תרומת לימודי מחול לחינוך הפורמלי מנקודת מבטן של מורות דתיות למחול

Perlshtein, T. (2016). Contribution of Dance Studies from the Point of View of Religious Dance Teachers in Formal Education, Universal Journal of Educational Research 4(9), 2100-2109

• המחקר המתואר במאמר זה בוחן את תפיסותיהן של מורות דתיות למחול באשר לתרומתן המקצועית לתלמידים ובאשר לקשר בין המקצוע בו בחרו לבין השקפת עולמן הדתית.
• אחד הממצאים הבולטים ביותר של המחקר הוא כי תפיסותיהן של רוב המשתתפות תואמות את התפיסות האוניברסליות של מורים בנושאים הקשורים למקצוע ההוראה ולמוטיבציות לבחור בו.
• ייחודיותה של אוכלוסיית המחקר, מבחינה חברתית ומקצועית, מאפשרת להן לחנך לתרבות מחול ייחודית, המתאימה לערכי האוכלוסייה שהן עצמן שותפות בה.
• דרך עבודתן המורות מאפשרות ומתוות את מסלול התפתחותה של אמנות המחול ברוח יהדות ההלכה.
• המידע נאסף באמצעות ראיונות כמו גם בעזרת שאלון מובנה שפותח במיוחד עבור המחקר והוא משלב שיטת מחקר איכותנית וכמותנית.

למאמר המלא באנגלית

לקריאה נוספת

הבניית הזהות הדתית של גן הילדים בחינוך הממלכתי-דתי (חמ"ד): בין הגמוניות לעצמאות

תורת חיים, הלכה למעשה

חינוך לאמנות: אסתטיקה ואתיקה

המאמר בוחן את עמדותיהן של מורות למחול שומרות מצוות כלפי היבטים מקצועיים שונים בעולמן ושואל אודות הקשר בין תפיסת עולמן המקצועית לבין תפיסת עולמן הדתית. המחקר (כמותי ואיכותני, כפי שיפורט להלן) מתמקד ביחסי הגומלין בין אמנות המחול לבין עולמן הפנימי של המורות ושל תלמידותיהן. לצורך כך הובאו בחשבון המוטיבציות של המורות בבחירת המקצוע המאפשר להן, כאוכלוסייה ייחודית, להגשים את עצמן תוך כדי סלילת דרך חדשה בהוראת המחול במסגרת תפיסת עולם דתית וכחלק ממערכת חינוך התואמת את עמדותיהן.

רקע תיאורטי

בחירה בהוראה כמקצוע:

זהות מקצועית היא חלק מהזהות האישית, כיוון שבחירת מקצוע מאפשרת לאדם לבטא רבות מתכונותיו, יכולותיו, מאפייניו והעדפותיו (Kosminsky, 2008). מחקרים מצביעים על שלוש קטגוריות של מוטיבציות לבחירת מקצוע: מוטיבציה פנימית (אינטרינזית), מוטיבציה אלטרואיסטית ומוטיבציה חיצונית (אקסטרינזית). מורים השייכים לקטגוריה הראשונה (מוטיבציות פנימיות) בחרו בהוראה כי הם מאמינים שיש בהם את היכולת ללמד היטב ובמקביל שואבים מהעבודה סיפוק, הן מתוך האהבה לילדים והרצון לקדמם, והן מתוך ההזדמנות להגשים את עצמם, מקצועית ואישית (Perlshtein, 2014). בקטגוריה השנייה (מוטיבציות אלטרואיסטיות) מקצוע ההוראה נתפס כבעל ערך חברתי והמורה מממש ייעוד כמי שמשפיע על חיי ילדים ומעצב את הדורות הבאים. בתרבות היהודית (והנוצרית, אם כי זו פחות מעסיקה את המחקר הנוכחי) להוראה ערך מוסרי וחברתי גבוה (Lortie, 1975). בקטגוריות המוטיבציות השלישית (מוטיבציות חיצוניות) יש חשיבות להיבטים התועלתניים של מקצוע ההוראה, שאינם בהכרח חלק ממאפייניו התוכניים. הכוונה למשל למעמד החברתי, לתנאי העבודה ולשכר. במיוחד רלוונטית כאן ההתאמה בין מקצוע ההוראה לחיי משפחה.

