על הצורך ללמד פילוסופיה באופן קבוע בבתי הספר

Grigg, R. and Lewis, H. (2019). "Philosophical approaches" in: Teaching Creative and Critical Thinking in Schools. London: Sage. 139-156

עיקרי הדברים:

• לימודי פילוסופיה משפרים את האוריינות, הכישורים המתמטיים, הביטחון העצמי ויכולות החשיבה והביטוי של התלמידים
• באמצעות הכלים החינוכיים המתאימים, גם ילדים יכולים לחרוג מחשיבה קונקרטית לעבר חשיבה מופשטת
• תוכניות לימודים שעוצבו בארצות הברית ובבריטניה מספקות רעיונות, כלים, שאלות ומבנים מומלצים לשיעורי פילוסופיה

לרכישת הספר

עבודותיהם של הפסיכולוג ז'אן פיאז'ה ושל חוקרים אחרים מצביעות על כך שילדים מתקשים להתמודד עם מחשבה מופשטת מפני שהם מסוגלים לחשוב רק במושגים 'קונקרטיים'. כתוצאה מכך, לימודי הפילוסופיה בבית הספר נתקלו באופן מסורתי בסקפטיות רבה. מתיוס (Mathews 1980, 1994) הוא אחד המלומדים הראשונים שאתגר גישה זאת. בספרו The Philosophy of Childhood הוא טוען כי ילדים הם פילוסופים טבעיים. מתיוס מביא דוגמאות רבות לכך, ופותח את ספרו באנקדוטה על בתו שצפתה בו פולה את הכינים מהחתול שלהם, ושאלה אותו מהיכן הגיעו הכינים. כשהשיב לה שהכינים הגיעו כנראה מחתול אחר, שאלה אותו בתו בת הארבע מהיכן קיבל אותם החתול האחר, וכן הלאה – ולבסוף אמרה כי 'זה לא יכול להימשך כך לנצח, הדבר היחיד שנמשך עד אינסוף הוא מספרים!" (Mathews 1994: 1). זוהי גרסה למה שפילוסופים מכנים עילה ראשונה או הטיעון הקוסמולוגי. מאז ימי אריסטו, התווכחו פילוסופים האם יש לקיום התחלה בזמן או שמא הוא היה קיים מאז ומתמיד. בדרכם שלהם, ילדים מתנהגים באופן טבעי בצורה פילוסופית בכך שהם שואלים שאלות ומנסים לחשוב על דברים בצורה הגיונית.

יש נטייה לראות בפילוסופיה דבר שיש לעסוק בו לקראת סיומם של החיים, ולא בתחילתם מפני שלילדים חסרים תכני ידע שניתן להתפלסף עליהם. ואולם המתנגדים לגישה זו (למשל Wartenberg 2014) סבורים כי החקרנות הטבועה בילדים היא הבסיס לטיפוח אנשים חושבים, ביקורתיים ועצמאיים.

רקע

פרופ' מתיו ליפמן (2010-1923) ועמיתיו ייסדו ב-1970 בארצות הברית את התוכנית פילוסופיה לילדים, philosophy for children, או בקיצור p4c. ליפמן ועמיתיו לא היו שבעי רצון ממצב החינוך בארצות הברית, בעיקר בגלל חסרונה של חשיבה ביקורתית בקרב הסטודנטים באוניברסיטאות. ליפמן ראה את הפוטנציאל הטמון בפילוסופיה לטפל בבעיה זו והתחיל בכתיבת 'רומנים' או סיפורים קצרים כאמצעי להציג שאלות פילוסופיות. הסיפור הראשון, Harry Stottlemeier's Discovery, התפרסם ב-1969 ויצר את הבסיס לתוכנית. ליפמן התבסס על רעיון קהילת החקר שהגה הפילוסוף האמריקאי צ'רלס סנדרס פירס. קהילה כזו, בדומה לקבוצת שלושת העיוורים הממששים פיל ומתבקשים לתארו במשל המפורסם, היא מסגרת שבה ניתן להגיע או לפחות להתקרב לחקר האמת כתוצאה מדיון פורה ומשילוב בין פרספקטיבות חלקיות.

