מקורות המחקר המוטה פוליטית

Boghossian, P. et al. (2026). The sources of politicized scholarship. In: Report on the State of Scholarship in the Humanities and the Humanistic Social Sciences, Report issued at the request of the Chancellor of Vanderbilt University and the Chancellor of Washington University

עיקרי הדברים:

• תזות פוסט־מודרניסטיות ויחסיות מציגות ידע ועובדות כתלויים בערכים, באינטרסים ובמיקומו החברתי של החוקר, ולכן שוללות אמת אובייקטיבית בלתי תלויה
• כוח המשיכה הפוליטי של היחסיות נובע מכך שהיא מאפשרת לדחות ממצאים בלתי רצויים ולטעון שאין ידע או תרבות עליונים היכולים להצדיק קולוניאליזם ודיכוי של מיעוטים
• ואולם שימושים היסטוריים לרעה ברטוריקה של האובייקטיביות, כמו למשל בתקופת הקולוניאליזם,  אינם מצדיקים את החלפת אמות המידה המחקריות בקריטריונים פוליטיים של צדק חברתי
• יש להבחין היטב בין טעמים אפיסטמיים המבוססים על ראיות לבין טעמים מוסריים או מעשיים לקבל או לדחות ראיות
• יחסיות אפיסטמית אינה נחוצה לביקורת על קולוניאליזם, ואף עלולה להגן גם על אמונותיהם של המדכאים מפני ביקורת
• היחסיות אינה עקבית ואף סותרת את עצמה, משום שתומכיה אינם מוכנים לקבל טענות מנוגדות בשם ערכים אחרים ונאלצים להחריג מן היחסיות את תזת היחסיות עצמה
• נטישת הבהירות והקפדנות לטובת ז׳רגון עמום וכתיבה מעורפלת יוצרת מראית עין של מחקר אך פוגעת ביכולת להציג טענות מנומקות על העולם האנושי

חוקרים ביקורתיים במדעי החברה והרוח מצביעים על השימושים לרעה שנעשו בעבר ברטוריקה של האובייקטיביות. הם מזכירים כי סמכות המדע ואמות המידה האובייקטיביות שלו גויסו לתמיכה בעבדות ובעליונות לבנה, בשעבוד נשים, בעיקור בעלי מוגבלויות שכליות, ברדיפת מיעוטים מיניים ובהשמדת היהודים, למשל בדמות "תיאוריות גזע" מדעיות-לכאורה. לדבריהם, שהרטוריקה של האובייקטיביות יכולה להיות רק כסות לפעולות הכוח, ולכן ראוי שהחוקר ידחה אותה ויתנגד לה בכל מקום שבו היא מופיעה.

לדוח המלא

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים על פוסט מודרניזם

באקדמיה מצויים חוקרים המסיקים מכך כי יש להעריך הצעות מחקריות לפי שיקולים פוליטיים של צדק חברתי, שבמהותן מבקשות לחסל היררכיות גזעיות, מגדריות, מיניות ומעמדיות. ככל שהשקפות מסוג זה השתרשו, הן מייצגות אסון למדעי הרוח ולמדעי החברה כשהם מובנים כתחומים אקדמיים. לא זו בלבד שהן מתירות להחליף קריטריונים מחקריים ראויים בקריטריונים פוליטיים בהערכת עבודה אקדמית. הן מערערות על עצם ההצדקה לתמיכה בסוג זה של עבודה באוניברסיטאות מחקר, שמטרתן ייצור ידע והפצתו.

יש להבחין בין שני סוגי טעמים שיכולים להיות לאדם לקבל הצעה מחקרית. מצד אחד, עשוי להיות לכם טעם אפיסטמי - טעם הנוגע לאמיתותה או לסבירותה של הטענה. ייתכן שיש לכם טעם אפיסטמי להאמין שעישון גורם לסרטן, משום שהראיות תומכות בכך באופן מכריע; ההשערה זוכה לסבירות עצומה מכוח הראיות. מצד אחר, עשויים להיות לכם טעמים לא־אפיסטמיים, מעשיים, לדחות את הרעיון. אולי אתם יורשי הון גדול שמקורו בטבק, וסיכון כספי וייסורי נפש ייגרמו לכם אם תפתחו את דעתכם לסכנות העישון, למרות הראיות.

