נאה דורש – נאה מקיים

כפיר, ד' (2013). "נאה דורש – נאה מקיים". ביטאון מכון מופ"ת, 51, 33-31.

כמה חשוב שיתבצעו הערכה ומדידה שוטפות של מערכת הכשרת המורים ומוסדותיה בכל הנוגע לתכניות, לביצוען, לתוצריהן – כאלה החותרות לשיפור מתמיד של הכשרת המורים ומשמשות דגם מוביל לסטודנטים בכל הנוגע למצופה מהם לכשיסיימו את הכשרתם וישתלבו במערכת החינוך? זוהי שאלה מורכבת, שכן התשובה עליה חייבת להתייחס לא רק לחשיבות ההערכה הזאת אלא גם למוטיבציה של המערכת לבצעה ולכלים העומדים לרשותה לשם כך.

אם כך את מה ראוי להעריך באותה הערכה שוטפת ומתמדת? את מערכת הכשרת המורים כולה: הנהגתה, מדיניותה, ההוצאה לפועל של אותה מדיניות וכו'; את כל אחד ממוסדותיה, הנהגתו, תכניותיו, כליו ותוצריו; תכניות שונות הנעשות ברמה המערכתית וברמה המכללתית, הצרכים, המטרות, תכניות העבודה, המשאבים לביצועה, ביצועיה ותוצריה. כל מה שקורה ראוי להערכה, לאו דווקא ברגע שניזום אך בהחלט בהמשך – וכל זאת כדי לקדם את המטרות (לוין-רוזליס, 2012).

בשאלה אל מי ראוי לפנות על מנת לבצע את ההערכה ויציע שיפורים נציין שתי גישות קוטביות: אדם חיצוני, לא מעורב, שאינו בעל עניין בממצאים, ומנגד, מעריך פנימי המכיר את המערכת על בוריה ויכול להבינה ולפרשה. לדעת מחברת המאמר ראוי לבחור בדרך ביניים או פתרון מעורב – כזה המבוסס על עבודת צוות מגוון שהכוחות השונים בתוכו (פנימי וחיצוני, מעורב ואובייקטיבי) מאזנים זה את זהמתוך חתירה לביצועה של הערכה מקצועית ועניינית לטובת הנושא המוערך.

תפקידה של ההערכה היא לתרום לשיפור העשייה (פרידמן, 2005); כאשר מתגלים בתכנית פגמים חמורים נחוצה קבלת החלטות אמיצה לגבי עתיד התכנית; כאשר מתגלים פגמים שניתן להתגבר עליהם בשינוי כיוון או בשינוי דגש – ראוי להמליץ על השינויים הללו. כאשר מתגלים כוחות חיוביים – ראוי לחזקם ולעודדם. כך או אחרת, את ההערכה מובילות המטרות של התחום המוערך וייעודה לעשות לקידומן – ובכך היא תיבחן.

אנשי ביצוע לדרגותיהם, החל בעומד בראש המערכת ועד לאחרון העושים במלאכה, אינם אוהבים להיות מוערכים. זהו אכן נושא בעייתי שכל מעריך למד על בשרו: הגבלת חופש הפעולה שלו, ביקורת על עבודתו ומסקנותיו (כשאינן נוחות – קוטלים את השליח); ואפילו מראש – הערכה שנחוץ לבצעה פשוט אינה מבוצעת. ראוי היה שההערכה תהפוך לחלק אינטגרלי מן העשייה ולא תהיה תלויה בהחלטה של נושאי משרות בעלי עניין, וכי החובה לבצעה ולהתייחס למסקנותיה (בשיקול דעת צוותי, כמובן) תעוגן בכל תכנית.

יש להתחיל בטיפוח תרבות הערכה בתוך מערכת הכשרת המורים. אם אנו דורשים מן המערכת הבית-ספרית ליישם מדיניות של הערכה מתמדת – הבה נתחיל בה בעצמנו, בבחינת "נאה דורש נאה מקיים". לא די לה למערכת ראויה לפתח מחקר (משימה חשובה כשלעצמה), עליה גם ללמוד להשתמש בתוצריו (הופמן, 2011; מירו-יפה, 2011).

מקורות המידע שצוטטו בסיכום

הופמן, ע' (2011). המחקר הוא לא למדף: מחקרי הערכה ככלי לעיצוב מדיניות אקדמית. בתוך ב' פרסקו, ח' ורטהיים ור' לזובסקי (עורכות), הערכה ככלי מכוון (43-29). תל-אביב: מכון מופ"ת.

לוין-רוזליס, מ' (2012). מדיניות ההכשרה להערכה של סגלי הוראה: דיון בכמה סוגיות. בתוך ר' קלויר ול' קוזמינסקי (עורכות), הבניית זהות מקצועית: תהליכי הכשרה ופיתוח מקצועי של מורים בישראל (151-118). תל-אביב: מכון מופ"ת.

מירו-יפה, א' (2011). המלצות על המאזניים: ייושמו או לא ייושמו? בתוך ר' קלויר ול' קוזמינסקי (עורכות), הבניית זהות מקצועית: תהליכי הכשרה ופיתוח מקצועי של מורים בישראל (125-87). תל-אביב: מכון מופ"ת.

פרידמן, י' (2005). מדידה והערכה של תכניות חברתיות וחינוכיות. ירושלים: מכון הנרייטה סאלד.