קאנט ופוקו על גבולות החופש של המורה

שיינברג, ש' (2016). קאנט ופוקו על גבולות החופש של המורה. דפים, 62, 137-120

קישור למאמר המלא כולל רשימת מקורות

המאמר בוחן את עמדות ההוגים עמנואל קאנט ומישל פוקו בשאלת גבולות האוטונומיה של המורה ביחסיו עם השלטון ועם הממסד החינוכי. זאת, תוך הסתמכות בעיקר על מאמרו של קאנט "תשובה לשאלה: נאורות מהי?" מ-1784, ועל מאמרו של פוקו "נאורות מהי?" מ-1978.

עמדתו של עמנואל קאנט
לפי מחברת המאמר, קאנט מתאר את התנאים החברתיים-פוליטיים הנדרשים כדי שהאדם כפרט והחברה כמכלול יוכלו להתקדם לעבר נאורות, או בלשונו – "לקראת בגרות". הכוונה היא ליכולתו של האדם כיחיד וכחבר בקהילה להשתחרר מחיים המתבססים על ציות לסמכויות חיצוניות ככומר, רב, דעת הקהל – ולהתבסס על סמכות התבונה המצויה בו-עצמו. התבונה, לדידו של קאנט, היא תהליך מתמשך של רפלקציה וביקורת עצמית, תהליך שאינו מכיר בזכות חיצונית ושואב את סמכותו מהיותו נתון לביקורת מתמדת ומדחיית כל צורת חשיבה והתנהגות שאינן יכולה להיות נחלתו של כל אדם.

התנאים החברתיים-פוליטיים שיאפשרו את השימוש בתבונה כוללים קיום של מרחב חברתי אשר בני האדם יכולים להביע בו ללא חשש ובפומבי את דעתם ומחשבותיהם, כמו גם קיום של תקשורת חופשית. הדבר הכרחי כדי למלא את צורכי הפרט וכדי להבטיח את מעמד התבונה, הזקוקה לביקורת מתמדת כדי לבסס את מהימנותה. לכן יש להבטיח מרחב ציבורי שיאפשר ליחידם להביע את דעתם בפומבי ולמתוח ביקורת במסגרת הוויכוח הציבורי.

קאנט מבחין בין השימוש הציבורי בתבונה לבין השימוש הפרטי בה. השימוש הציבורי הוא שימוש שהאדם עושה בתבונתו בפומבי ובכתב, ואשר לפי קאנט חייב להיות חופשי לגמרי. השימוש הפרטי, לעומת זאת, נעשה במסגרת תפקודו של האדם כעבוד ממשלה או כממלא תפקיד אזרחי. במסגרת זו הוא פועל כרכיב במכונה ונדרש לציית להוראות הממשלה: הגנרל אינו יכול להרהר אם למלא את הפקודות של המערכת הצבאית, כשם שגובה המיסים אינו יכול להתלונן על אי-הצדק במסים שהוא גובה.

קאנט מדגיש שהגבלת השימוש הפרטי בתבונה במסגרת תפקידו האזרחי של האדם אינה מונעת ממנו לעשות שימוש בתבונתו כ"מלומד", דהיינו בכתב, מחוץ לעבודתו. במסגרת זו הוא יכול לעשות שימוש ציבורי חופשי בתבונתו, לרבות מתיחת ביקורת על הנהלים הנהוגים במקום עבודתו. במסגרת תפקידו הכומר מחויב לשאת דרשה התואמת את עיקרי האמונה של הכנסייה שהוא משרת בה (אלא אם אלה נוגדים את מצפונו, ואז מן הראוי שיתפטר), אך כשהוא פועל כמלומד עליו לעשות שימוש ציבורי בתבונתו, לרבות מתיחת ביקורת על הכנסייה, במידה שהוא מוצא לנכון.

לפיכך, בפעילות שאינה במסגרת תפקידו האזרחי כמורה או כמחנך, למשל כתיבת מאמר בנושאי חינוך לכתב עת, סבורה מחברת המאמר כי המורה יכול וצריך לעשות שימוש חופשי בתבונתו, לרבות מתיחת ביקורת על ההוראות והצווים שעליו לכבד.

עמדתו של פוקו
מחברת המאמר מסבירה כי פוקו תפש את המציאות האנושית כמארג של יחסי כוח, ערער את הדימוי הקאנטיאני של האדם האוטונומי וראה את בית הספר המודרני כאתר ממשמע הלוקח חלק מרכזי בעיצוב האדם המודרני ככזה אשר המדינה יכולה לשלוט בו. לדעת פוקו ובניגוד לעמדת קאנט, גם התבונה משוקעת תמיד בגורמים תרבותיים וחברתיים ובהקשר היסטורי מסוים, ואין היא יציבה, קבועה או אוניברסלית.