וקרים הדוגלים בהשקפת קביעת-החסר (indeterminacy) סבורים כי כי הטעמים האפיסטמיים שלנו לעולם אינם מספיקים, כשלעצמם, כדי להצדיק טענה מסוימת על העולם - ואולי במיוחד על העולם האנושי. אם אמור להיות לנו טעם כולל טוב לקבל טענה מסוימת, הוא יכול להיות, נוסף על הטעם האפיסטמי שיש לנו, גם טעם אחר כלשהו להאמין בה - טעם מכשירי, אולי, אם היא מקדמת אחד ממיזמינו, או טעם מוסרי, אם טוב שכולם יאמינו בה. לפי השקפה זו, בכל פעם שמישהו ממליץ להאמין בטענה מחקרית - למשל, הטענה שחיסונים בטוחים ויעילים נגד מחלות מסוימות - אי אפשר להצדיק זאת רק באמצעות הראיות; יש לראות בכך גם הישענות על טעמים מוסריים או מעשיים מסוג כלשהו. נקרא לכך תזת קביעת־החסר האפיסטמית.

לפי הרעיונות הפוסט־מודרניסטיים, טעות היא להכיר מלכתחילה בהבחנה כזאת. לפי השקפה זו, אין דבר כזה "ללכת בעקבות הראיות לאן שיובילו", בלי קשר לשאלה אם הדבר מתיישב עם ערכיו הלא־אפיסטמיים של אדם. אם קו טיעון כלשהו נחשב כתומך במסקנה מעניינת, הדבר יכול להיות רק מפני שקבלת המסקנה על בסיס שיקולים אלה מממשת ערך לא־אפיסטמי כלשהו. לכך נוטים הפוסט־מודרניסטים להוסיף, לצורך חיזוק, שאין דבר כזה "עובדה אובייקטיבית": דבר שפשוט מתקיים, בלי קשר לשאלה אם מישהו יודע עליו. תחת זאת, ידיעתנו את העובדות והעובדות עצמן הן כולן מובנות חברתית, מעוצבות כדי לשרת תכלית לא־אפיסטמית מקרית כלשהי.

אף שיש הבדלים מושגיים משמעותיים בין פוסט־מודרניזם לבין קביעת־חסר, לשתי ההשקפות יש דמיון מבני חזק, שהוא המקור העיקרי לכוח המשיכה שלהן: שתיהן מרמזות שההצדקה לטענת ידע נשענת תמיד, באופן שאין לתקנו, על ערך לא־אפיסטמי כלשהו, או על האינטרסים של אנשים המחזיקים בעמדה חברתית ייחודית. במילים אחרות, לשתי ההשקפות יש תוצאה יחסית (רלטיביסטית) מובהקת: אמונה תיחשב ידע רק ביחס למערכת מקרית כלשהי של ערכים לא־אפיסטמיים. שנו את הערכים האלה, וסביר שתשנו גם את השאלה אם דבר־מה ידוע, או אם דבר־מה הוא עובדה.

סניגורים של הסדר הקיים

בכתיבתו בכתב העת המוביל בתחומו, האנתרופולוג סי. איי. לופֵּרֶנָה מרחיק לכת עד כדי האשמת מי שמאמינים באמת אובייקטיבית ובראיות בכך שהם משמשים סנגורים של הסדר הפוליטי הקיים:

"לצרכיי, חוקרות פמיניסטיות סיפקו את הניסוחים החודרים ביותר של שיטות המחקר במדעי החברה; ניסוחים שאינם רק מבקרים את הניטרליות הנטענת של חוקרים גברים לבנים, אלא גם מפנים תשומת לב ל״ממוקמות״ (situatedness) של הראייה. כך, תפיסתנו את העולם - מבטנו - מוגבלת כשלעצמה בידי מיקומנו החברתי בתוך הקשר חברתי, פוליטי ותרבותי מסוים, ומחייבת עמדה מוסרית כלפי הנושאים שאנו בוחרים לחקור. מיקום ביקורתי זה דוחה את מיתוס האובייקטיביות: "הכוח לראות בלי להיראות".