אמנויות בחינוך:

תיאורטיקנים של החינוך טוענים כי מטרתו של החינוך לאמנויות בבתי הספר היא לקדם חינוך אסתטי לכל התלמידים, כחלק מתוכנית הלימודים הבסיסית שלהם. תכניות אלה מבקשות להביא לכך שהתלמידים יבינו את חשיבות האמנויות ואת תפקידן בתרבות ובהיסטוריה האנושית; יגיבו לאיכויות של האמנויות וייצרו שיפוט מבוסס–ידע של האמנויות (Eisner, 1998). על פי המחקרים הללו החינוך האמנותי מפתח את יכולות החשיבה, מעמיק את ההבנה והרגישות, מרחיב את עולם הידע ומשמש ללימוד מושגים חדשים (Goldberg, 2012). לכן ברור כי לימודי האמנות חשובים לכל התלמידים ולא רק לבעלי הכישרון המיוחד בתחום, מאחר שהאמנויות מאפשרות התנסויות חינוכיות אשר מביאות את התלמידים לידי ביטוי ביצירה עצמאית, מעמיקות את הרגישות והמודעות לעולם החיצוני והפנימי ומחדדות את החשיבה הביקורתית המתייחסת לאיכויות האסתטיות באמנות ובחיים.

למרות האמור לעיל, לימודי האמנות בבית הספר במדינות המערביות ובישראל שוליים ביחס לליבת תכנית הלימודים הפורמלית. חלוקה זאת מסתמכת על התפישה הפוזיטיביסטית, המעריכה "ידע" שנבחן באופן אמפירי, ושאותו אפשר לאשש או להפריך. על פי גישה זו, פעילות קוגניטיבית ניתנת לתיווך בדרך מילולית בלבד. אימוץ תפישה זו מוביל לקידום היררכיה של ידע, שמכתירה ידע מדעי ומרחיקה את האמנויות ממקומן הראוי בפיתוח הקוגניציה.

חינוך לאמנויות בחינוך הממלכתי דתי (להלן: חמ"ד):

בחוזר מינהל החינוך הדתי נפרש חזונו החינוכי–האמוני של ראש המינהל, הרב אדלר, המצביע על החשיבות של שילוב האמנויות בחינוך (Adler, 2007). בין השאר נכתב שם כי "היצירה האמנותית היא אחד הכלים האמורים לבטא את רוחנו, את שאיפותינו הגדולות. באמצעותה תיטהר ארצנו ותתקדש, משום שבכוחה של היצירה לא רק להיות רפלקטיבית ומגיבה למציאות אלא אף להשפיע עליה ובמידה מסוימת אפילו לעצבה... על כן המבקש לבנות את הארץ נקרא היום, אולי יותר מאי–פעם, להקדיש את כוחותיו לשכלול הכישרונות הרוחניים, האמנותיים והיוצרים" (ע. 10).

חזון זה מבוסס על הגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מראשי הציונות הדתית, שראה באמנות מימוש של הגנוז בנפש האדם. הרב קוק ראה באמנויות אמצעי להשגת מטרה רוחנית נעלה ועודד את לימוד האמנות והעיסוק באמנות, הגורמים לאדם הנאה והתעלות נפשית ורוחנית, כל עוד הם נעשים בגדרי ההלכה.

תרומת הוראת אמנות המחול לתוכנית הלימודים הפורמלית:

הוראת אמנות המחול במערכת החינוך הפורמלי מכונה "מחול חינוכי". האתגר המקצועי של מורות המחול הוא לפתח את כשרונן האמנותי של התלמידות במסגרת שיעורי המחול לצד שיפור ושמירה על התפתחותן הקוגניטיבית, הרגשית והגופנית בעת ובעונה. בניגוד למודל הוראת המחול לרקדנים מצטיינים, תכנית "המחול החינוכי" אינה מתיימרת להפוך את התלמידים או התלמידות למקצוענים אלא להרחיב את אופקיהן באמצעות שיעורי הריקוד (McCutchen, 2006).

