רק סיפור קטן: השימוש בסיפורים לעזרה ברפלקציה על ההוראה בחינוך הגבוה
מקור:
Burchell Hellen & Dyson Janet (2000), "Just a Little Story: the use of stories to aid reflection on teaching in higher education". Educational Action Research, 8 (3)
בתוך: אתר לשכת ההדרכה הארצית בירושלים (משרד החינוך).
האומנם יכולה כתיבת סיפורים לעזור ברפלקציה על פעולה בעבודת ההוראה? המאמר הזה מנסה לאפיין את השימוש בכתיבת סיפורים בהקשר של מחקר פעולה.
עניינו העיקרי של מחקר פעולה זה היה לאפשר למרצות שהדריכו סטודנטים בעבודות אוניברסיטאיות לעשות רפלקציה על היבטים בעבודתן ולזהות תחומים שכדאי להתייחס אליהם. במחקר השתתפו חמש מרצות ששימשו גם מדריכות (אחת מהן השתתפה בכתיבת המאמר), חמש מורות מודרכות ועוזרת מחקר אחת. ההדרכה הייתה חלק חשוב ממלאכת ההוראה של המרצות והן החליטו להשתמש בכתיבת סיפורים בנוסף על הכלים המקובלים כגון ראיונות, יומנים אישיים ורישום אירועים. העניין בשימוש בסיפורים לחקר אירועים בעבודה גדל והולך. הם יכולים לשמש אמצעי לחקירת היבטים בהדרכה אקדמית, ובעזרת רפלקציה פרטנית ובקבוצות - לאפשר זיהוי של סוגיות ודילמות ואז להתייחס אליהן.
לשם מה כתיבת סיפורים? רבות נכתב על השימוש בסיפורים בכל מיני הקשרים. על פי המחקר, הסיפורים הם כלי רב-עוצמה שמאפשר לנו להבין את משמעות היותנו בני אנוש ולהתמודד עם ידיעה זו ברמה האישית והאוניברסלית. הסיפורים עשויים לספק לנו תובנה שהיא מעל ומעבר לנתונים שמספקים לנו ראיונות. על פי מיק (Meek, 1991), "אנו נשענים על סיפורים כדי לארגן את העולם... סיפור סיפורים הוא הרגל אוניברסלי, חלק מאנושיותנו המשותפת... בסיפורים אנו מגלים דרכים של אמירה ותיאור שמאפשרות לנו לדעת מי אנו... לתהות על קנקננו, לעמוד על טיבנו". לינץ' (1991 Lynch,) רואה את הסיפור כדבר מה הצומח מן החיים, משקף אותם ומפתח שיח עמם. כל החיים הם סיפור ועל כן אנו מוצאים בו, בסיפור, אתגר והרחבה, אישור לניסיון חיינו.
תיאור בכתב של אירועים בחיי היום-יום ותיאור אירועים יוצאי דופן ביומן רפלקטיבי הם כלים לחקירה עצמית. בעזרתם אנו לומדים להכיר את עצמנו. ווינטר (Winter, 1982) גורס כי כל דבר שנכתב נועד לחקירה עצמית. אין משמעותו של עניין המתואר בסיפור ידועה מראש ואינה נמסרת בטקסט אלא נחשפת בכתיבה.
אפשר להשתמש בסיפורים לפיתוח מקצועי מתמשך, כגורם ממריץ לרפלקציה, כמסכה שמגִנה על הכותב ומאפשרת לו לדון בסוגיות מקצועיות בעייתיות; כך אפשר לעזור למורים לשחזר את סיטואציות ההוראה שלהם ולבחון מה אפשר ומה אי אפשר לשנות בהן, לגלות ולחקור דילמות שהן חלק בלתי נפרד מעבודת ההוראה.