הפסיכולוגית ליאונדרה אוני רוג׳רס מפנה את תשומת הלב לאופן שבו המושג ״מדע אובייקטיבי״ נוצל לרעה, ומסיקה מכך שהמדע הוא בהכרח ״אידאולוגי״:

"הקריאה למדע הפסיכולוגיה לכפר על ״גרימת נזק לקהילות של צבע ועל תרומה לאי־שוויון מערכתי״ מחייבת הכרה ביקורתית בכך שהמדע עצמו אינו מפעל ניטרלי, אלא חברתי־פוליטי ואידאולוגי... פסיכולוגים השתמשו במדע כדי לייצר מיתוסים על הבדלים גזעיים ולחזק היררכיה גזעית, ולהציג כ'הוכחה' שאינה ניתנת לערעור את הטענה שאנשים לבנים - כלומר, סיסג׳נדרים, הטרוסקסואלים ובעלי נוירולוגיה טיפוסית - עליונים על ילידים ושחורים. בטענה שהשיטה המדעית יכולה לקבוע אמת אובייקטיבית שהיא ניטרלית - ולכן אינה אידאולוגית במפורש - ובה בעת משתמשת בשיטה זו כדי לקדש את אידאולוגיית העליונות הלבנה, הגזענות נשזרה בעצם המרקם של הדרך שבה אנו עושים מדע פסיכולוגי".

תאוריית הגזע הביקורתית, כמו קודמתה לימודי המשפט הביקורתיים, הושפעה עמוקות מפילוסופיה פוסט־מודרניסטית ופוסט־סטרוקטורליסטית ומביקורת הספרות - אשר הייתה מזוהה עם הוגים כמו מישל פוקו, ז׳אק דרידה, ג׳ודית באטלר, ז׳וליה קריסטבה וז׳אק לאקאן. אחד הרעיונות הרבים שהפוסט־מודרניזם הציג היה האפשרות שאין דבר כזה אמת אובייקטיבית. הפוסט־מודרניזם מציע שהאמת איננה דבר אחיד המצוי ״שם בחוץ״ ובלתי תלוי לחלוטין בהקשר. תחת זאת, הוא מציע שהאמת היא מקרית; היא תלויה במסגרות ובמערכות הידע שהחברה יצרה כדי לקבוע מהי ״אמת״. לפי הפוסט־מודרניזם, האמת היא שישנן אמיתות רבות, שכולן תלויות בנקודת המבט שמביא מחפש האמת אל מסעו לדעת אותה. אם כך, האמת היא סובייקטיבית.

מאחר שהעברת ידע היא פעילות מרכזית בבתי הספר, חוקרים ביקורתיים בתחום החינוך עסקו במיוחד בשאלה כיצד נוצר ידע. חוקרים אלה טוענים שמרכיב מרכזי בעוול חברתי כרוך בטענה שידע מסוים הוא אובייקטיבי, ניטרלי ואוניברסלי. גישה המבוססת על תאוריה ביקורתית מטילה ספק ברעיון שהאובייקטיביות היא רצויה או אף אפשרית. המונח המשמש לתיאור דרך חשיבה זו על ידע הוא שידע מובנה חברתית. כאשר אנו מתייחסים לידע כמובנה חברתית, כוונתנו היא שהידע משקף את הערכים והאינטרסים של מי שמייצרים אותו.

כוח המשיכה של היחסיות

כיצד קרה שחוקרים רבים כל כך השתכנעו כל כך בהשקפה שנדחית בעקשנות בידי הזרם המרכזי של הפילוסופים המקצועיים?

קל לראות כיצד היא נעשתה מושכת בעיני חוקרים החושבים על המפעל המחקרי שלהם כצורה של פוליטיקה. אם כל טענה לידע, אפילו טענה שמגיעה ממדע מבוסס או מתצפית ישירה, תלויה לשם הצדקתה בערכים לא־אפיסטמיים מקריים מסוימים, אזי אפשר לדחות כל טענה כזאת אם דוחים את הערכים הלא־אפיסטמיים שעליהם היא לכאורה נשענת. וזה יכול להיראות ככלי רב־עוצמה מאוד.

