מבני בתי ספר כמכונות ביצועיות: המנגנונים האדריכליים החדשים של השליטה

Blackwell, Benjami and Yaneva, Albena (2024). School buildings as performative machines: the new architectural devices of control. Social & Cultural Geography, 9, 1451–1470

עיקרי הדברים:

• לאחרונה התעורר עניין חדש בתשומת הלב לחומריות הארכיטקטונית ולרגש שהיא מעוררת: עיצוב שמעודד סקרנות, יצירתיות, שעמום, רגש
• הארכיטקטורה נתפסת פחות כקופסה סגורה, ויותר כתהליך של עיצוב אינטראקציות, תחושות והתקשרויות
• בית הספר החדש מחולק ל"חממות למידה" – אשכולות כיתות לכל שכבת גיל. אלו נועדו לספק תחושת שייכות וזהות, תוך טשטוש הגבולות בין למידה, חִברות ותמיכה רגשית
• הקירות הניידים, החללים הפתוחים, ותמיכת מודלים פסטורליים – כל אלה נועדו ליצור קהילות קטנות ומעורבות
• יחד עם יצירת קהילתיות, המבנים של בתי הספר החדשים אוצרים גם מנגנוני פיקוח. ריבוי קווי הראייה – מהמרפסות, המשרדים והכיתות – מאפשר לעקוב אחרי תלמידים מכל זווית
• אין אזורים "נסתרים", אפילו הכיורים הוצבו מחוץ לשירותים כדי לאפשר תצפית. המטרה: ליצור פיקוח פסיבי טבעי

מאמר זה מתמקד באופן שבו מנגנוני שליטה מדומיינים ומיושמים בתכנון ובשימוש במבני בתי ספר, ובאמצעות זאת משרטט תמונה של המנגנון המרחבי-הביצועי של בתי הספר. המאמר עושה זאת תוך הישענות על תיאורי מתכננים, תוכניות וחזונות הקשורים למבנה שתוכנן במסגרת תוכנית Building Schools for the Future (BSF) בליברפול, אנגליה, וכן על תיאורים של חוויות מצד דיירים שונים בבית הספר. לטענת המחברים, ארכיטקטורה גמישה וחדירה אינה מבטלת או ממעיטה את השליטה, ואף אינה משעתקת את צורות הכוח הקלאסיות בלבד – אלא מרבה ומגוונת את הצורות של שליטה "פוליצנטרית" (רב-מוקדית) המופעלת דרך קווים מצטלבים של ראייה ושמע.

למאמר באנגלית

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא תכנון מרחבי למידה

דור חדש של מבני בתי ספר: פרספקטיבות חינוכיות ועיצוביות

תכנון למען חינוך

בתחילת המאה ה-21 הדגיש ספרות המחקר את חשיבותו של העיצוב בחינוך ואת השפעתה של ארכיטקטורת בתי הספר על המשתמשים. הדור החדש של מבני בתי ספר עוצב כך שיהיה שקוף, חדיר, ורסטילי וגמיש, מתוך מטרה לשקף ערכים חינוכיים דינמיים ודמוקרטיים יותר. ניתן דגש על יצירת מרחבים פתוחים וגמישים, המאפשרים למבנה "להתכוונן" לפי צרכים פדגוגיים משתנים, וכן לעודד אינטראקציות.

מבנים אלה אינם נשענים עוד על חללים סגורים וקבועים, אלא פועלים דרך מִשְטוּר תמידי, תיווך של חוויות ורגולציה של מעגלים דינמיים. יש להם זיקה לאדריכלות מדעית חדשה, והם פועלים כ"מכונות ביצועיות" שמיועדות "לתמרן זמן ומרחב".