חוקרים אחדים שואלים אם אכן יכול חקר הנרטיב להיות גורם לשינוי בעבודה ושמא הוא רק תהליך שבו המורים מספרים את סיפוריהם וזוכים לאישורם. חוקרים אלו מבחינים בין סוגי סיפורים. לדעתם, עלולים סיפורים מסוימים למנוע שינוי כי הם מתארים אירועים שוטפים בלא ביקורת. סיפורים אחרים, לעומתם, עשויים לגרום לשינוי כי הם מציבים סימני שאלה או מתארים שינויים שנעשו בדרכי העבודה. בכמה מקרים מציגים המורים אוטוביוגרפיות חדורות ביטחון עצמי, שאין להן פוטנציאל ניכר לשמש לפרשנות חלופית או לביקורת עצמית. מחברות המאמר סבורות כי אפשר להניח שפעולת הרפלקציה על העבודה היא עצמה בבחינת שינוי כי היא תהליך בונה, שעוזר לנו להבין את עולם העבודה שלנו ומאפשר לנו לתפקד באפקטיביות רבה יותר, כלומר מתוך הבנה עמוקה יותר.
השימוש בכתיבת סיפורים במחקר פעולה זה היה ניסוי ומטרתו הייתה לבדוק אם כתיבת סיפורים יכולה להיות דרך אפקטיבית לחקר ההדרכה בכתיבת עבודות אוניברסיטאיות, ובעזרת רפקלציה פרטנית וקבוצתית לזהות סוגיות ודילמות פרופסיונליות העולות מהסיפורים ולדון בהן. כל מדריכה נתבקשה לחבר סיפור על היבטים אחדים בחייה הפרופסיונליים, בעיקר על ההדרכה. כדי שלא לכוון את המשתתפות בכתיבת הסיפור, הודגש כי אין דרך אחת נכונה לכתוב את הסיפור. דווקא "חופש הכתיבה" ערער את ביטחונן העצמי של המדריכות. סיפורים רבים נמסרו בליווי הערה כגון "אני לא בטוחה שעשיתי את זה נכון". חשוב להדגיש כי כל אדם יכול לכתוב סיפור, זה כלי מוכן ונגיש. הסיפור משותף לכול - כל אדם יכול וכל אדם מספר סיפורים. אנחנו מספרים בדיחות ואנקדוטות. בשובנו הביתה אנו מספרים על קורותינו במשך היום, מגזימים ומדגישים אירועים מלהיבים ומדלגים על פרטים משעממים. אין מסתורין בעשיית הסיפורים, הם חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום.
כל הסיפורים הציגו לפני הקוראים והמחברות בכללם איזו הבנה עמוקה, איזו למידה או שאלה הנוגעת לתפקיד המדריך בדרכים נגישות יותר מתעתיק של ריאיון, לדוגמה. הסיפורים עסקו בבעיות שוטפות בהדרכה שהעסיקו את המחברות ודנו בעוצמה רבה בניסיונם של אחרים בסיטואציות דומות. כל הסיפורים הציגו דילמות, סתירות ומצבים של אי בהירות בהדרכה והיו דוגמאות לחקירה עצמית בכמה רמות. מדריכה אחת דיווחה: "ככל שהתקדמתי בכתיבה, כן הייתה לי תחושה של גילוי, לא על עצמי בהכרח אלא יותר על היחסים של אחד לאחד במסגרת ההדרכה..., הכתיבה מכילה אפיזודות ספרותיות ואפשר לפרשן כאילו יש להן משמעות מסוימת, אך יש בהן גם הדים לסיטואציות אמִתיות, והם כיוונו את רעיונותיי ואת התיאוריות שלי בנוגע לדרכי חקירה חדשות." מדריכה אחרת כתבה: "זה מדגיש היבטים בעייתיים בעבודת ההדרכה שלי, אמנם הייתי מודעת להם אך הם זכו להבלטה מיוחדת בסיפור". אין ספק שבעזרת הסיפורים בדקו הכותבים סוגיות בעבודת ההדרכה שלהם.
