שיעורי בית. למי זה טוב?

פישביין, א' (2016). שיעורי בית. למי זה טוב? הד החינוך, צ(4), 90-88.

מאמר זה מציג מחקרים ונתונים על אודות תרומתם של שיעורי הבית לתהליך הלמידה ומקומם במסגרת ההוראה כיום. סקירה של מחקרים שנעשו בארה"ב בין 2003-1987 בנושא שיעורי בית מראה, ששיעורי בית לא תורמים לקידום ההישגים הלימודיים בבית הספר היסודי, ואף מזיקים בחלק מהמקרים בשל היחס השלילי ללמידה שהם גורמים לו. הסקירה מראה, שתרומת שיעורי הבית בחטיבת הביניים היא זניחה ואילו רק בתיכון יש לשיעורי הבית תרומה בתנאי שהזמן להכנתם אינו עולה על שעתיים ביום.

הסקירה נערכה על-ידי פרופ' האריס קופר, שנחשב לגורו של שיעורי הבית בארצות הברית. פרופ' קופר, שחוקר את הנושא מזה כמעט שלושה עשורים, מטיף להפחתת שיעורי הבית במיוחד בבית הספר היסודי, אף שמחקריו מלמדים כי בין 2012-1984 ישנה עלייה גדולה בכמות שיעורי הבית במערכת זו. לטענתו, יש לקבוע רף של עשר דקות ליום להכנת השיעורים לכל שנת לימודים עד למקסימום של שעתיים ביום בכיתה י"ב. ד"ר רוברט פרסמן, פסיכולוג אמריקאי שבדק את חוק "עשר הדקות" בקרב 1,100 תלמידים מצא כי תלמידי בית הספר היסודי מקבלים עד פי שלושה מכמות שיעורי הבית המומלצת על-ידי פרופ' קופר, ושככל שכמות זו גדלה, כך גובר המתח במשפחת התלמיד.

דוגמה לשינוי מדיניות בנושא שיעורי בית נראית למשל במחוז איסטון שבפנסילבניה. שם, החליטו מורים לכיתות א' לבטל את שיעורי הבית. הם המשיכו לשלוח הביתה חוברות עבודה ודפי תרגול אך לא חייבו את החזרתם. חוברות אלה נועדו לעדכן את ההורים במה שנלמד בכיתה. המורים ביקשו מההורים להמשיך לקרוא עם ילדיהם בכל ערב ולתרגל אוצר מילים וחשבון. אף שמדיניות זו העלתה את חמתם של רבים מההורים (והוריהם), הממונה על החינוך במחוז הודיע, כי יש להמתין עם הביקורת ולהבין מה עומד ביסוד מדיניות זו.

בדומה למקרה שבפנסילבניה, מחקר של מכון ברוקינגס ומכון בראון בארה"ב מעלה, שמרבית ההורים סבורים, שעומס שיעורים הוא עניין חיובי: 15 אחוזים מהמשתתפים במחקר סברו שזה מצוין, 46 אחוזים מהם שזה טוב ו-30 אחוזים שזה הוגן. רק 9 אחוזים מההורים סברו שהעומס רע. מנגד, מחאה כנגד הטלת שיעורי בית מצד ההורים התפרסמה בבלוג שזכה לכ-80,000 לייקים באוסטרליה.

עניין שיעורי הבית נכלל אף בדוח שפורסם על-ידי ארגון ה-OECD. לפי הדוח, חלה ירידה בכמות הזמן, המושקע בשיעורי הבית, הניתנים לבני ה-15 בין השנים 2012-2003. בארה"ב יפן, נורבגיה, קנדה והולנד לא דווחה ירידה כאמור. הדוח מעלה עוד, שילדים ממשפחות בעלי אמצעים מקדישים יותר זמן בהכנת שיעורי בית בהשוואה לילדים ממשפחות מועטות יכולת ושתלמידי שנחאי (סין) מקדישים לשיעורי הבית את משך הזמן הרב ביותר (15 שעות שבועיות בממוצע). נמצא גם, שלזמן הנוסף מעבר לארבע שעות שבועיות של שיעורי בית יש השפעה זניחה על ביצועי התלמידים במבחני הפיז"ה.