בבריטניה, דור זה של מבני בתי ספר קם בעקבות תוכנית BSF – יוזמה רחבת היקף של ממשלת הלייבור שהושקה ב-2003, עם תקציב של 45 מיליארד ליש"ט לבנייה או שיפוץ של כל בתי הספר התיכוניים באנגליה. התוכנית בוטלה ב-2010 עם עליית ממשלת הקואליציה השמרנית-ליברלית. לפי מחקרים, מבני בתי הספר שהיו קיימים לא יכלו להתמודד עם שינויים פדגוגיים נדרשים, ותוכנית BSF ביקשה לבנות "מבנים מעוררי השראה" שיגבירו מוטיבציה – אף כי לא הייתה ראיה אמפירית מוצקה לכך.

האדריכלות הוצגה כמרכזית לעתיד החינוך, וככלי למימוש "ההבטחה" של התוכנית. בפועל, הדבר תורגם לחללים ייחודיים – כדוגמת אולמות כניסה מרכזיים (אטריומים), שזכו ליחס הן כאל סמל פוליטי והן כאל מרחב פונקציונלי. עם זאת, התוכנית ספגה ביקורת על חוסר בהירות מטרותיה, והתוצאה בפועל הייתה מבנים דומים מאוד זה לזה. מעבר לכך, העיסוק בהיבטים המרחביים של היומיום הבית-ספרי – כלומר האופן שבו מתווכת החוויה הבית-ספרית דרך המרחב – נותר דל.

מרחב ופרקטיקות של חינוך

המחקר האדריכלי על סביבות לימוד עדיין מוגבל – הוא עוסק בעיקר בגורמים סביבתיים (כמו אור טבעי, איכות אוויר, אקוסטיקה) או תכונות פיזיות (גודל, פתיחות), ובאופן שבו אלה משפיעים על למידה, רווחה ונוכחות. אך מחקרים אלה מתייחסים לבניין ככלי פאסיבי שתומך בראיית עולם פדגוגית מסוימת, ולא כישות פעילה המעצבת את הפרקטיקות הלימודיות עצמן.

לעומתם, גאוגרפים של החינוך הראו את האופנים שבהם המרחב מתפקד בתוך החינוך: הם ניתחו את המיקרו-מרחבים של בתי הספר ואת המשמעות שהם מקבלים בפרקטיקה, ואף קשרו אותם לעיצוב זהות הילדים. לאחרונה התעורר עניין חדש בתשומת הלב לחומריות הארכיטקטונית ולרגש שהיא מעוררת: עיצוב שמעודד סקרנות, יצירתיות, שעמום, רגש. הארכיטקטורה נתפסת פחות כקופסה סגורה, ויותר כתהליך של עיצוב אינטראקציות, תחושות והתקשרויות.

ביצוע השליטה

כדי למפות את המִרחוּב (spatialization) של הכוח בבתי ספר, מחקרים חינוכיים נטו להסתמך על רעיונותיו של מישל פוקו אודות משמעת וחינוך, כפי שפותחו בספרו לפקח ולהעניש. הם הדגישו את יכולות הפיקוח של בתי ספר, ותיארו תפיסה חינוכית המבוססת על השגחה ושליטה חברתית. בשלושת העשורים האחרונים, חלה עלייה ניכרת ביישום התיאוריה הפוקויאנית בתחומים שונים: הכשרת מורים, השימוש הגובר במצלמות אבטחה, אסטרטגיות התנגדות למבט הפנופטי (מפקח) ועוד (Foucault 2020)

ואולם, בפועל מוקדשת פחות תשומת לב לאופנים שבהם שליטה ופיקוח מתבצעים במרחב הפיזי של בתי ספר עכשוויים. סוגיות של סמכות – כיצד מוענקת סמכות למורים, וכיצד תלמידים מתבקשים לנהוג לפי כללים – נותרות לעיתים קרובות מנותקות מהמרחב ומהאדריכלות. אף שפוקו תיאר כיצד מבני המשמעת הופכים תלמידים ל"גופים כנועים", מספר מצומצם בלבד של מחקרים עקב אחר פרקטיקות פיקוח ספציפיות בבתי ספר.

