אי־התאמה: איך העדפה מתקנת פוגעת בסטודנטים שהיא אמורה לעזור להם, ולמה האוניברסיטאות לא מודות בכך
Sander, R. and Taylor, S. (2012). Mismatch - How Affirmative Action Hurts Students It's Intended to Help, and Why Universities Won't Admit It. New York: BASIC BOOKS
עיקרי הדברים:
- סטודנטים רבים במוסדות אקדמיים אליטיסטיים מרגישים טיפשים על אף שאינם טיפשים כלל, משום שההשוואה לכל התלמידים המבריקים האחרים מערערת את הביטחון העצמי
- תלמידים אלה חווים "נחיתות יחסית". הם משווים את עצמם עם התלמידים שלומדים איתם באותה כיתה, ולא עם כלל התלמידים במדינה או בעולם
- לכן סטודנטים במוסד אליטיסטי – למעט, אולי, התלמידים הטובים ביותר בכיתה – יתייצבו מול נטל שלא היה מעיק עליהם באווירה תחרותית פחות
- רוב הסטודנטים האמריקאים שמתחילים ללמוד בתוכניות מדעים, טכנולוגיה ומתמטיקה נושרים אחרי השנה הראשונה או השנייה
- זאת למרות שתואר בוגר במקצועות אלה הוא הנכס היקר ביותר שאדם צעיר יכול לרכוש בכלכלה המודרנית, נכס שכמעט מבטיח רמות גבוהות של תעסוקה והכנסה
- הנשירה הגבוהה היא הסיבה העיקרית לכך שיש בארצות הברית מחסור במדענים ובמהנדסים שהוכשרו באמריקה
- סטודנט שרמתו היא השליש התחתון באוניברסיטה יוקרתית, ישפר בהרבה את סיכוייו לסיים את התואר אם ילמד באוניברסיטה מדרג שני: שם הוא יוכל להיות ראש לשועלים, במקום זנב לאריות
- הדברים נכונים לא רק לגבי סיום לימודים, אלא גם בהצלחה לאחריהם: סטודנטים בראש הרשימה במוסדות בינוניים מצליחים יותר מאלה שתחתית הרשימה במוסדות יוקרתיים – אף שהסטודנטים במוסדות היוקרתיים השיגו ציונים גבוהים יותר במבחני הכניסה לאקדמיה
- הגורם המשפיע ביותר על סיכויי הנשירה הוא רמתם של הסטודנטים האחרים באותו מוסד. כשבודקים רק סטודנטים ששייכים למיעוטים אתניים, התופעה חריפה במיוחד
- תומכי ההעדפההמתקנת מקבלים כמובן מאליו שהיכולת להתקבל לבית ספר אליטיסטי היא יתרון חשוב כל כך ששווה להילחם על המקומות המעטים בצמרת, אבל ברוב המקרים היא מזיקה לסטודנטים שנעזרים בה
- כמעט שלושה רבעים מבני המיעוטים בארה"ב שלומדים בבתי ספר למשפטים שאליהם הגיעו כתוצאה מהעדפה מתקנת נכללים ב־20 האחוזים התחתונים בשנתון שלהם
- כאמור, תלמידים מעולים אך כאלה שאינם שייכים לאחוזונים העליונים ממש, עלולים לסבול מפגיעה בביטחונם העצמי ולנשור מהלימודים משום שרבים מהם מגיעים לתחתית הרשימה במוסד לימודים יוקרתי
- לפי כל מדד מתקבל על הדעת — הסיכוי לצאת עם תואר מבית הספר למשפטים, הסיכוי לעמוד בבחינות הקבלה ללשכת עורכי הדין, הסיכוי לעסוק בפועל בעריכת דין — סטודנטים שחורים שבוחרים "בבריכה הגדולה" שמספקת להם ההעדפה המתקנת מצליחים הרבה פחות מסטודנטים בעלי כישורים אקדמיים שווים שלומדים בבית הספר ה"טבעי" שלהם
תופעת הנחיתות היחסית בחינוך מכונה "תופעת הדגים הקטנים בבריכה הגדולה" (או בעברית: "זנב לאריות"). ככל שמוסד חינוכי יוקרתי וסלקטיבי יותר, כך מרגישים הסטודנטים רע יותר בנוגע ליכולות הלימודיות שלהם. סטודנטים שהיו יכולים להיות מצטיינים בבית ספר טוב יכולים ליפול בקלות אל תחתית הרשימה בבית ספר מעולה. וההרגשה הזאת – סובייקטיבית ומגוחכת ואי-רציונלית ככל שתהיה – היא חשובה. מה שאתם מרגישים בנוגע ליכולות שלהם – "התפישה העצמית" האקדמית שלכם – בהשוואה לחבריכם לספסל הלימודים מעצב את נכונותכם להתמודד עם אתגרים ולבצע משימות קשות. זה יסוד מכריע במוטיבציה ובביטחון העצמי שלכם.