חשיבות רבה נודעת לעובדה שהסיפורים הדגישו סוגיות באופן שונה משיטות אחרות של רפלקציה כגון ראיונות או דיונים קבוצתיים. בראיונות זיהו המדריכים סוגיות שוטפות בהדרכה, ואילו מדיום הסיפור העניק להם את ההזדמנות לחקור מה המשמעות שיש לסוגיות האלה לגביהם ולהעלות שאלות באופן כמעט בלתי מודע. עד כמה מותר למדריך לתת הוראות, הציפיות שיש למדריכים ממודרכיהם והתסכול שהם חווים היו כמה מן הסוגיות שסיפור אחד עסק בהם, בהקשר של הסיפור האנונימי. הסיפור העלה במרומז שאלות כגון כיצד היית אתה נוהג בסיטואציה מעין זו? האומנם נהגתי כשורה? עם מי אתה מזדהה, עם המדריך או המודרך? שאילת שאלות היא פעולה הכרחית בכתיבת הסיפורים והיא גם מבטיחה דו-שיח עם הקורא.
כתיבת סיפורים כאמצעי לרפלקציה על עבודתם הייתה בעלת ערך למדריכים. הכתיבה סיפקה להם את האפשרות להתרחק מעצמם ולהתבונן. הסיפורים מטבעם מתרחקים מווידוי אישי ולכן מאפשרים לחקור סוגיות שאולי היה קשה לבטאן בדרך אחרת. מאחר שייתכן כי האירועים המתוארים בסיפור לא היו במציאות, תהיה הביקורת עליהם פחות מאיימת. אם הסיפור נתפס כבדיה, הסודיות והביטחון נשמרים אף אם עניין הבדיה אינו אלא בדיה בעצמו. אחת המדריכות הסבירה: "אני חושבת שזה נותן לך לגיטימציה לספר את זה כפי שזה היה, מפני שבעזרת הסיפור את יכולה לספר מה שאולי לא היית מספרת כעובדה. אם הסיפור קשור לאופן שבו את מרגישה בנוגע לתפקיד, שהוא חיוני מבחינתך, שלא היית יכולה לספר אותו איכשהו בדיווח מסוג אחר, אז אני חושבת שהעובדה שנתבקשת לעשות זאת באמצעות סיפור יש לה עוצמה רבה." מדריכה אחרת באה לכלל מסקנה שכתיבת הסיפורים חיזקה מאוד את יכולת הרפלקציה שלה על עבודתה בהוראה: "זה באמת תמך בי. מנקודת המבט של ההוראה, תמיד ניסיתי להתמודד עם הכלים והמיומנויות של תהליך ההדרכה ובעזרת כתיבת הסיפורים הצלחתי לזהות בדיוק במה מדובר. אני מניחה שיכולתי לעשות רפלקציה גם אילו הסתפקתי בדיבור בקבוצה, לדוגמה. אבל בזכות המעקב אחר האירוע צעד אחר צעד וכתיבת הסיפור, זכו עניינים מסוימים להבלטה אף שייתכן שבשיחה רגילה לא היו עולים כלל." כפי שאפשר לראות מאמירות אלו, הרווחים מכתיבת הסיפורים - רפלקציה על פעולה, הרחבת גבולות ההבנה ועיסוק מתמשך בניתוח ובפרשנות - מספקים בסיס לפיתוח של פרספקטיבות חלופיות בעניין עבודת ההדרכה; בעזרתן אפשר לכוונה ולנסות לשנותה. כדי שתהליך כתיבת הסיפור יהיה אפקטיבי, חשוב שהכותב יקבל משוב מקורא חיצוני שיכול לתרום פרספקטיבה אחרת. יש הטוענים כי בני אדם יכולים ללמוד יותר מן הסיפורים של עצמם על פי תגובות של קוראים אחרים, אף שלא כל פרשנויותיהם יהיו בהכרח מקובלות על הכותבים. היבט זה תורם לפוטנציאל השינוי בדרכי העבודה. אחת המדריכות אמרה: "היה לזה ערך בכך שמישהו אחר דיבר על זה... זה לא היה מועיל לי אם אף אחד אחר לא היה רואה את זה". במחקר הזה, הופצו הסיפורים בין חברי הקבוצה. לא היה דיון רשמי בסיפורים, אך הקבוצה נגעה בהם בפגישותיה. הם אף שימשו תמריץ לשיחות בלתי רשמיות רבות בין חברי הקבוצה. עוד פרספקטיבה ניתנה במשוב של עוזרת המחקר; המשוב הזה עורר לדיון בכמה מן הנושאים שזיהתה בניתוח הסיפורים.
