דף פריט
16-09-2018

תורת חיים, הלכה למעשה

אמתי מור . " תורת חיים, הלכה למעשה" , הד החינוך, פברואר 2012 , כרך פ"ו , גיליון מס' 04 , ע"ע 60-63.

"לב לדעת" מנסה לחולל שינוי מהותי בשיטות הלימוד בחינוך הממלכתי דתי, כדי לקרב את חומרי הלימוד לחיי התלמידים. תכנית הלימודים שפיתחו, "תורת חיים", פותחת את השיעורים לשיחות נפש ומאפשרת להגיש עבודת מחקר מקיפה לצד בחינת הבגרות

אמתי מור

קצת אחרי 18:00 בערב, רגע לפני שהן חייבות לחזור הביתה, מתקשות טל, תמר והודיה לסיים את השיחה ביניהן. בחוץ חשוך וקר, אבל הן נראות ערניות למדי כשהן מדברות בלהט על נושא שאין ככל הנראה נערות או נערים בגילן (16–17) שאינם מוטרדים ממנו: "ההשפעה של ההורים על החיים שלנו". השיחה הערה אינה מתנהלת בבית קפה, אלא באולפנה "אורות עציון" בראש צורים שבגוש עציון במסגרת שיעור במסלול "תורת חיים". על השולחן דפים עם ציטוטים ממקורות שונים – התנ"ך, מדרשי חז"ל וספר הזוהר. טל, תמר והודיה, עד כמה שזה יישמע מפתיע, הן תלמידות מערכת החינוך הממלכתית דתית (חמ"ד).

רעות ברוש, 32, המורה בתכנית "תורת חיים": "אנחנו רוצים להפר את החוזה הלא כתוב שאומר 'המורה ידבר והתלמידים יקשיבו'. אני שואפת ללימוד מדרשי יותר. לימוד שחודר פנימה ומזמין את התלמידות ואותי לשתף אחת את השנייה ולהקשיב זו לזו. זה אחרת מהוראה 'רגילה' שבה מלמדים חומר מסוים וזהו".

אז מה לומדים ב"תורת חיים"?

"כמו בשיעור רגיל, גם כאן יש במרכז בעיקר טקסטים. אבל הדגש הוא על השיחה שנוצרת סביבם. בכל שיעור ועם כל נושא זה מתגלגל אחרת. הבנות מעלות שאלות שמטרידות אותן, שנוגעות להן, ואנחנו מפתחות דיונים על הדברים האלה. מבחינת למידה, התלמידות מפתחות מיומנויות גבוהות בהבנת הקריאה כתוצאה מהדרישה לדון בטקסט לעומק".

ספרי עוד קצת על ההבדלים משיעורים אחרים (ברוש היא מורה לתנ"ך ולספרות).

"זה דורש ממני המון עבודה על כל שיעור. זה לא רק להכין דף מקורות וזהו, אלא להתכונן למגוון רחב של סוגי הוראה, ובכלל להיות יותר מנחה ופחות 'מורה'. אני משקיעה הרבה בניהול הקבוצה, מנסה לתת מקום לכל התלמידות (בדרך כלל הכיתה מונה שמונה בנות), לעזור להן לשקף דברים וגם לפעמים לחשוף את עצמי ולדבר על החיים האישיים שלי".

למה?

"אי־אפשר לצפות מתלמידים שיהיו פתוחים וכנים בזמן שאת כמורה לא מקיימת את זה. יש כאן עיקרון של הדדיות, ובשיחה שלנו אני שותפה בדיוק כמו שהן צריכות להיות שותפות. על זה בנוי השיעור. כמובן שיש גבולות. כמו בשיחה רגילה אגב, לא תמיד מדברים על הכול".