לאתר הספר "דוד וגוליית" בתרגום לעברית, שממנו לקוח הסיכום
לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא תלמידים בסיכון לנשירה
ההשוואה לכל התלמידים המבריקים האחרים מערערת את הביטחון העצמי. סטודנטים רבים במוסדות אקדמיים אליטיסטיים מרגישים טיפשים על אף שאינם טיפשים כלל. תלמידים אלה חווים "נחיתות יחסית", מונח שטבע הסוציולוג סמיואל סטופר. לדברי סטופר, אנו מעצבים את רשמינו לא בצורה גלובלית, אלא בצורה מקומית. אנחנו לא מציבים את עצמנו בהקשר הרחב ביותר האפשרי, אלא משווים את עצמנו "עם אנשים שנמצאים אתנו בסירה אחת", כלומר באותה כיתה או באותו מוסד חינוכי. תחושת הקיפוח או הנחיתות שלנו היא יחסית. מכאן שסטודנטים במוסד אליטיסטי – למעט, אולי, התלמידים הטובים ביותר בכיתה – יתייצבו מול נטל שלא היה מעיק עליהם באווירה תחרותית פחות.
פעמים רבות, האנשים היחידים שמוסדות לימוד אליטיסטיים משפרים את תפישתם-העצמית הם ההורים שמתגאים בילדיהם שהתקבלו לשם, אך לגבי הילדים עצמם ההשפעה פעמים רבות הפוכה.
רוב הסטודנטים האמריקאים שמתחילים ללמוד בתוכניות מדעים, טכנולוגיה ומתמטיקה נושרים אחרי השנה הראשונה או השנייה. זאת למרות שתואר בוגר במקצועות אלה הוא הנכס היקר ביותר שאדם צעיר יכול לרכוש בכלכלה המודרנית, נכס שכמעט מבטיח רמות גבוהות של תעסוקה והכנסה. הנשירה הגבוהה היא הסיבה העיקרית לכך שיש בארצות הברית מחסור במדענים ובמהנדסים שהוכשרו באמריקה.
דוגמה לנזק שעלולים לגרום לימודים במוסד יוקרתי היא השוואה בין אוניברסיטת העילית הרווארד לאוניברסיטה הבינונית הרטוויק. הסטודנטים בשליש התחתון באוניברסיטת הרווארד מקבלים במבחני הכניסה לאוניברסיטה ציונים גבוהים יותר מהסטודנטים הטובים ביותר באוניברסיטת הרטוויק. לפחד על הנייר, אין בהרווארד אף אחד שחסר את היכולת האינטלקטואלית להשתלט על החומר. עם זאת, הסטודנטים בשליש התחתון של הכיתה בהרווארד נשרו ממתמטיקה וממדעים בדיוק באותו שיעור כמו מקביליהם בהרטוויק, על אף שכל אחת מהקבוצות לומדת אותו חומר מאותם ספרי לימוד. רוב התלמידים הטובים ביותר בהרטוויק משיגים את מבוקשם ומסיימים את לימודיהם כמהנדסים או ביולוגים. בינתיים, התלמידים שבתחתית הרשימה בהרווארד – שלומדים במוסד היוקרתי פי כמה – מתייאשים כל כך מחוויית הלמידה שלהם עד שרבים מהם נושרים לגמרי מילומדי מדעים ועוברים לחוג ראשי לא-מדעי. התחתית של הרווארד הם דגים קטנים בבריכה גדולה ומפחידה מאוד, זנב לאריות. המצטיינים של הארטוויק הם דגים גדולים בבריכה קטנה וידידותית מאוד. ראש לשועלים. במקרה זה, ראשי השועלים גוברים על הזנבות לאריות, אף שבתחילת הדרך נתוני הפתיחה וההישגים במבחני הקבלה של זנבות האריות בהרווארד היו גבוהים משל ראשי השועלים בהרטוויק. מה שחשוב בקביעת הסיכויים להשיג תואר במדעית הוא לא רק היכולת הלימודים. מה שחשוב הוא מה דעתכם על היכולת שלכם ביחס לתלמידים האחרים בכיתה שלכם.