ברינסון (Brinson, 1993) תיאר את תרומתה של הוראת אמנות המחול לתוכנית הלימודים של בית הספר במסגרת החינוך הפורמלי במסגרת מודל בן שש קטגוריות:

1. תרומה לחינוך אמנותי ואסתטי: השכלה באמנות המחול מאפשרת צורה אחרת של ידע הכולל שני היבטים: ידע תיאורטי, כגון מושגים והיסטוריה; וידע מעשי, כגון "אוצר מלים" תנועתי, כללים לבניית ריקוד, היכרות עם הגוף ופיתוח רגישות למשמעויות שהגוף משדר (Hanna, 2008).
2. תרומה לחינוך תרבותי: יצירות אמנות משקפות את התפישה האסתטית ואת הרקע החברתי, הפוליטי והכלכלי של התקופה שבה נוצרו והן משוות צורה ויזואלית לעובדות ההיסטוריות. החינוך לכלל האמנויות, וביניהן המחול, מאפשר לתלמידים ללמוד על הקשר בין התוכן ובין הצורה ובין התרבות והזמן שבהם נוצרה היצירה.
3. תרומה לחינוך אישי וחברתי: בעבודה פרטנית וקבוצתית במסגרת שיעורי המחול או כהכנה למופע מחול, התלמידים מפתחים כישורים אישיים כמו יכולת התמדה, משמעת ומודעות עצמית, כמו גם כישורים בין–אישיים בתכנון ובקבלת החלטות קבוצתיות (Anderson, 2004).
4. תרומה לפיתוח גופני: קיימות נקודות חופפות בין התרומה של החינוך הגופני והתרומה של אמנות המחול לפיתוח יכולת גופנית. שני תחומי הלימוד תורמים לשכלול הגוף, לשיפור הקואורדינציה ולפיתוח מיומנויות אישיות, אבל הערכים והדגשים הינם שונים. בחינוך הגופני יש לחיבור בין הגוף והנפש מטרה הישגית. לעומת זאת, במקצוע אמנות המחול, החיבור בין גוף לנפש מחולל ביטוי אמנותי, המאפשר לארגן ולבטא תפישות עולם אינדיווידואליות (Brinson, 1994).
5. תרומה למקצועות העיוניים בבית הספר: שילוב האמנויות עם מקצועות הליבה מגביר את רמת הלמידה ומשפר את ההבנה וההישגים של התלמידים, בזכות השימוש במגוון כישורי הלמידה וסגנונות ההוראה המאפיינים את לימודי האמנויות. המחול תורם ללימודים העיוניים, מאחר שבאמנות זאת כל החושים, ולא רק הממד הקוגניטיבי, שותפים באופן חווייתי בעיבוד התכנים.
6. תרומה לחינוך קדם–מקצועי: שיעורי המחול לכל מאפשרים לתלמידים המצטיינים, בעלי התכונות הגופניות והנפשיות הנדרשות לקריירה מקצועית במחול, לבלוט.

שיטת המחקר

המחקר עשה שימוש בשיטות איכותניות שהעמיקו את ממצאי הפרדיגמה הכמותנית. החלק הכמותני התבסס על שאלון שפותח במיוחד לצורך המחקר ואילו החלק האיכותני התבסס על ראיונות עם 11 מורות למחול שומרות מצוות (מתוך 119) שהשתלבו בבתי ספר יסודיים במערכת החינוך הממלכתית–הדתית.

שילוב שתי המתודולוגיות העמיק את היכולת לשמוע את הייחודי ואת האוניברסלי בקולן של המורות למחול שומרות המצוות. כל המרואיינות הביעו את הסכמתן להשתתף במחקר. בנוסף, כל הציטוטים הועברו למרואיינות למתן אישור פרסום. התקבלה הסכמה מלאה לפרסם את דבריהן ללא פרטים מזהים, כמקובל בפרסומים איכותניים.