ליפמן הדגיש כי הצלחת התוכנית תלויה בכך שלא תאויש על ידי פילוסופים מובטלים אשר לא עברו כל הדרכה, וכי יש להכשיר את אנשי הצוות המשתתפים בה לעבוד עם תלמידים. לדבריו, מטרת התוכנית אינה להכשיר את התלמידים לנצח בוויכוח אלא לטפח את כישורי החשיבה שלהם. ב-1990 הפיקה הבי.בי.סי תוכנית תעודה שסקרה את עבודתו של ליפמן, בשם Socrates for Six Year Olds. התוכנית עוררה עניין רב בקרב אנשי חינוך ואקדמיה בבריטניה והובילה לכינונה של החברה לקידום החקירה והרפלקסיה הפילוסופית בחינוך – SAPERE. חברה זו מקדמת לימודי פילוסופיה בבתי הספר בבריטניה ומציעה הכשרת מורים, משאבים וחומרי לימוד. בניגוד לתוכנית האמריקאית, משתמשת התוכנית הבריטית לא רק בסיפורים, אלא גם בשירים, תמונות, סרטים ואביזרים נוספים.

בקהילת חקר יש דגש חזק על דיאלוג, שמטרתו לחקור, לחשוף משמעויות, לאתגר הנחות ולהגיע להסכמות ולא לתאר, לשווק או לשכנע. תוכנית p4c ניחנת במאפיינים דומים למודל ההוראה הדיאלוגית של אלכסנדר ששם דגש על שיחה תכליתית (עם מטרות ברורות) כבסיס ללמידה (Alexander 2008). אלכסנדר מציע להתרחק מהשגרה של שאלה-ותשובה, שבה המורה מתניע את הדיון, התלמידים נותנים תשובות והמורה שופט אותן. במקום זאת, הדיון בכיתה ובקבוצה יותר אינטראקטיבי, נזיל וקולקטיבי. כלומר, המורה והתלמידים עובדים יחד על משימות לימודיות. המורה מבסס סביבה תומכת שבה עמדות התלמידים מבוטאות ללא פחד ממבוכה או ממתן תשובות 'מוטעות'. קהילת חקר שונה גם משיעורי דיבייט שכן היא מניחה שהתלמידים באמת מאמינים בטיעונים שהם משמיעים, ולא מביעים אותן רק כדי לנצח בוויכוח.

כיצד חושבים

על הילדים ללמוד כיצד היסטוריונים, מדענים, גיאוגרפים ובעלי מקצועות אחרים חושבים בדרכים ייחודיות להם. היסטוריונים, למשל, אינם מקבלים על פניו את המידע שהם מוצאים ברשומות. הם מציגים שאלות על ההקשר (מי רשם מה, מתי ומדוע), משווים דיווחים שונים וכולי. בשיעורי פילוסופיה הדגש מושם על אופני מחשבה (איך לחשוב) ולא על תכנים (מה לחשוב).

מבנה מומלץ לשיעורי פילוסופיה

שיעורי פילוסופיה לילדים ערוכים פעמים רבות במבנה הבא:

• הושבת כל תלמידי הכיתה במעגל
• הצגת כללי הדיון
• חימום אופציונלי (2 דקות)
• הצגת הגירוי (stimulus) לדיון
• מתן שתי דקות לחשיבה עצמאית
• מתן חמש דקות לדיון בקבוצות
• מנחה הדיון מציג מושגים
• מנחה הדיון רושם את תשובות הקבוצות על הלוח
• ההחלטה באיזו שאלה לדון
• 25 דקות של דיון כיתתי
• סיכום והערכה של הדיון הכיתתי

סדר הישיבה וכללי הדיון

התלמידים יושבים במעגל כדי לסמל את אחדותה של הקבוצה. כל התלמידים יכולים לראות זה את זה ולהפנות את הערותיהם לכל נקודה במעגל. חשוב להסכים מראש על כללי הדיון, למשל:

• להסתכל על האדם שאליו מדברים
• להמתין עד שמישהו יסיים את דבריו לפני שמדברים
• לנמק כל מה שאומרים
• לדבר באופן ברור ובקול רם מספיק כך שכולם ישמעו
• לכבד את זכותם של האחרים להחזיק בעמדות ולבטאן
• לא להתרגז אם מישהו מבטא דעה שאינך מסכים עמה

ניתן להציע לילדים פתיחות אפשריות לדברים המבטאים חוסר הסכמה:

• אני אוהב את הרעיון שלך, אבל האם הבאת בחשבון ש...
• אני לא מסכים עם הרעיון הזה. לדעתי...
• אני לא משוכנע שזה נכון מפני ש...
• זוהי נקודה טובה, אבל...