זאת ועד, במחקר שערכו מולי גלאווי, ג'רושה קונר ודניס ופופ בארה"ב בקרב 4,317 תלמידים ממשפחות ממעמד בינוני-גבוה ב-10 בתי ספר תיכוניים נמצא, שתלמידים שהשקיעו יותר זמן בהכנת השיעורים גילו מחויבות גדולה יותר בבית הספר, אך חוו יותר לחץ אקדמי, בעיות בריאות וחוסר איזון בחיים.

בישראל, פורסם בשנת 2008 מאמר ביקורתי של פרופ' אליעזר יריב ממכללת גורדון שבחיפה, אולם השפעתו על השדה הייתה זניחה. במקום שבו הוחלט לזנוח את שיעורי הבית בכיתות א' עד ג' נמצא, שהישגי התלמידים לא נפלו מאלה של התלמידים שקיבלו שיעורי בית. עם זאת, הורי התלמידים החלו להפעיל לחץ על מנהלת בית הספר להחזיר את שיעורי הבית, מתוך מחשבה שמשהו חסר. לחצים אלה נשאו פרי.

במחקר שערך פרופ' יריב נמצא, שמרבית התלמידים סבורים, שלא ניתן ללמוד ללא שיעורי בית וששיעורי בית חשובים גם "כדי שיהיה מה לעשות בבית אחר הצהריים". לדעת פרופ' יריב, תרגול חומר הלמידה שניתן בשיעורי הבית הוא מרכיב חשוב בלמידה במיוחד במתמטיקה או אנגלית. עם זאת, לדעתו, השאלה היא איך לתרגל מתי וכמה. בין החוקרים קיים ויכוח בשאלה מה בודקים תרגול ורכישת מיומנויות או הבנה.

פרופ' יריב טוען, כי יש בקרב המורים כאלה שמאמינים שצריך להגדיל את עומס שיעורי הבית כדי להגיע להצלחה, אף שהגדלת כמות שיעורי הבית עלולה להזיק. בפועל, מורים נותנים שיעורי בית ללא קשר לתכנים הנלמדים. בדרך כלל, שיעורי הבית מהווים תרגול באמצעות מילוי דפי עבודה קלים ומשעממים, התורמים מעט להבנה ולחשיבה של תכנים מורכבים. מורים יודעים שלא יוכלו ללוות את התלמידים במצב של קושי בהבנה, ועל כן הם מתלבטים אם לתת שיעורי בית ברמת קושי בינונית עד קשה. כיוון שעל המורים מופעל לחץ לתת שיעורי בית, רובם מעדיפים לתת שיעורי בית קלים. לדעתו פרופ' יריב, לפעמים עדיף לתת שאלה אחת מעמיקה ומעניינת מאשר הרבה שיעורים בית משעממים וחשוב לבדוק עם התלמידים מה יהפוך את שיעורי הבית למעניינים יותר עבורם.

מחקר מראה גם, שהורי התלמידים מתפקדים כשוטרים העסוקים יותר בשאלה אם הילד הכין שיעורי בית ולא עוזרים בהם. ההורים כבר לא יושבים עם הילדים וגם הילדים אינם רוצים שהוריהם יתערבו בהכנת השיעורים. מכאן, שציפיית המורים כי ההורים יהיו אחראים להכנת שיעורי הבית אינה ריאלית.

הקהילה החינוכית בישראל לא מרבה לעסוק בנושא שיעורי הבית. בהשוואה לארה"ב – שם נושא זה הינו שכיח בשיח החינוכי והמחקרי, בישראל הוא נעדר מדיון מקצועי וציבורי ואינו מגובה במחקר מספיק. תופעה זו מפתיעה, בהינתן ההשפעה שיש לשיעורי הבית על שגרת חייה של כל משפחה. מוצע, אם כך, שמשרד החינוך יעודד מורים, מנהלים ובתי ספר לקיים דיון אמתי בנושא שיעורי הבית וישתף בו גם את התלמידים ואת אנשי הצוות.

הסיכום נכתב בידי ד"ר דניאל שפרלינג ממכון מופ"ת