"אין כאן כפירה"

"תורת חיים" היא תכנית לימודים ייחודית הפועלת בחינוך הממלכתי דתי מזה כמה שנים, ומאפשרת לתלמידים לגשת למסלול של 5 יח"ל, שבסופו, לצד בחינה פנימית "על החומר", הם נדרשים להגיש עבודת מחקר מקיפה, הכוללת סקירה עיונית של מקורות, ראיונות וגם עבודה יצירתית.

"תורת חיים" היא מעין תכנית הרצה לתכנית אחרת, בעלת יומרות גדולות יותר, בשם "לב לדעת" (יוזמה משותפת של מכללת הרצוג והחינוך הממלכתי דתי), המבקשת לחולל שינוי של ממש בשיטות הלימוד בכל מערכת החינוך הממלכתית דתית.

ד"ר משה (מוישי) וינשטוק, מנהל "לב לדעת": "יש פרדוקס מובנה בתוך חמ"ד שנובע מהדיכוטומיה בין גף הלימוד לגף ערכים. באחד עוסקים בתכנים ופדגוגיה ובשני – בערכים ובאישי. כאילו אין קשר בין הדברים. אנחנו שואפים להצעיד את חמ"ד ללמידה מקיפה, רצינית ומשמעותית. אנחנו רוצים להתייחס לידע כחלק מחיי הילדים ולהביא לאינטראקציה בינם לבין החומר שהם לומדים".
לחינוך הדתי יש מוניטין די מוצדקים כחינוך נוקשה שמציב במרכז את הידע, ולא את הילד.

אפשר לומר שאתם הולכים למהפכה?

"ראיתי בחיי הרבה מהפכנים שנותרו לבד. אנחנו לא הולכים למהפכה, אלא יוצאים לדרך בשיתוף פעולה ובשקיפות יחד עם הגורמים השונים במערכת. המקום של הידע, הצורך להכיר את המקורות ולפתח מיומנויות של קריאה וגיבוש דעה נותר כשהיה. אין כאן כפירה. אנחנו עדיין חושבים שאדם תרבותי הוא אדם שיודע, ואנחנו נזהרים שלא לברוח לשיחות על משמעות ועל החיים לפני שלומדים את הטקסטים עצמם".

לדברי וינשטוק, כבר לפני כעשור זיהו גורמים שונים בחינוך הדתי ניכור הולך וגדל בקרב התלמידים. הפער בין מה שמטריד ומעניין צעירים לבין הנושאים המדוברים במקורות היהודיים אינו חדש, אבל נראה שעבור הילדים של תחילת המאה העשרים ואחת הוא נהיה כמעט בלתי נסבל. בשל הפער הזה הקים לפני כשמונה שנים ראש מנהל חמ"ד דאז, הרב שמעון אדלר, ועדה שבדקה איך לשפר את לימודי היהדות בחינוך הדתי.
חברי הוועדה הבינו שאי־אפשר עוד להמשיך בדרך שהחינוך הדתי צועד בה, והחליטו להניח יסודות לתכנית לימודים אחרת שתוצע לבחירה במוסדות שונים. זו "תורת חיים".

וינשטוק: "ממש הקמנו מקצוע בעזרת האגף לתכניות לימודים ייחודיות. הכשרנו מורים להוראה אחרת, העשרנו את חומרי הלימוד והגברנו מאוד את כל נושא ההערכה החלופית. למדו בזה כ־800 תלמידים מכל הארץ, מהמרכז ומהפריפריה, ברמות שונות של יכולות למידה ומרקעים שונים וכמובן בנים ובנות".

כיוון שבעיני המערכת התלמידים האלה היו צריכים להיות הנחשונים שבעקבותיהם יצעדו שאר תלמידי החינוך הדתי, התכנית נחקרה בקפידה במכון סאלד. המסקנה הייתה שבכל הנוגע למטרות הוועדה – חוויית לימוד משמעותית ואהבה למקצוע –התכנית השיגה את היעדים.

