מערכת היחסים בין מורים לבין תלמידים עם תסמונת דאון: מחקר איכותני בבתי ספר יסודיים

Carbone, A., Castaldi, M., & Szpunar, G. (2023). The relationship between teachers and pupils with down syndrome: A qualitative study in primary schools. Behavioral Sciences, 13, 3, 274. https://doi-org.mgs.macam.ac.il/10.3390/bs13030274

אסטרטגיות למיטוב ההכשרה להוראת תלמידי תסמונת דאון

● שימו דגש על טיפוח מערכת יחסים אישית בין מורה לבין תלמיד;

● בטרם נכנס המורה לכיתה, האריכו את תקופת ההתנסות המעשית לצורך צבירת ניסיון עם תלמידי תסמונת דאון;

● ודאו כי המורים עוקבים באופן אישי אחרי כל תלמיד, תוך בחינת פוטנציאל התאמתו למסגרת כיתתית גדולה יותר או שונה;

● הבהירו למורים שחשוב לעודד תלמידים לאינטראקציות משחקיות וקבוצתיות, כדי להטמיע בהם מיומנויות חברתיות;

● למדו מורים להניע תלמידים להישגים אישיים וקטנים;

● הקפידו על יציאה לסדנאות פיתוח מקצועי רלוונטיות לאורך הקריירה ועל התמדה בהן.

לתקציר באנגלית

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא חינוך מיוחד

תסמונת דאון

תסמונת דאון היא אחד הסינדרומים הגנטיים הנחקרים ביותר בעולם. היא עלולה להימצא אצל זכרים ונקבות ואין לה שכיחות מובהקת בקרב מגזר אתני או לאומי מסוים. ברחבי העולם, תסמונת דאון מתרחשת אחת ל-1,233 לידות בממוצע, מגדילה את שיעורי ההפלות, מופיעה בקרב כ-6,000 ילדים מדי שנה בארה"ב ובאופן מכמיר לב, אינה ניתנת לריפוי.

הלוקים בתסמונת דאון עתידים להתמודד עם מתח שרירים ירוד (היפוטוניה), קושי בראייה, ליקויי שמיעה ודיבור, אפילפסיה, בעיות גב ויציבה, מחנק, סרבול מוטורי, התבגרות מנטלית ופיזית איטית ועוד. בנוסף, הלוקים בתסמונת מאופיינים באימפולסיביות, בעיות קשב וריכוז והפרעה טורדנית-כפייתית. על כן, מבחינה אינטלקטואלית, ביכולתם להתרכז בתהליכי למידה איטיים ומותאמים אשר נבדלים לגמרי מאלו המוצעים במערכת החינוך הציבורית.

בהינתן הנתונים המוצגים לעיל, מתקשים בעלי התסמונת דאון ללמוד נושאים מורכבים, להגיע לעצמאות מוחלטת במהלך חייהם או להתברג כבוגרים בשוק התעסוקה. עם זאת, נתונים מעודדים מגיעים מאיטליה, שם מתבצע מחקר זה, ולפיו בעוד שב-1979 בעלי תסמונת דאון לא לקחו חלק בשוק התעסוקה, הודות לפיתוחים טיפוליים ורפואיים כ-13% מאוכלוסיות לוקי התסמונת דאון משתלבים בשוק העבודה ותוחלת החיים שלהם זינקה מ-33 ל-62.

דרכם של תלמידי תסמונת דאון במערכת החינוך

הצלחתם היחסית של חולי תסמונת דאון המערכת החינוך תלויה, במידה רבה, בתהליכי ההכשרה להוראה של מורי החינוך המיוחד, ביכולת ההכלה של המורים, ברמת האמפתיה שלהם, במתן משוב רגיש, בטיפוח תקשורת חיובית, בהימנעות מגעירות או העלבות, בתהליכי ההכשרה והפיתוח של המורים, במשאבים הקיימים בכיתה ובחצר בית הספר, בתמיכה הבית ספרית ובהתאמת התלמידים למסגרת. במקביל באופן פרטני, חשוב מאוד שהתלמיד ירגיש שהוא מצליח ומתקדם, ישמח להגיע לבית הספר, יסתגל לאווירה הכיתתית וישתתף בדינמיקה הקבוצתית.

מתודולוגיה

ריאיונות עומק חצי-מובנים נערכו עם 15 מורי חינוך מיוחד בבתי ספר יסודיים באיטליה אשר מטפלים, או טיפלו בעבר, בתלמידים עם תסמונת דאון. הראיונות ארכו 45 דקות בממוצע ונעו סביב שישה נושאים:

1. המאפיינים הפסיכולוגיים של התלמידים;
2. תהליכי הלמידה של התלמידים;
3. מערכות היחסים עם התלמידים;
4. שיתופי פעולה כיתתיים וחוץ-כיתתיים;
5. פעילויות העשרה אפשריות;
6. מסלולי ההכשרה להוראה.

תמונת מצב עגומה ומאתגרת

אחד הקשיים המהותיים עליהם דיווחו המורים נובע מתוך אלמנטים בסיסיים והכרחיים בלמידה: כתיבה ודיבור. כמענה לכך, משתדלים המורים להשתמש בחומרי לימוד פשוטים ולדמות מצבים מציאותיים ושכיחים. למשל, לפתור בעיות מתמטיות בעזרת קנייה מדומיינת של תפוזים בחנות. בנוסף, המורים מספרים שהמוטוריקה העדינה של התלמידים מקשה מאוד על טיפוח אוריינות הכתיבה. לצורך ההמחשה, היכולת לזהות ולהעתיק את כתיב שמם הפרטי קורית לראשונה בגיל 11-9, בהשוואה ל-4-3 באוכלוסייה. לפיכך, מתרכזים המורים בעיקר בעזרים חזותיים גדולים, כמו עצמים, תמונות או תצלומים. כמו כן, תלמידי התסמונת דאון אינם נוטים במיוחד למשחק ונמנעים מאינטראקציות קבוצתיות-משחקיות. למרות זאת, חשוב לעודד אותם לעשות כן, מתוך מטרה שירכשו מיומנויות חברתיות.

המרואיינים מדגישים את הצורך בהכשרה ייעודית וספציפית להוראת תלמידי תסמונת דאון. לפיהם, הם מעולם לא השתתפו במהלך התואר הראשון בקורס שהתמקד בתסמונת דאון ותו לא. אלא, רק בקורס מבוא להוראת תלמידי מוגבלויות (למשל, אוטיזם). לבסוף, משתקפת תמונת מצב מדאיגה לפיה רוב המורים מלינים על חוסר-תמיכה מצד הנהלת בית הספר, על אווירה בית ספרית בלתי-מכילה, על חוסר הבנה מצד קולגות למצבם של התלמידים, על ציפיות גבוהות מההורים, על מחסור בדמות בת-סמכא בתחום בבית הספר (למשל, פסיכולוג חינוכי או רופא) ועל אדישות הקהילה למצבם של התלמידים.