הדפוס הזה מתקיים כמעט בכל מוסד שנבדק – בלי קשר לאיכות האקדמית שלו. הסוציולוגים רוג'ר אליוט וכריסטופר סטרנטה פרסמו את אותם מספרים לאחת-עשרה אוניברסיטאות שונות ברחבי ארצות הברית. הדפוס הזה מתקיים לא רק לגבי שיעורי הנשירה, אלא גם לגבי שיעורי ההצלחה לאחר תום הלימודים. חוקרים מצאו שבוגרים מצטיינים של מוסדות בינוניים פרסמו יותר מאמרים לכלכלה בכתבי עת נחשבים מאשר בוגרים בינוניים וגרועים של מוסדות יוקרתיים. שוב, הדגים הגדולים בבריכה הקטנה גברו על הדגים הקטנים בבריכה הגדולה.
הבעיה עם העדפה מתקנת
אמנם, אם לומדים באוניברסיטה יוקרתית אפשר להפיק תועלת מהיוקרה של המוסד, מחברים-ללימודים מעניינים ועשירים יותר. הקשרים שאפשר ליצור באוניברסיטה יוקרתית וערך המותג שלה מסייעים לתלמידים בשוק העבודה. אבל מדובר בסיכון. כי תלמיד שמספיק טוב כדי להתקבל למוסד יוקרתית יגדיל ב-30% את סיכוייו לנשור לגמרי מלימודי מדעים. לפי החוקרים צ'אנג ועמיתיו שבדקו מדגם של כמה אלפי סטודנטים בשנת הלימודים הראשונה, הגורם המשפיע ביותר על סיכויי הנשירה הוא רמתם של הסטודנטים האחרים באותו מוסד. כשבודקים רק סטודנטים ששייכים למיעוטים אתניים, התופעה חריפה במיוחד.
מה שעושה מוסדות אקדמיים אליטיסטיים למקום נפלא כל כך לאלה שבצמרת הוא הדבר שעושה אותם למקום קשה מאוד לכל האחרים. הבריכה הגדולה לוקחת סטודנטים מבריקים באמת, גוזלת את ביטחונם העצמי ואת חדוות הלימוד שלהם ומדכאת אותם. כך למשל אמר סטודנט שהיה בילדותו ובנעוריו המצטיין בבית הספר, אך כשהגיע לאוניברסיטה יוקרתית גילה שהוא נמצא מתחת לממוצע: "הרגשתי שהייתי חייב להיות הכי טוב או להיות גאון כי אחרת אין בכלל טעם שאמשיך. היו אנשים שכנראה קלטו את החומר יותר מהר ממני — ואדם יש לו נטייה להתמקד באנשים האלה ולא באלה שאבודים בדיוק כמוהו".
אפילו אנשי הרווארד מודעים לכך. אחד ממנהלי הקבלה שם, פיליפ גלימפ, כתב: "כל כיתה, ולו המחוננת ביותר, תמיד תהיה לה שכונה תחתונה. מהן ההשפעות הפסיכולוגיות של להרגיש ממוצע, אפילו בקבוצה מחוננת מאוד? האם יש טיפוסים ניתנים-לזיהוי שמסוגלים להיות 'מאושרים' או להפיק את המרב מהלימודים בזמן שהם נמצאים בשכונה התחתונה"? גלימפ ידע כמה "הבריכה הגדולה" מדכאת את כולם למעט הטובים ביותר.