בינתיים התפטר אדלר ב־2008 מסיבות אישיות (לדברי מקורביו), והצעד הותיר חלל שהמערכת התקשתה למלא. אולם בשנת 2010 התמנה לתפקיד ראש המנהל הנוכחי, הרב אברהם ליפשיץ, והוא פועל למימוש עקרונות תכנית החלוץ בתוך החינוך הממלכתי דתי "בחזון שלי התכנית לב לדעת תגרום לשני דברים", אומר ליפשיץ בשיחת טלפון. "הראשון הוא שלמורים תהיינה תשובות טובות על שאלות כמו 'למה אני בכלל נכנס לכיתה' ו'מה המטרה שלי', והשני שלתלמידים יהיה תענוג אינטלקטואלי כתוצאה מהלימוד. שייהנו ממנו, שישמחו בו. זה לא פחות חשוב מבחינתי מהצלחה בבגרות".

אתם מדברים על פתיחות ועל הנאה בחינוך הדתי, אבל יש רושם שהציבור הדתי נוטה לאחרונה לכיוון ההפוך, של שמרנות וקנאות. הדרת נשים, למשל, או יחס ללא יהודים.

"אני מסכים שמבחוץ זה נראה כאילו העולם הדתי הוא עולם שמרני ומסוגר, אבל האמת היא שבעוד שיש מסגרת ברורה של הלכה, שגם לה יש דינמיקה משלה אגב, בתוכה התקיימו תמיד ומתקיימים גם כעת מחשבה על דברים, ניסיון לברר אותם, שאלות. יש הרבה תנועה בתוך זה ולב לדעת היא חלק מזה. המשך טבעי של הדתיות".

וינשטוק: "כל אחד ואחד מהמפמ"רים שלנו מעורב בזה. מדובר בהרבה עבודה. כתיבת חומרי לימודים חדשים, שינוי שיטות ההערכה. הרי בסופו של דבר מה שקורה בשלב ההערכה משפיע על כל הלמידה. אם המבחנים בודקים ידע, אז הלמידה מכוונת לזה, ואם הם בודקים דברים אחרים, אז הכיוון משתנה. ההערכה מניעה את השינוי, ואנחנו רוצים להנחיל את זה לכלל החינוך הדתי".

אפשר דוגמאות, בבקשה?

"בהיסטוריה, למשל, אנחנו מכניסים ראיונות עם ניצולי שואה לבחינת הבגרות. במחשבת ישראל יש הרבה מקום בשיעורים לדעה אישית של התלמידים ושאלות על הקשר בין הנושאים הנלמדים לבין החיים שלהם בסוגיות של משפחה, חברות וכו'. בכל המקצועות יש הרבה דיבור רפלקטיבי שמנסה לשקף לתלמידים את מה שהם עושים ואת התהליכים שעוברים עליהם בלמידה עם הקשרים לחיים שלהם. הנוסחה פשוטה: חומר חיים (של הלומדים) הוא חומר".

מה זה עושה לשיעורים?

"המורה עדיין שואל שאלות, אבל אינו מצפה לתשובות נכונות או לא נכונות. זה דומה יותר להנחיית דיון. חוץ מהידע שבמקורות, שאותו מביא המורה, התלמידים מביאים גם ידע משל עצמם וביחד מצמיחים ידע חדש. עדיין יכול להיות שיעור פרונטלי שנראה 'רגיל', אבל הדגש הוא על שאלות חשיבה והבנה".

מדובר על נערות ונערים בגיל ההתבגרות. אתם לא חוששים מתסיסה?

"אנחנו מעוניינים בתסיסה בכיתה ולא מפחדים מזה. בכל מקרה החשש מניכור גדול יותר. תסיסה היא התרחשות, והיא מעוררת סקרנות. אלו יסודות לטווח ארוך שמזמינים למידה לכל החיים. הנחת היסוד שלנו היא שהדגשת הקשר לחיים האישיים שלהם וההזמנה לשתף מספקים חוויית לימוד משמעותית יותר. לכל אדם יש שאלות, והכיתה היא מקום ראוי לדבר עליהן".
ומה עם המסורת? כבוד לדעת גדולים?