לאחר דיונים מרובים על עקרונות הפאנופטיקון, כמעט שאין עוררין על כך שבתי ספר מעוצבים למטרת שליטה. אך מועטה ההתייחסות לאופן שבו האדריכלות החומרית מממשת יומיומית את ויסות השליטה. יתרה מכך, אופני השליטה משתנים משמעותית כאשר עוברים ממבנים מסורתיים לעיצוב הביצועי החדש. המעבר הזה – מהרכבי משמעת פוקויאניים אל סביבות מרושתות ותנועתיות במובן הדלזיאני (על שם הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז) – עודו דורש חקירה אמפירית מעמיקה.

גישה זו מתמקדת בשליטה כפרקטיקה ולא כמהות. כלומר, כוח איננו מהות מולדת, אלא תוצר של טקטיקות ופרקטיקות: הוא נאסף ונוצר באמצעות רשתות של אנשים ודברים.

הקופסה השחורה והמכונה

בעוד מבני בית הספר הישנים מבטאים טכנולוגיית משמעת פוקויאנית הממוקדת במורה, המבנים החדשים מגלם עקרונות דלוזיאניים של זרימה, קישוריות ושליטה באמצעות ויסות. הראשונים סגרו תלמידים בחללים נפרדים, החדשים מתמרנים התנהגות דרך פתיחוּת וריבוי אפשרויות.

יצירת לכידות, מעורבות ושליטה

בעוד מסדרונות ארוכים – כמו בבית הספר הישן – עשויים לאפשר חיים חברתיים עשירים, הם גם מדגישים הפרדה (Hurdley 2010). אחת המורות תיארה כיצד מעולם לא ראתה את מחלקת הגיאוגרפיה כי הייתה בקצה השני של הבניין, במרחק של שבעה מסדרונות ועשרים דלתות.

בבית הספר החדש, הפיצול הזה צומצם: התנועה מרוכזת באטריום ובמרפסות השקופות, בדומה למוזיאון גוגנהיים בניו יורק. כך נוצר רצף ויזואלי בין חלקי בית הספר. האדריכלים תיארו את "לב הבית" כמרחב שיתופי השייך לקהילת בית הספר כולה.

לצד זה, בית הספר מחולק ל"חממות למידה" – אשכולות כיתות לכל שכבת גיל. אלו נועדו לספק תחושת שייכות וזהות, תוך טשטוש הגבולות בין למידה, חִברות ותמיכה רגשית. הקירות הניידים, החללים הפתוחים, ותמיכת מודלים פסטורליים – כל אלה נועדו ליצור קהילות קטנות ומעורבות.

אך יחד עם יצירת קהילתיות, המבנה אוצר גם מנגנוני פיקוח. ריבוי קווי הראייה – מהמרפסות, המשרדים והכיתות – מאפשר לעקוב אחרי תלמידים מכל זווית. אין אזורים "נסתרים", אפילו הכיורים הוצבו מחוץ לשירותים כדי לאפשר תצפית. המטרה: ליצור פיקוח פסיבי טבעי.

במובן זה, בית הספר מתפקד כמיקרו-עיר – עם קווי ראייה פתוחים, תנועה חופשית, והפעלה עצמית של פיקוח (Herzbeger 2008). תלמידים ומורים כאחד נהפכים לסובייקטים ואובייקטים של שליטה. אך אין כאן אוטופיה של שוויון: נותרת היררכיה, ונוכחותו הבלתי נראית של המורה/המשגיח ממשיכה לעצב התנהגות מסלולים של שליטה.

