צריך לפתח אצל התלמידים מערכת חיסון להבלים

יורם הרפז , " "צריך לפתח אצל התלמידים מערכת חיסון להבלים" , הד החינוך , אוקטובר 2013 , כרך פ"ח , גיליון מס' 1, עמודים 62-66.

ד"ר יורם הרפז

פרופ' יאיר נוימן (44), ראש המחלקה לחינוך באוניברסיטת בן־גוריון, הוא חוקר רב־תחומי המפרסם ספרים ומאמרים במיטב ההוצאות וכתבי העת. הפרסומים שלו עוסקים בסמיוטיקה, בקוגניציה ובתחומים אחרים – כולם חינוך: "אני תופס חינוך במובן רחב; לא כדיסציפלינה, אלא כמרחב שבו נחקרת התפתחותו של האדם מנקודות מבט שונות".

לפני זמן מה הוא פגש מנהל מוזיאון לאמנות מודרנית בגרמניה. המנהל הציג את עצמו כמי שעוסק בחינוך. "שאלתי אותו 'מה לך ולחינוך?'. הוא התפלא על שאלתי ואמר שמוזיאון אינו מחסן של יצירות אלא מרחב של חינוך. אנשים כאלה וגישה כזאת הייתי רוצה לראות בחינוך – חינוך במובן רחב ומגוון".

נוימן נולד בפתח תקווה למשפחה בת ארבעה ילדים. אמו הייתה מורה ומנהלת מרכז לחינוך מבוגרים ואביו עובד מדינה. השפעת האם ניכרת, ושני אחיו עוסקים אף הם בחינוך (במובן המקובל). אחיו עוסק בחינוך אקולוגי ואחותו מורה לאזרחות. הוא עצמו למד ב"תלמה ילין" ועסק בציור וברישום. קריקטורות שלו התפרסמו בקביעות באחד העיתונים. נוסף על פעילות במוסדות שונים בארץ הוא גם עמית בכיר בקרן למדעי המוח בארצות הברית וחבר ברשת מחקר של קוגניציה ומתמטיקה במכון פילדס באוניברסיטת טורונטו.

מה זאת הבנה? מה מאפיין את מצב התודעה הזה?

בדרך כלל ניסיונות להגדיר מושגים באופן אנליטי נכשלים, ולכן לא אנסה להגדיר 'הבנה' – מושג שאיננו מבינים כראוי. אני מעדיף לברר את משמעותם של מושגים באופן פרקטי, כלומר מה מושג כלשהו מאפשר לנו לעשות, מה נובע ממנו מבחינה מעשית".
בסדר. תהיה פרקטי.

"מנקודת מבט פרקטית אפשר לדבר על סוגים שונים של הבנה. ספק אם יש בכלל דמיון משפחתי בין סוגי ההבנה הללו; לבטח אין מהות משותפת. מנקודת מבט פרקטית־פדגוגית כדאי לדבר על שלושה סוגי הבנה עיקריים: הבנה סימבולית־פורמלית, הבנה הרמנויטית (פרשנית) והבנה אסתטית".

הבנה סימבולית־פורמלית

נתחיל בהבנה הראשונה.
"ההבנה הסימבולית־פורמלית באה לידי ביטוי ביכולת לעבוד עם מערכות פורמליות של סמלים. לדוגמה, ילד לומד ש: 2=1+1. הוא לומד לבצע את הפעולה האריתמטית הזאת ללא כל התייחסות לתוכן המוחשי של המספרים. 1 יכול לסמן תפוח, ארנבת, מחשב או כל מה שנחפוץ. המשפט 2=1+1 נטול הקשר ספציפי כלשהו. הוא מתקיים בחלל מופשט. לומדים לעבוד עם משפטים כאלה באמצעות עשייה; מתמטיקה היא עניין של אופרציות".