נניח שאינכם אוהבים את מה שהביולוגיה אומרת על נושא טעון מבחינה פוליטית, למשל מין. אינכם חייבים לקבל את מה שיש לביולוגיה לומר, יהיה אשר יהיה, גם אם הוא ״נתמך היטב בידי הראיות״, משום שגם הצדקתו תלויה באופן שאינו ניתן לביטול בערכים לא־אפיסטמיים מסוימים, כאלה שאולי אינכם שותפים להם.

יש ממד נוסף לכוח המשיכה הפוליטי של הפוסט־מודרניזם, והוא תפקידו בתקופה הפוסט־קולוניאלית שבה נולד ושגשג. מיזמים קולוניאליים רבים הוצדקו בטענה שהכובשים מעניקים לעמים שכבשו את ברכת הידע והתרבות העליונים שלהם. בעיני אינטלקטואלים שפנו בנחרצות נגד הקולוניאליזם, היה מושך היכולת להתנגד לכובשים לא באמצעות ביקורת מפורטת על טענות העליונות שלהם, אלא באמצעות קביעה פילוסופית כללית שאין דבר כזה ידע עליון, אלא רק סוגי ידע שונים, שכל אחד מהם מתאים להקשרו שלו, בדיוק כפי שטוענת היחסיות הפוסט־מודרניסטית.

הבעיות ביחסיות

אף שכוח המשיכה הפוליטי של השקפות יחסיות כאלה מובן היטב, כך גם הבעיות התאורטיות שלהן. ראשית, קשה מאוד להבין את הרעיון שלא יכול להיות טעם אפיסטמי טהור להאמין בדבר־מה. הרעיון שחייבים להיות טעמים כאלה נראה כשורש כל תפיסה בת־קיימא של ידע וחקירה. אפשר לראות זאת בכמה דרכים.

ראשית, היחסיות (רלטיביזם) כמעט אינה מיושמת בעקביות בידי היחסותנים (הרלטיביסטים) עצמם. אילו מישהו באמת האמין שכל טענות הידע תלויות בערכים לא־אפיסטמיים מקריים ברקע, הוא היה נאלץ להודות שבעוד שהוא מאמין ששינוי האקלים ממשי, בהתחשב בערכיו הפרוגרסיביים, הרי שאנשי תנועת "Make America Great Again" עשויים להיות זכאים להאמין ששינוי האקלים הוא תרמית, בהתחשב בערכיהם השמרניים. בדומה לכך, לגבי טענות על מספר המינים הקיימים, או על השאלה אם גזע הוא ממשי, וכן הלאה.

איש אינו מאמץ יחס סובלני כזה כלפי מחלוקות אלה, ובוודאי שלא החוקרים המצדדים בהשקפות יחסיות. אך באיזו זכות הם דוחים את הטענות המנוגדות האלה, אם אכן נכון שכל טענת ידע תלויה בהקשר לא־אפיסטמי משתנה? לפי תפיסה יחסית של הצדקה, הדרך היחידה להצדיק אי־סובלנות כזאת היא אם יש משהו פגום בערכי הרקע או בערכיהם של האחרים. אבל יהיה מוזר להיות אובייקטיביסט בנוגע לערכים הלא־אפיסטמיים המעורבים בהבניה החברתית של הידע, ובה בעת להיות אנטי־אובייקטיביסט בנוגע לעובדות הטבעיות הנחקרות בביולוגיה ובפיזיקה.

בנוסף לכך, הרלטיביסט היה חייב להודות לפחות בחריג אחד לתזה היחסית על הידע, והחריג הזה הוא תזת היחסיות עצמה.