אותו היגיון בדיוק חל על הוויכוח בנוגע להעדפה מתקנת. בארצות הברית יש מחלוקת אדירה בשאלה אם מכללות ובתי ספר מקצועיים צריכים להנמיך את תנאי הקבלה למיעוטים מקופחים. תומכי ההעדפה המתקנת אומרים כי מוצדק לעזור למיעוטים להיכנס לבתי ספר בררניים בשים לב להיסטוריה הארוכה של האפליה נגדם. המתנגדים אומרים כי הנגישות לבתי הספר הבררניים חשובה כל כך שיש לספק אותה רק על יסוד היכולת האקדמית. קבוצה באמצע אומרת כי השימוש בגזע כבסיס להעדפה הוא מוטעה — ומה שעלינו באמת לעשות הוא לתת העדפה לעניים. מה שכל שלוש הקבוצות מקבלות כמובן מאליו הוא שהיכולת להתקבל לבית ספר אליטיסטי היא יתרון חשוב כל כך ששווה להילחם על המקומות המעטים בצמרת. אבל מדוע בעצם אנשים משוכנעים שערכם של המקומות בצמרת גבוה כל כך ששווה להילחם עליהם?
העדפה מתקנת מתבצעת באגרסיביות רבה בבתי ספר למשפטים, במקום שסטודנטים שחורים מתקבלים דרך שגרה לבתי ספר גבוהים בנדבך אחד גבוה יותר מזה שהיו מצליחים להתקבל אליו אלמלא כן. התוצאה? לדברי הפרופסור למשפטים ריצ'רד סאנדר, יותר ממחצית תלמידי המשפטים האפרו־אמריקנים בארצות הברית — 51.6 אחוז — נמצאים ב־10 אחוזי התחתית של כיתתם בבית הספר למשפטים וכמעט שלושה רבעים נכללים ב־20 האחוזים התחתונים. אם מביאים בחשבון כמה קשה לתלמיד בתחתית הכיתה להשיג תואר במדעים, סטטיסטיקה זו נראית מחרידה. מוסדות יוקרתיים גורמים לסטודנטים חכמים להרגיש שהם טיפשים — ואם הם באמת רוצים להשיג תואר ראשון במדעים או במקצועות תחרותיים ומבוקשים אחרים, הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות הוא לרדת מדרגה אחת בדירוג המוסדות האקדמיים. לאור מה שנכתב עד כה, הפתרון לבעיות של תלמידים מעולים אך כאלה שאינם שייכים לאחוזונים העליונים אינו ללכת למוסד יוקרתי שבו הם ישתייכו לשכבה התחתונה. אבל כשמדובר בהעדפה מתקנת, אנחנו עושים בדיוק את זה. אנחנו לוקחים סטודנטים מבטיחים — רק שהם במקרה שחורים — ומציעים להקפיץ אותם מדרגה אחת למעלה. ולמה אנחנו עושים זאת? כי אנחנו חושבים שאנחנו עוזרים להם בעוד שההפך הוא הנכון.
ריצ'רד סאנדר הוא הדובר הראשי של הטיעון הזה. הוא כתב יחד עם סטיוארט טיילור ספר על הנושא ושמו: "אי־התאמה: איך העדפה מתקנת פוגעת בסטודנטים שהיא אמורה לעזור להם, ולמה האוניברסיטאות לא מודות בכך".
כצפוי, לפי כל מדד מתקבל על הדעת — הסיכוי לצאת עם תואר מבית הספר למשפטים, הסיכוי לעמוד בבחינות הקבלה ללשכת עורכי הדין, הסיכוי לעסוק בפועל בעריכת דין — סטודנטים שחורים שבוחרים "בבריכה הגדולה" שמספקת להם ההעדפה המתקנת מצליחים הרבה פחות מסטודנטים בעלי כישורים אקדמיים שווים שלומדים בבית הספר ה"טבעי" שלהם.
לפי סאנדר וטיילור, ציונים גבוהים בבית ספר טוב טובים באותה מידה — ואולי אפילו יותר — מציונים טובים בבית ספר מעולה. לדבריהם, המשרות והשכר של סטודנטית שלומדת באוניברסיטת פורדהם ה־30 בדירוג ומסיימת בחמישית העליונה של כיתתה היו דומים מאוד לאלו של סטודנטית שלמדה בקולומביה, החמישית בדירוג והתחרותית פי כמה, וקיבלה ציונים שהציבו אותה קצת מתחת לאמצע הכיתה היוקרתית שלה. ברוב המקרים האלה, לסטודנטית מפורדהם היה יתרון בשוק העבודה על פני עמיתתה שלמדה בבריכה הגדולה של אוניברסיטת קולומביה.
לפעמים, "הבריכה הקטנה" היא זו שממקסמת את סיכוייך לעשות כל מה שתרצה.