מבינים מתמטיקה באמצעות תרגול? המורה צריך לתרגל שוב ושוב עד שהתלמידים ידעו לבצע, כלומר להבין?
"תרגול הוא שלב חשוב בדרך להבנה מתמטית אבל הוא אינו ממצה אותה. בשלבים הבסיסיים ביותר של למידת מתמטיקה אין תחליף ללימוד פרוצדורות הכרוכות בשימוש במושגים. ילד שאינו יודע לבצע כהלכה פרוצדורות של חיבור, חיסור או פרוצדורות מתמטיות אחרות, ולכרוך אותן במושגים המתאימים, לא יוכל לעבור לרמות הבנה גבוהות יותר. אין לנו הבנה ברורה איך מתרחש התהליך הזה, אבל אנחנו יודעים באופן כללי מה עובד ויותר מזה – מה לא עובד.

"ב'מסעות גוליבר' של ג'ונתן סוויפט מסופר על אדריכל 'גאון' שפיתח שיטה חדשה לבנייה: מתחילים לבנות מהגג, יורדים לקירות, לעמודים, עד ליסודות. האדריכל מסביר שהשיטה יעילה משום שבקיץ היא מגנה על הבנאים מפני השמש ובחורף מפני הגשם. זו כמובן שיטה הבלותית, משום שבכל המערכות שאנו מכירים הבנייה היא מהבסיס למעלה; 'אמת מארץ תצמח'. רק במערכת החינוך שלנו החליטו לאמץ את שיטת האדריכל ה'גאון'. בתי האמצעית, שהיא תלמידת תיכון, לומדת תנ"ך בשיטה ה'ביקורתית'. נדהמתי לגלות שהיא לומדת טקסט שנכתב לפני אלפי שנים ללא כל מקורות פרשניים (קאסוטו למשל) או כלים אחרים שיעזרו לה להבין את השפה העברית העתיקה. היא לומדת 'באופן ביקורתי' מי כתב טקסט שהיא לא מבינה".

ילדים יודעים לפתור בעיות במתמטיקה ללא הבנה מתמטית. הם בונים את המבנה הקוגניטיבי שלהם מהגג ולא מגיעים כלל לעמודים וליסודות. והם מסתדרים עם זה לא רע – לפחות ברמה של שלוש או ארבע יחידות לבגרות במתמטיקה. אבל כאשר נותנים להם בעיה מעט שונה מזו שתרגלו – כפי שקרה בבחינת הבגרות האחרונה – הם נכשלים. מהי הבנה מתמטית? איך מקנים אותה?

"אחד הכשלים בהבנה מתמטית הוא חוסר היכולת לזהות את המבנה העמוק של הבעיה. לדוגמה, ידוע שבעיות מילוליות באלגברה קשות יותר לתלמידים מבעיות המנוסחות בשפה מתמטית בלבד. סיפור הרקע מסיח את דעתם של תלמידים, והם מתקשים לחלץ מהבעיה את הייצוג המתמטי. אין לנו דרכים פשוטות וברורות להתמודד עם בעיה זו. אחת האסטרטגיות להוראה לשם הבנה במתמטיקה היא פשוט להסביר לתלמידים שיש מקור קושי שהם צריכים להיות מודעים לו, ולעבוד אתם על שיטות מסודרות ל'מיפוי' בעיה מהמרחב הטקסטואלי למרחב הפורמלי".

אגב, מדוע חשוב לפתח הבנה מתמטית – רוב האנשים הבוגרים אינם עוסקים במתמטיקה.
"כמי שעסק בפיתוח אלגוריתמים ובמודלים יישומיים במתמטיקה אני יכול לומר שהיתרון הגדול ביותר של הבנה מתמטית הוא בהקניית היכולת לחשוב על בעיות באופן מופשט, מחוץ להקשר. באופן פרדוקסלי, חלק מהבעיות בחיים מחייבות אותנו להתרחק מהן כדי לפתור אותן. הנה דוגמה דווקא מתחום לא מתמטי. פסיכולוג אמריקאי בשם גוטמן גילה שאחד המנבאים החזקים ביותר לגירושים בני בני זוג הוא דינמיקה של הסלמה: הבעל צורח, אשתו צורחת עליו חזק יותר, הוא צורח עוד יותר חזק וכך הלאה עד לסוף המר. סוג הדינמיקה הזה מכונה 'מעגל פידבק חיובי', והוא קריטי להבנת מגוון של מערכות פסיכולוגיות, ביולוגיות ועוד. המעגל עצמו לא קיים במציאות הקונקרטית, והמשגתו היא הישג מרשים של חילוץ מושג מופשט מהקשרים ספציפיים. מי שאינו רואה בטיפוח היכולת הזאת – לחשוב באופן מופשט מחוץ לכל הקשר – עניין בעל חשיבות חינוכית עליונה דן אותנו לנחשלות המוכרת לנו ממקומות עלובים בעולם".

