטודנטים ולמרצים רבים כל כך. אחרי הכל, עכשיו הם הקובעים את משמעויות הטקסט השונות, הם הנהנים מהכוח ומהחופש לבחור מבין מגוון גדול של אפשרויות פרשנות.

5

הסיבה החמישית להצלחת השמאל באקדמיה היא בדידות. בעידן קפיטליסטי, אינדיווידואליסטי, בודד ומנוכר, בארה"ב במיוחד, השמאל מציע תחושת שייכות, קבוצת הזדהות, קהילה וסולידריות. גם ההשתייכות לקבוצה מעניקה כוח שאין ליחיד הבודד, ומשפרת את סיכוייו להתגבר על כוחות חזקים ממנו ולתקן את העולם. אלא ששבטיות היא גם נאמנות, חלוקה ל"אנחנו והם", גישה של "הלנו אתה או לצרינו", תחושת עליונות. אנחנו הטובים, לנו יש חמלה, אנחנו שואפים לצדק ושוויון. גם זה מסביר את היעדר האמפתיה של מרצים וסטודנטים לישראל, מעצם שייכותה לשבט האחר, ה"חזק", ה"רשע".

6

ג'ונתן היידט, פסיכולוג חברתי שביקר את השפעה ה–woke על האקדמיה בארה"ב, טעה בדבר אחד. בניגוד לדבריו, גם השמאל מעריך נאמנות ודורש אותה מחבריו. לשם כך מוכן השמאל הרדיקלי להגביל את חופש הביטוי, לנקוט שיטות של צנזורה, לבוז, לאיים, לבטל אנשים וקריירות על חטאים גדולים וקטנים ולפעמים גם על לא עוול בכפם. זה מקורה של תרבות הביטול, החרם והנידוי, וזהו המרכיב השישי בהצלחת השמאל הפרוגרסיבי: הטלת אימה על יריביו ואפילו על חבריו שלו. כולם ממהרים ליישר קו עם העמדות הקיצוניות ביותר במחנה, אחרת ייחשבו לבוגדים, לפשרנים, לצבועים, לגזענים, למי שאינם "שמאל אמיתי". מי יעז לומר שהמציאות מורכבת? שיש נימוקים לכאן ולכאן? מי שלא רוצה לאבד חברים או פרנסה ולסבול מבדידות, חייב לשתוק. באווירה כזו, צנזורה עצמית נפוצה ביותר, וכמוה גם התחרות מי הכי קיצוני.

עוד לפני הביזיון של תגובת חלק מהפרוגרסיבים לאסון, ספג השמאל הרדיקלי באקדמיה ומחוצה לה ביקורת קשה, ופה ושם גם מפלות. עתה, כשחולשות התיאוריה הוארו באור השמש של רצועת עזה, הביקורת והמפלות צפויות להתעצם. פרוגרסיבים רבים יבינו עכשיו שהבוז שלהם למובן מאליו מנע מהם להבין שבמעגלים רבים הם עצמם נהפכו למובן מאליו — לבעלי הכוח שיש להציב מולם אמת קשה. שלמרות יומרתם לחשיבה עצמאית אינדיווידואליסטית, הם נהפכו עם הזמן לעדר, עדר הלא־עדר.