שלוש אי הבנות של תיאוריית החינוך המוסרי של אפלטון

Jonas, E. (2016). Three misunderstandings of Plato's theory of moral education.  Educational Theory, 66 (3), 301-322

ישנן שלוש טעויות נפוצות בהבנת תיאוריית החינוך המוסרי של אפלטון, לפיהן: 1. אפלטון הוא הוגה "אינטלקטואלי", במובן זה שהוא טוען כי התנהגות מוסרית נרכשת אך ורק באמצעות לימוד וידיעה תיאורטיים של הטוב, בניגוד לתרגול מעשי או לחיקוי של דמויות מופת. 2. אפלטון הוא אליטיסט הסבור כי רק חלק מהאנשים, המלכים-פילוסופים, מסוגלים להגיע לידיעה של הטוב, ולכן רק הם ראויים לשלוט בחברה – תפיסה הנוגדת את ערכי השוויון והדמוקרטיה. 3. תיאוריית החינוך המוסרי שלו נשענת על תורת הצורות שלו: מטפיסיקה ביזארית שאדם מודרני יתקשה מאוד לקבל או להאמין בה. מטרתו של מאמר זה היא להפריך את שלוש הקביעות האלה שהביאו לזניחתו של אפלטון בתחום התיאוריה של החינוך המוסרי בעידן המודרני, באופן שיוכיח כי אפלטון יכול וצריך להיות רלוונטי למחנכים גם בימינו.

לתקציר באנגלית

לקריאה נוספת

 האני הרוחני

קהילות חקר פילוסופיות: החיפוש אחר משמעות ומציאת משמעות כבסיס לפיתוח תחושת אחריות

מבוא

תיאוריית המידות הטובות והחינוך המוסרי של אריסטו זוכה ליוקרה ולהשפעה רבה, בעוד שהתיאוריה של אפלטון בתחום זה נזנחת בימינו. זאת, למרות שלשניים יש תפיסות דומות של הטוב ובעיקר של הקשר בינו לבין החינוך המוסרי. שניהם מאמינים בהכרחיותם של:

1. יישום המידות הטובות בפועל לשם השגת חיים מאושרים ומשגשגים;
2. הקניית הרגלים ויישום מעשי לשם רכישת המידות הטובות.
3. קיומם של אנשי מופת שאותם ניתן לחקות ומהם ניתן ללמוד כדי לרכוש מידות טובות.

עם זאת, לפי הפרשנות המקובלת והשגויה אפלטון הוא הוגה אינטלקטואלי המתמקד באופן בלעדי ברכישת ידע על אודות המידה הטובה ומזניח את הקניית ההרגלים (habituation) ואת התרגול המעשי. פרשנות מקובלת ושגויה נוספת גורסת כי אפלטון האמין כי רק יחידי סגולה (מלכים-פילוסופים) מסוגלים לרכוש מדיה טובה אמיתית בעוד שבני אדם רגילים מסוגלים רק לציית לאותם יחידי סגולה. הטעות השלישית היא שהתיאוריה המוסרית של אפלטון מושתתת על מטפיסיקה ביזארית שגורסת את קיומו של רובד שמימי וכמעט בלתי נגיש של הקיום, הקרוי "עולם האידיאות" או "עולם הצורות".

טעות מספר 1: אפלטון הוא הוגה אינטלקטואלי

על פי לורנס קולברג, פרשן משפיע של אפלטון, הפילוסוף היווני האמין כי אדם יכול להיות בעל מידות טובות רק אם יש לו ידיעה של צדק שיצר באופן אוטונומי מבלי שנשען על קונבנציות חברתיות שמנחות את קבלת ההחלטות שלו; לפיכך, לפי אפלטון אין צורך שתלמידים יפתחו הרגלים נכונים משום שידיעת הטוב די בה כדי להניעם לעשות את הטוב.