לפי פוקו, אידיאל האדם האוטונומי של קאנט הוא פיקטיבי ונאיבי, ואשליית האוטונומיות הזאת משרתת את צרכיה של המדינה המודרנית: לייעל את החברה, להגביר את כוחם של נתיניה ולשלוט בהם שלא באמצעות כוח פיסי: אדם הנתון תחת אשליה כי הוא חופשי, לא יתנגד ולא ימרוד. אחד הכלים המרכזיים המשמשים את המדינה המודרנית לצורך זה הוא בית הספר, שהוא אתר ממשמע. לפיכך, משימה עיקרית של החינוך בבתי הספר המודרניים היא להפוך את התלמידים (וגם את המורים) לאזרחים בעלי יכולת וממושמעים. באמצעות ההפרדה לכיתות, הגדרת מקומות ישיבת קבועים והנהגת מועדים קבועים לתחילת השיעורים ולסיומם, הגבלת תנועתם של התלמידים ודרכים שונות של בחינה, מיון וקטלוג – התלמיד הופך למושא שאפשר לזהותו ולשלוט בו והוא שותף פעיל בתהליך משטורו העצמי. בדומה לתלמיד, המורה נתון להשפעת יחסי הכוחות בבית הספר ורבות מפעולותיו מוכתבות מראש גם אם הן מוצגות כאוטונומיות.

מחברת המאמר מסבירה כי כיום מתאפשרת לכאורה אוטונומיה של בתי הספר, אך בפועל מגבילים אותה כוחות למיניהם: דרישות ההורים, אילוצים כלכליים וגם דרישות השלטון, למשל בדמות מדיניות ההערכה והרגולציה של משרד החינוך.

למרות הגבלות אלה, לפי פוקו לאדם היחיד בכל זאת יש מידת חופש מסוימת: יכולת לחרוג מן הפעילות היומיומית המקובלת ולעקוף את מדיניות הממשל, באמצעות מעשים קטנים המבטאים התנגדות לאופנים קונקרטיים של דיכוי או התאכזרות. מעשים אלה יכולים לשנות את הדימוי העצמי של הפרט, את השיח ולעתים גם את מדיניות הממשל. כוחן של הפרות כאלה הוא בהדגשה ובהנכחה של הגבולות שהסדר הקיים קובע. האדם היחיד, ובכלל זה כמובן המורה, יכול לחשוף את מאפייני הדיכוי וההדרה הגלויים והסמויים ולבקר את אמונות היסוד שבבסיס השיח – וכך להגביר את המודעות לגורמי דיכוי והדרה בחברה.

מחברת המאמר מעריכה כי לפי פוקו, גם בתוך המסגרת הנוקשה והטקסים של בית הספר יכול המורה להבליט ביטויים זעירים של שינוי והפרה, אשר יסייעו להדגיש את הגבולות הנקבעים לעבודת המורה, יבחנו את הכרחיותם, יצביעו על האפשרות לחשוב ולפעול אחרת גם בתוך המסגרת הבית ספרית, ואולי אף יביאו לשינויה מבפנים.

סיכום
לפי מחברת המאמר, קאנט סבור כי הציות של המורה למדיניות הממשל נחוץ והכרחי, מכיוון שהמורה הוא עובד מדינה ומשום שרק ציות כזה מאפשר לקיים סדר חברתי ולמנוע אנרכיה שלטונית; עם זאת, ציות כזה מתחייב רק כל עוד המערכת מייצגת ממשל נאור למדי, כזה שעקרונותיו מבטאים התאמה רבה לעקרונות התבונה האוניברסלית. לכן, לדעת קאנט המורה אינו רשאי בעת עבודתו לפועל באופן עצמאי או להיות סוכן שינוי – אך בשעות שאחרי העבודה מותר לו להביע עמדה ביקורתית על מערכת החינוך בזירה הציבורית, כגון בכתבי עת העוסקים בחינוך.

לעומת קאנט, פוקו טוען כי המורה, ככל סובייקט, נתון תחת התניות חברתיות, תרבותיות ושלטוניות – עד כי לא ניתן לתארו כישות תבונית-אוטונומית, כפי שעשה קאנט. עם זאת, אף שאין הוא נהנה מאוטונומיה רבה, גם במסגרת עבודתו היומיומית בבית הספר יכול המורה לבצע פעולות של הפרה, המאפשרות לקיים גם במסגרת זו את "עבודת הנמלים של החירות", כלשונו של פוקו. אקט מעשי כזה של התנגדות או הפרה יכול לשמש נקודת מוצא ותמריץ לשינוי – בתחום התודעה, התחום ההתנהגות ואולי גם בתחום האידיאולוגי.