"אלו דברים חשובים בחינוך הדתי והם ממשיכים להיות חשובים. אבל בעינינו המשמעות מחזקת אותם, ודאי לא מאיימת עליהם".
"הזמנה לדבר על החיים האישיים"

וינשטוק מדבר על הניסיון ליצור שיח פתוח ככל האפשר לצד המחויבות לגבולות הגזרה הברורים למדי של הציבור הדתי. מבחינתו כל ערעור הוא הזדמנות, אבל הוא אינו מזהה ב"לב לדעת" הזמנה למרד נגד דברים שנחשבים טאבו במגזר: אמונה באלוהים או זהות מינית, למשל. "לא נכניס לבחינות או לחומר הלימוד נושאים שהם טאבו", הוא אומר, "אבל אם תלמיד מביא את זה לשיעור, והדבר נוגע לו ולעולמו האישי, אז זה מבורך. אסור להתעלם מזה. אנחנו מאמינים שעיסוק בנושאים כאלה עם מורה קשוב, רציני ומעמיק יכול רק להיטיב את המצב לעומת כיסוי ובריחה מזה, שמרעים אותו".

ברוש: "ההזמנה הזאת לדבר על החיים האישיים יוצרת קרבה גדולה בינינו (התלמידות והמורה) ושיח מאוד אישי. אגב, זה לא חייב להיות משהו פרובוקטיבי כל כך. תלמידה יכולה להעלות בשיעור או בשיחה אתי את השאלה 'חבר בתיכון, כן או לא'. זה מספיק מורכב וטעון, ודורש הרבה כנות וזהירות מצדי".

ומה עם פוליטיקה? תלמידה יכולה למשל לערער על הזכות שלנו לשבת במקום הזה?

"זה לא יפיל אותי מהכיסא. מדובר באנשים, לאנשים יש דעות ומתבקש שיאמרו דברים לכאן או לכאן. אני לא מרגישה שזה במסגרת דברים שאסור לדבר עליהם, ולדעתי גם התלמידות מרגישות את זה".

ברוש אינה מיתממת. היא מודעת היטב לפער בין מה שקורה בשיעורי "תורת חיים" לבין התנהלות הדברים הרגילה בסביבות החינוך הדתי. "בהתחלה", היא מספרת בחיוך, "לא תפסו אותנו פה באולפנה ברצינות. דיבורים, יצירות אמנות, זה נראה קצת משחק, לא לימודים, אבל כשהבנות החלו להגיש את עבודות הסיום שלהן, עבודות בהיקף של עשרות עמודים, שהעידו על ידע והבנה ברמה גבוהה בהרבה מהנדרש בכל מבחן שהוא משהו השתנה. דרך הלימוד הזאת מרחיבה אופקים ומשפרת את יכולת הלימוד העצמי, גם מבחינה דתית. העולם של הבנות עשיר יותר ומלא יותר בידע. אין ספק".

ברוש מספרת שכשהתלמידות שלה חזרו מסמינר שכלל הרבה דיונים ולימוד מדרשי כמו אצלן בכיתה הן אמרו: "רואים עלינו שאנחנו ב'תורת חיים'". היא מוסיפה שהן אכן "יודעות לנתח לעומק, לדבר. זה טבעי להן".

ומה את מקבלת מלהיות מורה בתכנית?

"אני זוכה לעבור מסע. גם ביחד אתן את שלהן, וגם משלי. שוב, אי־אפשר לדרוש את זה מהן מבלי לעבור את זה בעצמי".
זה משפיע על ההוראה שלך בכיתות אחרות לא של "תורת חיים"?