אבל אם איננו יכולים להסתייע בתפיסה יחסית של ידע, כיצד נפריך את הרציונל לקולוניאליזם? התשובה היא שיחסיות ביחס לידע אינה רק בלתי נחוצה לביקורת חריפה על הקולוניאליזם; היא אף מאיימת לערער כל ביקורת כזאת. אין בה צורך, משום שמספיק להצביע תחילה על כך שחלק גדול מן הידע העליון לכאורה הוא למעשה מדע כוזב לפי אמות מידה מדעיות אובייקטיביות; ושנית, שגם כאשר הידע העליון לכאורה אמיתי, אין דבר היכול להצדיק שעבוד, השפלה, דיכוי או ניצול של בני אדם כדי לקדם אותו. היחסיות מאיימת לערער את הביקורת הישירה הזאת על הקולוניאליזם מן הטעמים שכבר ראינו: אם השקפותיהם של עמים מדוכאים מוגנות מפני ביקורת מצד בעלי הכוח מפני שכל ידע הוא יחסי לערכי רקע, אזי גם בעלי הכוח עשויים להיות מוגנים מפני ביקורת מצד המדוכאים בדיוק מאותה סיבה.

בנוסף לכך, קשה להצדיק את הניסיון להעמיד על אותה רמה טעמים אפיסטמיים וטעמים מוסריים או מעשיים. כמה כסף יצטרכו להציע לכם כדי שתפסיקו להאמין שברגע זה אתם יושבים מול טקסט וקוראים את המילים האלה?

סגנון הכתיבה

בעיה נוספת היא בסגנון הכתיבה האקדמי שמתאפיין בהיעדר בהירות, ושימוש בז'רגון עמום ומטושטש. לפי חוקרים ביקורתיים מסוימים, הפֶטיש (fetish) ל״בהירות״ ול״קפדנות״ המזוהה עם הפילוסופיה האנליטית ומדעים קשים הוא תכסיס רטורי נוסף שיש להימנע ממנו בשם האותנטיות.

במיטבה, כתיבה מסוג זה זוכה לשבח על היותה ״מסחררת״, ״מערערת״, ״רדיקלית״, ״משחקית״, מצביעה על ״קשרים״ ומאירה ״הצבות זו לצד זו״, וכן על היותה ״מעניקה כוח״ או ״משחררת״, ככל שהיא מספקת מילים שאנשים המעורבים במאבק למען צדק יכולים למצוא בהן תועלת. אבל כמובן אפשר לומר אותו דבר על שירה, שאינה צורה של מחקר אקדמי.

התוצאה של שימוש בעגה מופשטת היא לעתים קרובות פרוזה שיש לה מראית עין חיצונית של מחקר, אך למעשה היא גולשת לעיתים קרובות לסוג של דברי הבל. סוג זה של כתיבה מחקרית היה בולט וזכה להאדרה מפורשת החל בשנות השישים של המאה העשרים, עם הדקונסטרוקציה וגרסאותיה.

בהקשר זה נטען במפורש כי מאחר שאידיאל הקביעה הפשוטה והחד־משמעית אינו ניתן להשגה באופן עקרוני, על חוקרים לשאוף לערער את האידיאל, ולכתוב בסגנון שהוא במכוון עמום, רומזני, ״פתוח״ ו״רב־ערכי״. לעיתים קרובות יותר מדובר פשוט בסרבול נפוח. הנטייה הזאת למה שאפשר לתאר רק כעמימות מכוונת היא סטייה מן הנורמות שחייבות לשלוט בכל מאמץ רציני לתת תיאור מנומק של העולם האנושי – שהוא הליבה והמטרה העיקרית של הפעילות המדעית והמחקרית.

מקורות

ASA, 2024, www.asanet.org/2024-annual-meeting/annual-meeting-theme/.

Anderson, Abigail, et al. “The Myth of Man the Hunter: Women’s Contribution to the Hunt

across Ethnographic Contexts.” PLoS ONE, vol. 18, no. 6, 2023, e0287101,

doi:10.1371/journal.pone.0287101.

Barad, Karen. “Nature’s Queer Performativity.” Qui Parle: Critical Humanities and Social Sciences,

vol. 19, no. 2, 2011, pp. 121–58.

Barnes, Barry, and David Bloor. “Relativism, Rationalism and the Sociology of Knowledge.”

Rationality and Relativism, edited by Martin Hollis and Steven Lukes, MIT Press, 1982,

47. 21–47.