הבנה פרשנית

ומהי הבנה פרשנית?
"זו הבנה שעוסקת ביכולת לתפעל מערכות סימנים בעלי משמעות שמשמעותם מתבררת בהקשר. לדוגמה, כאשר ילדים קטנים שומעים את המשל המפורסם על החסידה והשועל, הם לומדים שהחסידה 'נפלה בפח'. כדי להבין את משמעות הביטוי 'נפלה בפח' הם צריכים להבין שהמילה 'פח' אינה מופיעה בביטוי כפשוטה אלא באופן מטפורי. היכולת לעבור מהבנה כפשוטה להבנה מטפורית היא בעלת חשיבות התפתחותית קוגניטיבית רבה".

האם להבין סיפור או תמונה או מצב פירושו להיות מסוגל לפרש אותם?
"מעצם ההגדרה אין הבנה ללא פרשנות, אלא שיש סוגים שונים של פרשנויות וישנן פרשנויות טובות יותר ופרשנויות טובות פחות. כך שלא כל פרשנות מעידה על הבנה. למשל, בהקשר של דיון מושכל הבנה בסיסית מחייבת הבחנה בין דעה לבין טענה. תלמיד שאינו מסוגל לעשות את ההבחנה הזאת לא יהיה מסוגל להבין טקסט לעומק ולדחות טענות לא רלוונטיות".

איך מלמדים תלמידים לפרש טקסט באופן מושכל, כלומר להבין? איך מלמדים אותם מהם המהלכים הפרשניים הנכונים בכל הקשר?
"ראשית, באמצעות זיהוי ההקשר הספציפי שבו מתבצעת ההבנה, ושנית באמצעות הקניית כלים מושגיים ברורים שאפשר לעשות בהם שימוש. לדוגמה, הֶקשר של דיון מדעי אמיתי אינו הקשר של דיון משפטי. בהקשר המשפטי מטרת הסנגור היא לשכנע את השופט או את חבר המושבעים בחפות מרשו. בהקשר זה לגיטימי להשתמש בטקטיקות רטוריות, דוגמת פנייה לרחמי השופט או המושבעים. מהלכים כאלה אינם לגיטימיים בהקשר מדעי המתבסס על בירור ראיות אמפיריות ממשיות והעמדתן לביקורת. אפילו המינימום הזה אינו נלמד באופן מסודר, יעיל ומחייב בבתי הספר".

הבנה אסתטית

ומהי הבנה אסתטית?
"קשה להמשיג אותה, אך בגדול מדובר על היכולת לחוות באופן בלתי אמצעי חוויה שאינה בידורית בלבד. הבנה אסתטית היא בעיקרה חוויה הכרוכה בהתפעמות, בהתרגשות ובהתעלות עקב מפגש עם דבר יפה. כאשר מנתחים דברים יפים, הורסים את הסיכוי לחוות אותם ככאלה. כאשר מורים מנתחים סיפור או תמונה תוך כדי שימוש מופלג במונחים מקצועיים, הם אינם מאפשרים לתלמידים להתפעל מהם. הניתוח הורג את החוויה. כלומר, לתלמידים יש שתי אפשרויות גרועות: הקרקס הבידורי שהם חשופים אליו על בסיס יומי וניתוח פסיאודו־אנליטי של יצירות אמנות. חוויה מעודנת, מורכבת, מרוממת – שהיא מטרת החינוך האסתטי – נופלת בין שתי האפשרויות האלה".