ממצאים ודיון

המחקר הנוכחי בחן את עמדותיהן ותפיסותיהן של מורות למחול שומרות מצוות כלפי שלושה היבטים, המגולמים בשלוש שאלות מחקר:

1. המוטיבציה של המורות לבחירת מקצוע הוראת המחול
2. תפיסותיהן באשר ליחסי הגומלין בין אמונה לבין אמנות המחול
3. תפיסותיהן באשר לתרומת שיעורי המחול בחמ"ד עבור התלמידות

בנוסף ביקש המחקר לעמוד על קשר בין מידת הדתיות של המורות לבין שלושה היבטים אלה.

באשר לשאלת ההנעה או מוטיבציה (שאלה 1), נמצא כי המוטיבציה של המשתתפות ללמד נובעת ממאפיינים אישיותיים פנימיים ופחות ממניעים חיצוניים. ממצא זה תואם את אוכלוסיית המורים באופן כללי (גם אוניברסלית). ממצא ייחודי למורות החמ"ד הוא ההתאמה בין המוטיבציה הפנימית להוראה הנובעת מתוך אהבת הילד ורצון לקדמו לבין תפיסת העולם הדתית והרצון לשלב את שיעורי המחול במערכת החינוך הפורמלי.

באשר ליחסי הגומלין בין אמונה ומחול (שאלה 2) נמצא כי הזהות הדתית על משמעויותיה רבות הפנים אינה אלא מעין נטייה מוקדמת, פרה-דיספוזיציה של המורות למחול, וככאלה השקפתן הדתית באה לידי ביטוי גם במחול כפי שהיא באה לידי ביטוי בהיבטים האחרים של חייהן.

באשר לתפיסותיהן אודות תרומת השיעורים לתלמידותיהן נמצאה ההיררכיה הבאה (מהתרומה הגדולה ביותר עד לקטנה ביותר): תרומת המחול לחינוך האמנותי והאסתטי היתה הגדולה ביותר, אחריה התרומה לפיתוח הגופני, אחריה התרומה לחינוך אישי וחברתי, אחריה התרומה למקצועות העיוניים, אחריה התרומה לחינוך דתי-אמנותי.

סיכום

המחקר המתואר במאמר זה הוא מחקר חלוצי אודות תפיסותיהן של מורות דתיות למחול את תרומתן המקצועית ואת הקשר בין המקצוע לבין השקפת עולמן הדתית. אחד הממצאים הבולטים ביותר של המחקר הוא כי תפיסותיהן של רוב המשתתפות תואמות את התפיסות האוניברסליות של מורים בנושאים הקשורים למקצוע ההוראה ולמוטיבציות לבחור בו , כפי שעלה ממחקרים קודמים בנושא. מצד שני, ייחודיותה של אוכלוסיית המחקר, הן מבחינה חברתית והן במונחי הדיסציפלינה שלהן, באה לידי ביטוי בכך שמתאפשר להן לחנך לתרבות מחול ייחודית, המתאימה לערכי האוכלוסייה שהן עצמן מהוות חלק ממנה. כך, דרך עבודתן, הן מאפשרות ומתוות את מסלול התפתחותה של אמנות המחול (גם המקצועית) ברוח יהדות ההלכה.

יתרה מכך, ניכר כי קיימת התאמה בין יעדי החינוך הדתי הכללי באשר להוראת האמנויות לבין תפיסותיהן של המורות למחול, אשר עשויה לחזק את מעמדה של אמנות המחול כמקצוע במסגרת מערכות החינוך הללו.

מחקר השוואתי נוסף שיעמיד אלה מול אלה את תפיסות המורות הדתיות למחול, אל מול תפיסותיהן של מורות ומורים חילוניים למחול, כמו גם מחקר שישווה בין מורים ממדינות שונות, עשוי לשפוך אור חדש על היבטים ייחודיים ואוניברסליים הקשורים לעולמם המקצועי של מחנכים אלה.