"בוודאי. זו חוויה מפרה. ובכלל, מה שקורה כאן יכול לדעתי לקרות בכל שיעור. לימוד מעורר לחשיבה, שיח שיש בו הקשבה הוא הבשורה של דרך הלימוד הזאת להוראה ולחינוך. לא חייבים תמיד לחפש שורה תחתונה".

"בהתחלה היו קצת מלחמות"

וינשטוק, 39, נשוי פלוס שניים ("לקראת בגרויות"), עוסק בחינוך מזה 13 שנה בתפקידים שונים. הוא היה מחנך בכמה ישיבות, ובהן "חברותא" בכפר בתיה, וגם סגן מנהל התיכון בישיבת "מקור חיים". כיום הוא מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, בבית מורשה ובמכללת הרצוג. כשהוא מנסה להסביר מה הוביל אותו לבחור בקריירה של חינוך, הוא אומר: "אני לא זוכר את בית הספר כחוויה מעצבת מדי. פה ושם היו מורים משמעותיים אבל לא יותר מדי. במידה מסוימת מה שאנחנו רוצים לעשות ב'לב לדעת' זה מה שתמיד חיפשתי בעצמי. למצוא קשר בין התכנים לחיים שלי. למצוא משמעות".

אותו חיפוש משמעות עומד גם במרכז ספר עיון שפרסם לאחרונה ("אוּמן: המסע הישראלי לקברו של רבי נחמן מברסלב", ידיעות ספרים, 2011), ובו הוא מבקש להאיר את חוויית המסע לאומן, מסע שצובר פופולריות בקרב ישראלים רבים.

לא נתקלתם בהתנגדויות מצד גורמים בציבור הדתי?

"בהתחלה היו קצת מלחמות, אבל היום כמעט אין דבר כזה. אנחנו מקפידים להישאר כל הזמן בתוך יכולת הקיבול של הציבור הדתי ולא לעורר פרובוקציה. וכן, אני מודה שאם גורמים שמלווים אותנו, כמו רבנים או מפקחים, מביעים התנגדות נחרצת לדבר כזה או אחר, אז לא נעשה אותו. אנחנו לא רפורמים. אבל זה לא מפחד, אלא מהבנה שמדובר באבולוציה, בהתקדמות אטית, עקב לצד אגודל. עובדה שהדברים קורים ויש התקדמות, וגם הרבה פחות קטגוריה ממה שאפשר היה לצפות שתהיה. העניין הוא ההקשבה להתנגדויות ולביקורת. מבחינתו זה מה שאנחנו מחפשים בכיתה – ריבוי קולות. בסופו של דבר אנחנו נותרים במסגרת הקונצנזוס ופועלים מתוכו".

"לא מתאים לכל אחד"

בינתיים טל, תמר והודיה מסיימות את השיחה (או השיעור) ומתחילות להתארגן לקראת ההסעה הביתה. הן אומרות שאין מה להשוות בין השיעורים ב"תורת חיים" לשיעורים אחרים, ומתעקשות שזה לא משום שהשיעורים קלים יותר, אלא כי "פה יש יותר משמעות". כשהן משוות את העבודה המסכמת למבחנים במקצועות אחרים, ברוש מזכירה להן ש"גם פה יש מבחן. אמנם הוא פנימי ואני כותבת אותו, אבל עדיין".

אחרי שהן הולכות היא מוסיפה: "זה לא מתאים לכל אחת. יש תלמידים ותלמידות שמאוד מרוצים מהחוזה הישן. אני מבינה את זה. במקום אחר שלימדתי היו גם תלמידות שעזבו אחרי כמה זמן, וגם זה בסדר. טבעי שבקבוצה שלומדת בדרך מסוימת, מי שזה לא מתאים לו ירגיש בחוץ ויצא בסופו של דבר. גם הדרישה לגלות יצירתיות אמנותית לא בהכרח תואמת את הצרכים והיכולות של כלל התלמידים".

מה היתרון למי שזה כן מתאים לו?

"האפשרות לגעת בנפש. זה הדבר הכי יקר".

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?