איך מלמדים חוויה אסתטית?
"בהקשר זה – בהבדל מן ההקשרים של הבנה פורמלית ופרשנית – אין מתכונים ישירים ומוגדרים. העיקר הוא יצירת תנאים לצמיחתה של חוויה כזאת. התלהבות אותנטית של מורה מיצירת אמנות משפיעה טוב יותר מניתוח מושגי שלה. לצערי חלק לא מבוטל מהמורות שמלמדות ספרות אינן מתעניינות בספרות ואינן נלהבות ממנה. טבח שניזון מג'אנק פוד אינו יכול להכין מנות גורמה".

אז מורה טובה לספרות או לאמנות צריכה לקרוא בהתפעמות שיר או להצביע נרגשת על תמונה. לא יותר מזה. כל התערבות מילולית־נתחנית תשבש את החוויה.

"איני פוסל הקניית יכולת לנתח יצירות ספרות ואמנות, אבל אני טוען שיכולת זו משנית ליכולת לחוות חוויה אסתטית עמוקה ולהבחין אותה מחוויית בידור".

בטווח קצר ניתוח אולי משבש את החוויה, אבל בטווח ארוך הוא מקנה הבנות שמעשירות את היכולת לחוות.
"תהום פעורה בין היכולת לחוות באופן בלתי אמצעי ובין היכולת האנליטית. ההבנה האסתטית היא סוג של חוויה מיסטית אמיתית שההקשר האנליטי מבטל אותה; היא מאבדת מערכה כאשר היא מתוּוכת. היה לי מרצה שאמר שהוא מסוגל לסבול מיסטיקנים רק כשהם שותקים, ויש באמירה זו היגיון גם בתחומים אחרים. קח לדוגמה סופר אהוב עליי בשם הרוקי מורקמי. בשלב מסוים שמתי לב שישנן מספר תמות שמופיעות ביצירתו, דוגמת חתולים; האם הבנה זו שינתה ולו במעט את חוויית הקריאה שלי? לא".

אתה רומנטיקן.

"במידה מסוימת. אני טוען שהתקופה הפוסט־מודרנית שלנו סובלת מעודף רפלקטיביות – הרבה מדי דיבורים על דברים במקום חוויה שלהם והתנסות בהם. רוח הזמן ובית הספר אוטמים אנשים צעירים מפני התנסות ביפה. אנחנו מסתערים על האובייקט האסתטי כדי לנתח אותו ולהפגין ידע עדכני במקום להשתהות עליו ולחוות אותו. חוויה אסתטית כזאת עדיין נשמרת בטקסים דתיים שעוד לא הפכו ל'טקסיים', כלומר לחלולים. אבל לא, אני לא רומנטיקן, אני ריאליסט קיצוני. אם בבית הספר אין לילדים תנאים לעשות את צרכיהם בצורה מכובדת, ספק אם יש בו תנאים לצמיחתה של הבנה אסתטית. אבל בסופו של דבר אדם לומד לחוות, להיפתח, להרגיש, להתבונן ולהבין בהקשר חברתי ותרבותי אותנטי".

תרחיב את השורה האחרונה.
"בסיס החינוך שלנו הוא המשפחה, הקהילה והתרבות שמקיפה אותנו. יש סיכוי שילד יאהב ספרות, מוזיקה, אמנות – באיכות גבוהה, לא מעובדות לבידור המוני – אם הוריו או הקהילה הקרובה שלו אוהבים ומוקירים אותן. ילד ששמע בקביעות סיפור לפני השינה מאב או מאם באווירה אינטימית ואוהבת הניח תשתית לאהבת ספרות ולהבנה אסתטית. ילד שמסוגל להישאר חמש דקות עם עצמו, להתבונן ולחוש בנוכחותם של דברים הוא בעל פוטנציאל להבנה אסתטית. בניגוד לכך ילד שאינו מסוגל להישאר חמש דקות עם עצמו ללא גירוי חיצוני יתקשה לחוות חוויה אסתטית־מיסטית".

