משמעות החיים ומשמעות בחיים

יגורי, ת' (2015). משמעות החיים ומשמעות בחיים. בתוך י' תדמור וע' פריימן (עורכים), חינוך – שאלות האדם (כרך א) (עמ' 98-88). תל אביב: מכון מופ"ת.

ד"ר תמי יגורי מלמדת בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, מרצה בכירה, מומחית בסוגיות משמעות בחיים, בפילוסופיה קיומית-אקזיסטנציאליסטית ובהגות קירקגור

רשימה זאת יוצאת מנקודת ההנחה, לפיה המשמעות היא הערך החשוב ביותר בחיים, וכי המשמעות והחתירה למשמעות הם המבחינים בין חיים ששווה לחיותם לבין חיים חסרי טעם. מבחינה פרקטית, מציאת המשמעות בחיים מספקת תשובה לשאלת ה"למה" של החיים ובכך מאפשרת לאדם להתמודד עם מצוקות החיים ואתגריהם (פראנקל, 1981). תשובה זאת רלבנטית גם לכל הבחירות וההחלטות הגדולות שאדם עושה בחייו.

בשאלת המשמעות האדם חורג מן הטבע ומהיצורים הביולוגיים, שמה שמאפיין אותם הוא רצונם להתרבות ולהתמיד בקיומם. בפילוסופיה, שאלה זו מחפשת אחר התשובה האובייקטיבית, האחת, ההגיונית והכללית, המסבירה את החוקיות והתכלית של כל תופעות החיים ויחד עם זאת עונה על פשר הקיום הפרטי של השואל כך שהכללי והפרטי יחפפו. עבור הפילוסוף עמנואל קאנט, למשל, משמעות החיים היא במדע, המציג את החוקיות שבבסיס עולם התופעות. הביטוי למשמעות החיים, לפי תפיסה זאת, הוא בבנייה משותפת ומתמשכת של הידע, המכונה מדע על שלל ענפיו ונושאיו (קאנט, 1960). אך המדע הוא אמצעי והאדם הוא תכלית בבחינת הטבע משרת את האדם. לפי קאנט, המוסר הוא תכלית האדם. מצד אחד, האדם מחזיק במדע כאמצעי ומהצד האחר הוא מכוון אל המוסר כתכלית. המדע והמוסר הם שני עולמות נפרדים שנפגשים בתבונת האדם. שני עולמות אלה מרכיבים את התשובה לשאלה בדבר משמעות החיים אצל קאנט.

אלא שתשובתו של קאנט לשאלת משמעות החיים, המציגה לכאורה מענה אובייקטיבי המבוסס רק על עובדות, אינה מספקת. בשונה מעובדות, ערכים אינם כפופים ונגישים בהכרח לניסיון הכללי, ומעמדה של תשובה ערכית הוא יחסי וסובייקטיבי. עפ"י הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, מובנו של העולם חייב להימצא מחוצה לעולם. כל מה שקורה בעולם הוא כפי שהינו. בעולם אין ערך ולו היה בו ערך לא היה לו כל ערך, שכן אם קיים ערך שיש לו ערך, הוא חייב להימצא מחוץ למה שקורה (ויטגנשטיין, 1994, פיסקה 6.41). אבל כשמדובר בעולם, תמיד האדם ימצא בתוכו ולא יוכל לתפוס אותו מן החוץ. להבדיל מהקביעה ש"השושנה האדומה יפה", הנעשית תוך התבוננות בשושנה כמשהו קיים הנמצא מחוצה לאדם, הדיון במשמעות החיים במובן של העולם תמיד יבחן מתוך העולם ולא מנקודת מבט חיצונית ובלתי תלויה באדם.