מחברי המאמר מציגים פרקטיקות יומיומיות שבאמצעותן תלמידים – ולפעמים גם מורים – נלכדים ב"מסלולים" של שליטה, המתווכות דרך חומריות הבניין. מופעים אלה הם חלקיים, בלתי רציפים, ומבוססים לא רק על ראייה אלא גם על קול. במהלך ההפסקות, נשמעת מהאטריום המולה נמוכה – "רעש לבן", כפי שכינה אותה אחד התלמידים – והיא נשמעת כמעט מכל חלקי הבניין. לעיתים בקול רם יותר: קולו של מורה בתורנות צהריים נוזף בתלמידים או מזכיר בעדינות את כללי ההתנהגות. רעש הרקע משתנה לאורך היום ומתגבר בשעות ההפסקה.

הלב הפועם של בית הספר

האטריום הפך אכן ללב הפועם של בית הספר: הוא תמיד עמוס – תלמידים יושבים, משוחחים, לומדים, נתקלים זה בזה בדרכם לשיעור. שני אנשי צוות ציינו כי הם מרגישים כיום מחוברים יותר לעמיתיהם משכבות וממחלקות אחרות מאשר בבניינים קודמים. מהמרפסות למעלה אפשר "לראות את כולם", וגם מתחתיהן – הצצה בראשו של תלמיד או תזוזה פתאומית מספקת רמז להתנהגות. תלמידים תיארו כיצד ננזפו על היעדרות משיעור או אי־הכנת עבודה, לאחר שזוהו למטה על ידי מורה מעל: "[המורה לאמנות] לפעמים מציצה מעל לראות מי שם, והיא רואה אותי שם, או על המחשב [...] או מדברת עם מישהו כשיש לי שיעור חופשי. והיא צורחת – '[שם התלמיד]!'"

המשמעת אינה מוגבלת רק למנגנונים שתוכננו מראש. מורה אחת תיארה סידור חצי-עגול של שולחנות כדי להעצים קשר עין עם תלמידים ולעודד השתתפות – כך שלתלמידים "אין ברירה אלא להיכנס לשיעור". היא גם השאירה את דלת הכיתה פתוחה, לא רק כדי להיות נגישה, אלא משום שחשבה שזה גורם לתלמידים להתנהג אחרת, שכן קול השיעור נשמע החוצה:

"אני חושבת שזה מונע מהם להתנהג בצורה שעלולה להיות מאוד מפריעה, כי כולם יכולים לשמוע את זה".

ולמרות מנגנוני השליטה, עדיין יש אזורים נסתרים. תלמידים ציינו מקומות מסוימים הידועים כהזדמנות לעשיית בעיות – מאחורי שיחים במגרש או באזור מוצל עם ספסלים רחוק מהעין. מרחבים אלה, כפי שתיארה שורט, הם "מרחבי שכנות חולפים" – בלתי מתוכננים, אך מקבלים משמעות בפועל.

הצלבת קווי ראייה וקול עלולה גם ליצור התנגשויות. כיתות פתוחות נסגרו במהרה, כי רעש מעבר הפך למטרד. גם הספרייה, שהייתה פתוחה באטריום, הועברה לכיתה שקטה. קירות – שהוסרו כדי ליצור שקיפות – הופיעו מחדש, הפעם לפי דרישת הצוות. הציפייה ל"פתיחות" נתקלה בגבולות המציאות הפדגוגית.

סיכום: הצמתים המרחביים של החינוך

מנגנוני השליטה לא נעלמו – הם שינו צורה: קירות, אטריומים, דלתות זכוכית, מסדרונות, מערכים של ישיבה – כל אלה יוצרים קווי ראייה וקול חדשים.

מקורות

Foucault, M. (2020). Discipline and punish: The birth of the prison. (M. Sheridan, Trans.) Penguin. Original work published 1977.

Hertzberger, H. (2008). Space and learning. 010 Publishers

Hurdley, R. (2010). The power of corridors: Connecting doors, mobilising materials, plotting openness. The Sociological Review, 58 (1), 45 – 64. https://doi.org/10.1111/j.1467-954X.2009.01876.x