ואולם, בדומה לאריסטו, אפלטון האמין כי אין זה אפשרי להפוך לבעל מידות טובות בלי ליישם את המידות הללו תחת השגחתם של אנשי מופת שהם בעלי מידות טובות בעצמם. כך, לדוגמה, כתב אפלטון בספר המדינה:

"אם הם מחקים, עליהם לחקות מהילדות מה שראוי בשבילם, כלומר, אנשים אמיצים, בעלי שליטה-עצמית, צדיקים וחופשיים, ואת פעולותיהם. אסור להם להפוך למחוכמים בביצוע או בחיקוי פעולות שיש בהן משום עבדות או בושה, שמא כתוצאה מההנאה שמעניק החיקוי הם יתרגלו ליהנות גם מהביצוע במציאות. האם לא הבחנת בכך שחיקויים שמתבצעים בגיל צעיר נהפכים לטבע שני ומתקבעים להרגלים של מחווה, קול ומחשבה?" (ספר המדינה, 395c-d).

וכן:

"נראה כי מה שקרוי המידות הטובות האחרות [מתינות, צדק, אומץ וחוכמה] של הנפש קשורות  למידותיו של הגוף, משום שאין הן נמצאות שם מראש אלא נוספות לאחר מכן על ידי הרגל ויישום" (ספר המדינה, 518d).

אפלטון מתבטא ברוח דומה גם בחיבורו "החוקים", שם הוא כותב כי חיקוי, יישום והקניית הרגלים מספקים את הבסיס שעליו המידה הטובה יכולה לפרוח במלואה.

טעות מספר 2: אפלטון הוא אליטיסט פוליטי ואתי

בניגוד לדעה מקובלת, "המלכים הפילוסופים" אינם האינדיבידואלים היחידים שמסוגלים להבין ולהשיג את המידה הטובה, ולכן היחידים שראויים לשלוט. המרכיב ה"אליטיסטי" המפורסם הזה במחשבת אפלטון הוא בעייתי בעיני מחנכים דמוקרטים בימינו, במיוחד בבתי ספר ציבוריים, משום שעולה ממנו כי רק לילדים מסוימים בכיתה יש פוטנציאל להפוך לבעלי מידות טובות. מחנכים כאלה סבורים, ובצדק, שכל התלמידים ראויים להזדמנות ולתמיכה בניסיונם להשיג את הרמה הגבוהה ביותר של מידות טובות.

תיאור כזה של מודל היררכי מציג אמנם אפלטון בדיונו בעיר קאליופוליס, ואולם אין המדובר במודל אידיאלי של עיר על פי אפלטון, אלא בקונסטרוקט מטפורי שנועד להאיר את הדיון בהשגת צדק בתוככי הנפש פנימה: על היחיד להפנים לתוך נפשו את המבנה המתואר בעיר המתוארת (ספר המדינה, 368e).

אפלטון מעולם לא התכוון להציג את המלכים-הפילוסופים כמעמד ממשי של אנשים שנועדו לשלוט בעיר המושלמת. תפקידם של המלכים-הפילוסופים הוא רק לייצג את החלק הרציונלי של הנפש שקיימת בכל אחד ואחד מאתנו, החלק שלדעת אפלטון ראוי לשלוט בשאר החלקים. בספר המדינה, אפלטון קובע במפורש כי "היכולת ללמוד נמצאת בכל הנפשות כולן" (ספר המדינה, 518c). בחיבורים המדיניים החשובים ביותר שלו לצד ספר המדינה, "החוקים" ו"מדינאי", טוען אפלטון כי יש ללמד מידות טובות את כל האזרחים, ואינו מזכיר את המלכים-הפילוסופים, מה שמחזק את הרושם שמדובר במטפורה שעוצב ככלי דידקטי לצורכי הדגמה של עניין נקודתי, ולא במעמד ממשי שראוי לו להתקיים במציאות. ב"מדינאי" נכתב במפורש שכל בני האדם יכולים עקרונית למלא משרות ציבוריות משום שיש באפשרותם לפעול על פי התמהיל הראוי של אומץ ומתינות, בהתאם לכל מקרה לגופו (מדינאי, 310e-311e).