סיבה אחרת לעיסוק בניתוח הסיפורים היא שהניתוח נותן לסוג הנתונים הזה מעמד של בסיס לפעולה ממשית (בניגוד לסוגי כתיבה אחרים שמתקשרים להקשר אקדמי). יש הטוענים כי בהקשר של מחקר פעולה, כתיבת הסיפורים עלולה להוליך רק לאישור הסיפור המוצג ולא מעבר לו; למיתוס מהדהד אבל שולי ולא לדיון שמוביל לעשייה ממש. התוצאה הזאת עלולה לקרות רק כאשר היחסים בין החוקר לכותב הסיפור מאפשרים לה לקרות. מחברות המאמר סבורות כי במקרה של פרויקט מחקר הפעולה הזה, גם עוזרת המחקר וגם המדריכים האחרים לא רצו לעסוק בסיפורים בדרך זו. הניתוח של עוזרת המחקר היה נחוץ - לספק תובנה של קורא בסוגיות מפתח שנמצאו בסיפור, כדי שתשמש מראָה למדריך. בכל זאת הייתה מדריכה אחת שסברה כי בסופו של דבר האדם היחידי שיכול להבין את הסיפור ולעבוד אתו הוא מי שחיבר אותו: "מפני שהם לא אתה, הם לא יכולים להעריך אותו מפני שהמשמעות הפנימית שיש לו לגביהם לא תהיה המשמעות שתהיה לו לגביך, גם אם יש להם היכולת לקרוא את הגרעין הפנימי." אפשר לטעון שסיפורים בלא כל תהליך פורמלי של ניתוח חיצוני עדיין יכולים להעלות סוגיות לכותב, להבהירן, לשמש בסיס לרפלקציה ולשנות דרכי עבודה. בכל אופן, אין מחברות המאמר טוענות כי "סיפור קטן" אחד לבדו יכול להיות הוכחה לשינוי בדרכי עבודה.
בנוסף על ערך הסיפור לכותב, גם הקורא יכול לצאת ברווח רב. עניין חשוב לקורא יכולה להיות השאלה אם הסיפור "נכון" או לא. ייתכן כי שאלה זו מקורה בסברה שסיפור וכתיבה יכולים להועיל רק אם הם "נכונים" ושעל כותביהם לשקף רק את העולם "האמִתי". לאמִתו של דבר, סיפורים משקפים השקפת עולם - את השקפת העולם של הכותב, ובמובן הזה הם "אמִתיים". כל הסיפורים פתוחים לפרשנות ויכולים לשמש אמצעי אפקטיבי לעידוד הרפלקציה. הקוראים יכולים להשתתף בעקיפין במה שמתואר בסיפורים, אם יש להם תחושה שהסיפור מדבר על מצבם שלהם, אם הם מוצאים בו הד לניסיונם ואם הוא מאשר את השקפת עולמם או מעלה שאלות בנוגע אליה.
במאמר הוצג ניסיון לשקף איך עזרה כתיבת הסיפורים לקבוצת עמיתים פרופסיונליים בהקשר של מחקר פעולה. אף שהתבקשו המשתתפים לכתוב "רק סיפור קטן", היה מעודד לראות באילו דרכים נהיו סיפורים אלו לתמריץ רב עוצמה לרפלקציה על עבודתם.
ביבליוגרפיה
Lynch M. (1991), Tell me a Story. Isleworth: BFSS National RE Centre.
Meek M. (1991), On Being Literate.
Winter R. (1982), "Dilemma Analysis: A Contribution to Methodology for Action Research".
ביבליוגרפיהLynch M. (1991), Tell me a Story. Isleworth: BFSS National RE Centre. Brunel University.Meek M. (1991), On Being Literate. London: Bodley Head.Winter R. (1982), “Dilemma Analysis: A Contribution to Methodology for Action Research”. Cambridge Journal of Education, 12, pp. 161-174.