Basu, Rima, and Mark Schroeder. “Doxastic Wronging.” Pragmatic Encroachment in Epistemology,

edited by Brian Kim and Matthew McGrath, Routledge, 2019, pp. 181–205.

Blinder, Alan. “Texas A&M, Under New Curriculum Limits, Warns Professor not to Teach

Plato.” The New York Times, 7 Jan. 2026.

Bloom, Allan. The Closing of the American Mind: How Higher Education Has Failed Democracy and

Impoverished the Souls of Today’s Students. Simon & Schuster, 1987.

Boghossian, Paul. Fear of Knowledge: Against Relativism and Constructivism. Oxford UP, 2006.

Bridges, Khiara M. Critical Race Theory: A Primer. Foundation Press, 2019.

27

Burkert, Walter. Greek Religion: Archaic and Classical. Translated by John Raffan, Harvard UP,

1985. 1985.

Byrne, Alex. The Trouble with Gender (Polity, 2023)

Chin, Mark J., et al. “Politics of the Professoriate: Longitudinal Evidence from a State Public

University System’s Universe of Faculty.” EdWorkingPaper No. 25-1235, Annenberg

Institute, Brown U, 2025.

Chomsky, Noam. “The Responsibility of Intellectuals.” The New York Review of Books, 23

Feb. 1967.

Daston, Lorraine, and Peter Galison. Objectivity. Zone Books, 2007.

Davis, Natalie Zemon. The Return of Martin Guerre. Harvard UP, 1983.

Derrida, Jacques. Writing and Difference. Translated by Alan Bass, U of Chicago P, 1978.

Drew, Lara, and Nik Taylor. “Engaged Activist Research: Challenging Apolitical Objectivity.”

Defining Critical Animal Studies: An Intersectional Social Justice Approach for Liberation, edited by

Anthony J. Nocella II et al., vol. 448, Peter Lang, 2014, pp. 158–76.

Foley, Richard. The Theory of Epistemic Rationality. Harvard UP, 1987.

Foucault, Michel. The Order of Things: An Archaeology of the Human Sciences. Vintage Books, 1970.

Fuentes, Agustín, Kathryn Clancy, and Robin G. Nelson. “Letter of Support for AAA’s

Withdrawal of Session from the Annual Meeting.” American Anthropological

Association, 2023, americananthro.org/news/letter-of-support-for-aaas-withdrawal-of

session-from-the-annual-meeting/.

Greenberg, Zoe. “From ‘Cancel Culture’ Watchdog to Trump Antagonist.” Philadelphia Inquirer,

14 Feb. 2026.

Gross, Neil, and Solon Simmons, editors. Professors and Their Politics. Johns Hopkins UP, 2014.

Gupta, Akhil, and Jessie Stoolman. “Decolonizing US Anthropology.” American Anthropologist,

vol. 124, 2022, pp. 778–99, doi:10.1111/aman.13775.

Hale, Charles R., editor. Engaging Contradictions: Theory, Politics, and Methods of Activist Scholarship. U

of California P, 2008.

Harper, Tyler Austin. “The Multibillion-Dollar Foundation That Controls the Humanities.” The

Atlantic, 12 Feb. 2026, www.theatlantic.com/magazine/2026/03/mellon-foundation

humanities-research-funding/685733/.

Harris, Sam. The Moral Landscape. Free Press, 2010.

Hartman, Saidiya. “Venus in Two Acts.” Small Axe, vol. 12, no. 2, 2008, pp. 1–14.

28

Hofstadter, Richard. Anti-Intellectualism in American Life. Alfred A. Knopf, 1963.

Kahlenberg, Richard D., and Lief Lin. The Distortion of American Studies: How the Field’s Leading

Journal Has Embraced a Worldview as Slanted as Donald Trump’s. Progressive Policy Institute,

22 Jan. 2026, www.progressivepolicy.org/the-distortion-of-american-studies/.

Kimball, Roger. Tenured Radicals: How Politics Has Corrupted Our Higher Education. Harper & Row,

1990. 1990.

Kuhn, Thomas S. The Structure of Scientific Revolutions. 2nd ed., University of Chicago Press, 1970.