בית הספר

ילד רוכש חוויות והבנות בהקשרי חיים אמיתיים, אבל בית הספר הוא בהגדרה סביבה נטולת הקשר. מבוֹדדים ילדים מן הסביבה הטבעית שלהם כדי להכין אותם לחיים בעתיד. הבנות אסתטיות, וגם הבנות אחרות, מתקשות לצמוח בתנאים כאלה.
"נכון אבל אין לנו כרגע חלופה לבית הספר. גם בסביבה הבית ספרית אפשר ללמד אחרת. יתרונו של בית הספר הוא דווקא בניתוק שלו. לתלמידים ניתן מורטוריום עד לכניסתם לעולם הבוגרים על כל משמעותיו ומחויבותיו. את המורטוריום הזה צריך לנצל באופן האפקטיבי ביותר לטיפוח סוגי ההבנה שאנו דנים בהם".

שרטט קווי מתאר לבית ספר מטפח הבנה – מהי המטרה שלו? איך המורים מלמדים בו? איך התלמידים לומדים בו? איך נראית תכנית הלימודים שלו?
"המטרה הבסיסית היא כאמור טיפוח סוגי ההבנות שדיברנו עליהם – הבנה של מערכות פורמליות, הבנה פרשנית והבנה אסתטית. תכנית הלימודים צריכה להתבסס על שלושת המוקדים האלה. המורים צריכים להיות אנשי מקצוע. מה עושים אנשי מקצוע? מאבחנים ומטפלים באופן יעיל בהתאם לאבחון – כך פועלים רופאים, שוטרים ובעלי מקצוע אחרים.

"לפני שנים, ואחרי שמכוניתי נגנבה והגנב, כמקובל, ניסה למכור לי אותה (סירבתי כמובן) החלטתי להצטרף למחלקת הבילוש במשטרת המרחב שלי. עבדתי שם כמה שנים אינטנסיביות והתרשמתי מאוד מהמקצועיות של הבלשים. כל בלש מבחין בין 'עיכוב' ל'מעצר' ומיישם מושגים מבצעיים אחרים. בניגוד לכך, "מורים עוסקים בהקניית ידע, אבל אם תשאל אותם כמה סוגי ידע יש, לא תקבל תשובה. אני מצפה שמורים יחזיקו ברמת ידע בסיסית, לפחות כמו בלשים במשטרה. הבעיה היא שרטוריקה אופנתית ומעורפלת משבשת את דעתם של מנהלים ומורים ומפריעה להם לעשות את הדברים המקצועיים הבסיסיים ביותר – לאבחן ולטפל בהתאם.
"ברמת הבסיס החינוך צריך להיות ממוקד ותכליתי. אתה רוצה ללמד קריאה, טוב; בחר את השיטה היעילה ביותר על פי המחקרים, אבחן את הקשיים של תלמידים ולמד תוך כדי התגברות שיטתית עליהם. תן למורים כלים להצליח".

חינוך הוא לא מקצוע כמו רפואה או בילוש; הוא כפוף לאידאולוגיות שמנחות את המחקרים, האבחונים, הטיפולים והכלים שלו.
"אבל יש בהחלט איזה מינימום שכולם מסכימים עליו, למשל הקניית יכולת להבנת הנקרא ולהבעה בעל פה ובכתב. במקרה כזה דרך הפעולה של המערכת צריכה להיות אפקטיבית ומבוססת אמפירית. האלטרנטיבה היא בורות שחלקה נובעת מעמדות אידאולוגיות ולא אמפיריות. לא מעט אנשים, ובהם 'מומחי' חינוך, מתפרנסים מהבורות האידאולוגית הזאת. חשוב לדוגמה על מבחני המיצ"ב, שאני מקווה שייעלמו סופית מהמרחב החינוכי – מיליוני שקלים הושקעו בהם למרות שאין להם תרומה ברורה וישירה לטיפוח חינוכי".

בית הספר אינו יעיל ומבזבז את זמנם של התלמידים?
"אני מסתובב הרבה בעולם ורואה שיש לנו שני יתרונות אדירים מבחינה חינוכית – מסורת יהודית למדנית ותכליתיות ישראלית־צבאית. בית הספר מבזבז את שני היתרונות האלה. הוא אינו מטפח תשוקה ללמדנות ולא ללמידה יעילה – למידה תכליתית של תכנים מועילים. עכשיו עולים קולות הרוצים לבטל את הבגרויות שמספקות לתלמידים את מוטיבציית המינימום לבוא לבית הספר. אני תוהה מה ימלא את החלל שייווצר".