התלמידים לומדים שהם אינם מסכימים עם הרעיון, לא עם האדם.

חימום

השיעורים יכולים להתחיל בחימום, תוך שימוש במשחק כמו 'הציגו לחפץ שאלה'. המורה מציג חפץ וקורא לתלמידים להציג לו שאלות. למשל, ניתן להציג כיסא ולהניח לתלמידים לשאול אותו "ממה אתה עשוי?" "היכן נולדת?" "מה אתה מעדיף – שולחנות או כריות?" שיטה זו מסייעת לתלמידים לעבור מעניינים קונקרטיים לעניינים מופשטים. דרך נוספת של חימום היא לשאול את התלמידים מה היו מעדיפים:

• להיות מסוגלים לעוף או להיות בלתי נראים?
• לעולם לא לאכול עוד את האוכל האהוב עליהם, או לאכול אותו מדי יום?
• לחיות במקום שבו קר מאוד או חם מאוד?
• להיות בעל יד אחת או רגל אחת?
• להיות ינשוף או עכבר?
• להיות דמות X או דמות Y בסיפור מסוים?

גירוי לדיון (stimulus)

ניתן להשתמש כגירוי לדיון בקטע מסרט, יצירה מוסיקלית, סיפור, קומיקס, שיר, כותרות בעיתון, משל או ציור. רצוי שהגירוי יתאפיין בדרגה גבוהה של עמימות כדי לעודד את התלמידים לחשוב על שאלות (Stanley and Bowkett 2004). על הגירוי להצית את הדמיון ולהכיל מרכיבים המעוררים תמיהה.

מושגי מפתח

אחת ממטרות התוכנית היא ללמד מושגי מפתח כגון אמנות, שינוי, יופי, נצח, חרות, נדיבות, שנאה, אהבה, חמלה, אובייקטיביות, איכות, זכויות, הצלחה, טכנולוגיה, אזרחות, אמת וערך. כך למשל, בסיפור Emily's Art  (Catalanotto 2006) אמילי משתתפת בתחרות אמנותית, אבל ציור הכלב שלה נדחה מפני שהשופטת סבורה כי רואים בו ארנב והיא שונאת כלבים משום שכלב תקף אותה פעם. אמילי מתאכזבת ומפסיקה לצייר. הספר מעלה שאלות על משמעות האמנות, על הקריטריונים לשיפוטה ועל הדרך שבה אנשים שונים מפרשים יצירות אמנות. מקריאת הסיפור עולה התהייה מי מחליט מהו הציור הטוב ביותר ועל בסיס מה? כך ניתן ללמוד מושגים כמו סובייקטיביות ואובייקטיביות. הסיפור מדגים את הפערים בין כוונות היוצר לבין פרשנות הצופה: אמילי התכוונה לצייר כלב, אבל השופטת חשבה שהיא רואה בציור ארנב.

את מושג השינוי, לדוגמה, ניתן ללמד בהקשרים שונים: צמיחה אישית, היסטוריה עולמית, שינויי עונות ופעילויות ספציפיות כגון בישול על שלביו השונים. שאלה כמו 'האם יש לדבר עם זרים?' מעלות סוגיות כמו בטיחות ברשת (טכנולוגיה) ושכנות (אזרחות).

שאלות פילוסופיות

ברנדט ראסל (Russel 2016) ממליצה על עשר שאלות פילוסופיות שניתן להציג לילדים:

• כיצד עלינו להתייחס לבעלי חיים?
• מהי אהבה?
• האם כל הדברים קשורים זה בזה?
• האם אני יכול/ה להחשיב את עצמי למאושר/ת?
• האם אדיבות יכולה לשנות את העולם?
• מה בכלל כל כך נהדר בעולם?
• מהו ההבדל בין מבוגרים לילדים?
• מהי ידידות?
• האם הדברים הטובים ביותר בחיים ניתנים בחינם?
• האם אדם אחד יכול לשנות את העולם?