טעות 3: אפלטון מתעקש על ממשותו של עולם האידיאות

קוראים רבים של אפלטון סבורים בטעות כי אפלטון האמין שעולם האידיאות הוא מציאות ממשית, וכי על מנת להשיג מידה טובה חובה להשיג גישה לעולם זה. שתי קביעות אלה מוטעות, והן נמנות עם הגורמים לזניחתה של תורת החינוך המוסרי של אפלטון בעידן המודרני, הרואה בתורת האידיאות מטפיסיקה ביזארית שקשה עד בלתי אפשרי להאמין בנכונותה.

ואולם הבנה מילולית זו של דברי אפלטון משולה לטענה כי דבריה של אנטיגונה משקפים ומייצגים בצורה מלאה ומדויקת את עמדותיו של סופוקלס. אפלטון כתב בעיקר דיאלוגים, כלומר דרמות, שיש להבין את המסר שעולה מהן לא מדבריה של הדמות הראשית, אלא מתוך המשא ומתן בין הדמויות השונות ומתוך הנושא שנמצא בעלילה.

תורת האידיאות הגורסת את קיומה של ספירה נפרדת ושמימית שבה מתקיימות צורות מושלמות של יופי, אהבה, צדק וכו' היא מיתוס שנועד לעודד את קוראיו ומאזיניו של אפלטון לעבור שינוי מוסרי; אין מדובר בדוקטרינה שיש להבינה באופן מילולי. המדובר באידיאל רגולטיבי, מכוון, שיכול לשמש כמקור הנחיה לחיים. תמונה זו שמצייר אפלטון מציגה את הטוב כמטרה מוסרית שמקור משיכתה נובע מהיותה המשך ישיר של אהבתנו את היופי, תמונה שמאתגרת ומעודדת אותנו לחיות בהתאם לאותו אידיאל.

גם הסופרת והפילוסופית הנודעת אייריס מרדוק ראתה את הדברים בצורה דומה: "יש לזכור כי אפלטון מדבר במטפורות מטפיסיות, במיתוסים, בדימויים; אין כל 'מקום-אחר' אפלטוני המקביל ל'מקום-האחר' הנוצרי" (Murdoch 1992, 399).

אין זה מקרה שסוקרטס מייחס את תורת האידיאות לאנשים אחרים, כגון דיוטימה בדיאלוג המשתה. בכך הוא מאותת שאין הוא מחויב לה כפשוטה, אלא רואה בה מיתוס בלבד. מיתוסים נועדו לתאר את המציאות בקירוב ולעורר לפעולה, לא כדי להתרדד לכדי דוקטרינה לוגית הסגורה בתוך עצמה. לדבריו, "אף אדם סביר לא יתעקש על כך שדברים אלה קיימים כפי שתיארתי אותם" (פיידון, 114d). לאחר מכן מסביר סוקרטס כי למרות שאף אדם סביר לא יתעקש על קיומו הממשי של העולם המטפיסי שהוא [סוקרטס] תיאר, הדבר הסביר לעשו הוא לחיוב כאילו עולם זה היה ממשי.

 אפילו אילולא היה עולם האידיאות מוצג בהקשר מיתולוגי ומטפורי, הרי שברור כי אפלטון לא האמין כי בני אדם מסוגלים להתעלות מעל לגופיהם הגשמיים ולהשיג גישה לעולם זה. וכך הוא כותב בפפידון: "או שלעולם לא נזכה בידע מוחלט או שנוכל לעשות זאת רק אחרי המוות" (פיידון, 66e).

ביבליוגרפיה

Kohlberg, L. (1981). The philosophy of moral development: moral stages and the idea of justice. San Francisco: Harper and Row

Murdoch, I. (1992).  Metaphysics as a guide to morals. London: Chatto and Windus