מטרות חינוך בסיסיות ומוסכמות; מחקר אמפירי שיעזור לנו לבחור את שיטות ההוראה היעילות ביותר; אבחון וטיפול – ויש לנו בית ספר טוב.
"כן, עקרונית, אך לא פשוט ליישום, משום שמערכת החינוך צריכה לגייס הרבה אומץ וחוכמה כדי לעשות שינוי, ואין אילוצים כבדים מספיק שיאלצו אותה לעשות זאת. מערכות ובני אדם מוכנים להשתנות רק אם המחיר של שמירה על הקיים כבד מנשוא – והמחיר בחינוך לעולם אינו כבד מנשוא; בחינוך, גם כשאינו מתנהל כראוי, אין הרוגים ופצועים. סיבה שנייה לשמירה על הקיים היא אינטרסים זרים במערכת. תמיד צריך לשאול מי נהנה מהמצב הקיים – למשל מהתחלופה המהירה של ספרי לימוד, שחלקם אינו ראוי למאכל אדם".

בידור המוני מטמטם, רטוריקה חינוכית מערפלת...
"כן, המון הבלים מתחרים על תודעתם של בני אדם, גם בחינוך. לכן מה שצריך הוא לפתח אצל התלמידים מערכת חיסון להבלים. צריך ללמד תלמידים חשיבה רציונלית בריאה, שידעו לאתר טיעונים, לבקר טיעונים ולהמציא טיעונים. תרבות הטמטום שמקיפה אותנו ונתמכת על ידי רוח פוסט־מודרנית של 'הכול הולך' מדאיגה אותי מאוד. היא מאיימת לא רק על החינוך שאנחנו נותנים לצעירינו, אלא על החלום הציוני כולו".

מחשבים

אולי האמצעים הדיגיטליים החדשים יוכלו לייעל את ההוראה והלמידה לשם שלוש הבנות?
"כיצד בדיוק? המחשב הוא כלי בעל עוצמה אדירה בתחומים רבים. אני מציין זאת כחוקר שזכה במענק של למעלה ממיליון דולר כדי לפתח אלגוריתמים עבור מערכת הביטחון האמריקאית. אבל נכון לרגע זה המחשב אינו פלטפורמה בעלת ערך משמעותי לחינוך. אנשים חושבים בטעות שאם המחשב יעיל ומועיל כל כך בתחומים רבים מאוד, הוא לבטח גם כזה בחינוך. אבל לטעון שהמחשב, עם כל מה שנלווה אליו, עשוי לסייע בטיפוח חשיבה והבנה הוא כמו לטעון שמברשת שיניים – כלי יעיל ומועיל מאוד בתחומו – עשויה לעשות זאת. אם משהו יטען שמברשת שיניים טובה לחינוך נאמר שהוא מטורף. המחשב מבחינה זו דומה למברשת שיניים – תרומתו לחינוך זניחה".

הרבה כסף מושקע בהטמעת המחשב בבתי הספר.
"אכן. קל לגנוב את דעתם של הורים עם צעצועים דיגיטליים. חינוך טוב הוא דיאלוגי ולא דיגיטלי, אבל הדיאלוג – מורה מטפח חשיבה והבנה של תלמידים ביחידות או בקבוצות קטנות – יקר; והמחשב זול יחסית ומרצד. חוקרי חינוך בארצות הברית טוענים שטכנולוגיה 'חינוכית' נדחפת למקומות שיש בהם אוכלוסייה חלשה וענייה כדי למזער את העלות של מורים מקצועיים ויקרים. בסופו של דבר יש לשאול באיזו מידה כניסה של טכנולוגיה לחינוך אכן משיגה מטרות חינוכיות באופן אפקטיבי ולא להסתנוור מעגל הזהב של הטבלטים, הסמרטפונים או כל גדג'ט אחר".