לעומת זאת, ישנן שאלות שעל מורים בדרך כלל לנסות להימנע מהן אם ברצונם לעודד חשיבה פילוסופית:

• שאלות רטוריות (שהתשובה עליהן ידועה מראש), כמו "האם ציפורים יכולות לעוף?"
• שאלות מתגוננות (שמטרתן לגונן על האגו של השואל), כמו "מדוע לא ענית לי?"
• שאלות שמטרתן לשכנע, כמו "זוהי הדרך הטובה ביותר לעשות זאת, כן?"
• שאלות סגורות (שלרוב מזמנות תשובות בנות מילה אחת), כגון "מהו שמו של...?"

בניגוד לכך, שאלות פילוסופיות מעודדות חשיבה מעמיקה, ואין עליהן תשובה מוסכמת אחת: כיצד החלו החיים? האם יש אלוהים? מהי אמת? האם חוסר-יושר הוא תמיד דבר רע?

דוגמאות נוספות לשאלות פילוסופיות:

• מהיכן הגיעה השפה?
• האם יש חיים מחוץ לכדור הארץ?
• מדוע ישנן מדינות?
• האם כסף מסובב את העולם?
• מהיכן באנו?
• מה הופך אדם להוגה דעות דגול?

בתוכנית p4c שאלות שהציגו התלמידים מוצגות לדיון כיתתי. בין השאר, תלמידים העלו את השאלות הבאות:

• מדוע עדיין חשוב ללמד כתיבה ביד בבית הספר?
• מהן תכונותיו של חבר טוב?
• האם צריך לצאת לחופש גדול בקיץ?
• מהו אומץ?
• מה הייתם משנים בעולם?

השפעת לימודי הפילוסופיה

המחקר מראה כי לימודי הפילוסופיה משפרים את כישורי החשיבה, החישוב והאוריינות של תלמידים (למשל, McCall 2009;  Trickey and Topping 2004). נמצא כי לימודי פילוסופיה מעלים את רמת הדיבור, ההקשבה, אוצר המילים, הביטחון העצמי וכישורי פתרון הבעיות (Naylor 2013). גודארד ואחרים הראו כי שעה בשבוע של דיונים מובנים בעניינים פילוסופיים השפיעה לחיוב על הכישורים הקוגניטיביים של התלמידים ושיפרה את ביטחונם העצמי, יכולתם המתמטית ואת כושר הביטוי שלהם (Gorard et al. 2015). לימודי פילוסופיה הניתנים באופן קבוע תורמים לפיתוח מודעות עצמית וחוסן נפשי בקרב התלמידים (Fisher 1998).

ביבליוגרפיה

 Alexander, R.J. (2008) Towards Dialogic Teaching, Rethinking Classroom Talk. York: Dialogos

Catalanotto, P. (2006) Emily's Art. New York: Aladdin Paperbacks

Fisher, R. (1998) Teaching Thinking. London: Cassel

Gorard, S. et al. (2015) Philosophy for Children: Evaluation Report and Executive Summary. Millbank Education Endowment Foundation

Matthews, G. (1980). Philosophy and the Young Child. Cambridge, MA: Harvard University Press

Matthews, G. (1994) The Philosophy of Childhood. Cambridge, MA: Harvard University Press

McCall, C. (2009) Transforming Thinking: Philosophical Inquiry in the Primary and Secondary Classroom. Abingdon: Routledge

Naylor, L. (2013). 'A guide to philosophical enquiry in the primary classroom', The Guardian, Blog, 7 May

Russel, B. (2016) 'Bernadette Russell's top 10 philosophical questions children should ask' The Guardian, 14 February

Stanley, S. and Bowkett, S. (2004) But Why? Stafford: Network Educational Press

Trickey, S and Topping, K.J. (2004) '"Philosopy for children": A systematic review' Research Papers in Education, 19(3): 365-380

Wartenberg, T. (2014). Big Ideas for Little Kids: Teaching Philosophy through Children's Literature. Lanham, MD: Rowman & Littlefield Publishers