Lance, Mark. “Taking Trans Lives Seriously.” Inside Higher Ed, 30 July 2019,

www.insidehighered.com/views/2019/07/30/philosophers-should-recognize-serious

risks-trans-people-face-opinion.

Lawford-Smith, Holly. Gender Critical Feminism (OUP, 2023)

Lennon, Kathleen. “Feminist Epistemology as Local Epistemology.” Proceedings of the Aristotelian

Society, suppl. vol. 71, 1997, pp. 37–54.

Loperena, Christopher A. “A Divided Community: The Ethics and Politics of Activist

Research.” Current Anthropology, vol. 57, no. 3, 2016, pp. 332–46.

Mill, John Stuart. The Collected Works of John Stuart Mill. Vol. 10, Essays on Ethics, Religion, and

Society, edited by John M. Robson, U of Toronto P, 1985.

Nagel, Thomas. The Last Word. Oxford UP, 1997.

Putnam, Hilary. Reason, Truth and History. Cambridge UP, 1981.

Rogers, Leoandra Onnie, et al. “Research as Resistance: Naming and Dismantling the Master

Narrative of ‘Good’ Science.” American Psychologist, vol. 79, no. 4, 2024, pp. 484–96,

doi:10.1037/amp0001246.

Rorty, Richard. Philosophy and the Mirror of Nature. Princeton UP, 1979.

Said, Edward W. Orientalism. Pantheon Books, 1978.

Santos, José Leonardo. “Ethnographies of a Dying Discipline: Anthropology in the 21st

Century.” American Anthropologist, vol. 127, 2025, pp. 365–67, doi:10.1111/aman.28058.

Sensoy, Özlem, and Robin DiAngelo. Is Everyone Really Equal? An Introduction to Key Concepts in

Social Justice Education. 2nd ed., Teachers College Press, 2017.

Simpson, Robert Mark, and Amia Srinivasan. “No Platforming.” Academic Freedom, edited by

Jennifer Lackey, Oxford UP, 2018, doi:10.1093/oso/9780198791508.003.0011.

Sokal, Alan. Academic Freedom, No-Platforming, and Appeals to “Disciplinary Competence”: A

Critical Analysis of Simpson–Srinivasan’s Arguments. Journal of Controversial Ideas 6,

paper #12, 2026.

29

Spivak, Gayatri Chakravorty. “Can the Subaltern Speak?” Marxism and the Interpretation of Culture,

edited by Cary Nelson and Lawrence Grossberg, U of Illinois P, 1988, pp. 271–313.

Thomson, Iain D. “Rethinking the Analytic/Continental Divide.” The Cambridge History of

Philosophy, 1945–2015, edited by Kelly Becker and Iain D. Thomson, Cambridge UP,

2019, pp. 569–89.

Tuvel, Rebecca. “In Defense of Transracialism.” Hypatia, vol. 32, no. 2, 2017, pp. 263–78,

doi:10.1111/hypa.12327.

van Fraassen, Bas. The Scientific Image. Oxford UP, 1980.

Venkataraman, Vivek V., et al. “Female Foragers Sometimes Hunt, Yet Gendered Divisions of

Labor Are Real: A Comment on Anderson et al. (2023).” Evolution and Human Behavior,

vol. 45, no. 4, 2024, 106586, doi:10.1016/j.evolhumbehav.2024.04.014.

Villanea, Fernando A. “Defense against Dark Anthropology.” American Anthropologist, vol. 125,

85. 1, 2023, pp. 184–85.

Weber, Max. “Science as a Vocation.” 1917. The Vocation Lectures, translated by Rodney

Livingstone, edited by David Owen and Tracy B. Strong, Hackett, 2004.

White, Hayden. “The Historical Text as Literary Artifact.” Tropics of Discourse: Essays in Cultural

Criticism, Johns Hopkins UP, 1978, pp. 81–100.

Whittington, Keith. “The Value of Ideological Diversity among University Faculty.” Social

Philosophy and Policy, vol. 37, no. 2, 2021, pp. 90–113.

Wright, Crispin. Truth and Objectivity. Harvard UP, 1992.