לפי ויטגנשטיין, שעבורו המושג "משמעות" מבטא ערכים להבדיל מעובדות, כל מה שקיים וקורה בעולם הוא עובדה. הואיל והשפה תחומה בגבולות הניסיון וערכים לא כלולים בגבולות אלה, כל ערך שניתן לעולם מתוך העולם, הוא חסר ערך וממילא גם לא ניתן לבטא את משמעות החיים. עבור ויטגנשטיין, הפתרון הוא בהיעלמות הבעיה בהקשר השפה, שכן יתכן שלחיים יש משמעות "מדעית", שעשויה לחשוף את עצמה כחוויה פרטית לאנשים מסוימים. שאלת משמעות החיים בהקשר של השפה היא שאלה חסרת מובן שאסור שתישאל, שכן לא יכולה להיות לה תשובה.

מהפרספקטיבה הפסיכולוגית הדיון במשמעות החיים מתמקד בכישוריהם הפסיכולוגיים של בני האדם לצקת משמעות לחייהם. חשיבה במונחים של "אני-אתה" (להבדיל מ"אני"), לצד כישורים של נתינה וקבלה בינאישיים והבנת חשיבותם של קשר ותקשורת מאפשרים בגרות נפשית ובגרות הכרתית. אלה מצידן מניחות את היסודות לקיום חיובי ומלא משמעות. במובן נוסף שהבהיר הסופר והפסיכיאטר ארוין יאלום, בקיום המשמעותי האדם רוצה מה שהוא יכול ויכול לממש את מה שהוא רוצה. בכך, נוצרת הרמוניה בין קיומו הפנימי של אדם לבין המציאות שבה הוא חי (יאלום, 2000).

בפילוסופיה האקזיסטנציאלית העיסוק בקיום שמשמעותו אינה נתונה מראש, נדון באמצעות תמות של מוות, בדידות, חירות ואבסורד. המוות (כמו גם הסבל הפרטי) מרוקן את הקיום ממשמעות ומתוך החיים והוא גם העילה למצוא משמעות או עדות לסתמיותו של הקיום. הניכור והבדידות מתארים את מצבו של האדם. חווית הקיום הינה פרטית ולא ניתנת להעברה או לשיתוף עם אדם אחר. הקיום קודם למהות, ועל כן האדם חופשי להיות מה שהוא בוחר להיות. הדיון במשמעות החיים מתחיל בערעור אחר הערך והמשמעות בקיום ומכאן גם עלול להוביל לכך שהחיים לא ראויים למחיה. עם זאת, דיון זה נעשה מתוך מציאת מענה בחיים עצמם – כזה שיצדיק את הבחירה בקיום. בכך נוצרת לכאורה סתירה. סתירה זו אינה ניתנת ליישוב (ולכן נוצר מצב אבסורדי) שכן שתי נקודות המוצא נכונות במידה שווה.

אף אם לא ניתן להשיב לשאלה בדבר משמעות החיים, יש לראות בשאלה עצמה כבעלת ערך. אם במסגרת בית הספר או מחוצה לו, האדם המביא את האחר לתהות במשמעות החיים נעשה דמות מחנכת בשבילו בעצם הצבתה של השאלה. המחנך הוא זה שהופך את הקיום המובן מאליו והנחזה לעניין שבעובדה לשאלה פתוחה. בנקודת זמן מסוימת התשובה לשאלה הזאת תהיה אישית וכללית. אישית, במובן הזה, שכדי שהמשמעות תהיה אוטנתטית (עבור השואל) ובכך גם פרי בחירתו החופשית עליו ללמוד להיעשות אינדבדואל, אוטונומי ובעל זהות עצמאית ובכך גם לתפוס עצמו כיחיד וחד-פעמי. כללית, במובן הזה, שמענה על שאלת המשמעות בחיים (במובנה הערכי) חייבת להיעשות במצב של הימצאות באחדות עם בני אדם אחרים ועם העולם, כשהאדם תופס עצמו חלק ממשהו אחר, הגדול ממנו. חוויה כזאת באה לידי ביטוי בחיבור חזק למשפחה או לקהילה, בשיוך דתי, לאומי או אמוני-ערכי וכיו"ב. היא מתרחשת כאשר האדם חש התפעמות עמוקה והתרגשות חזקה שהאדם מפרשן כהתעלות מעל קיומו הפרט וכחריגה אל דבר הגדול ממנו.

המחנך אינו מחזיק במפתחות לתשובה הנכונה למשמעות בחיים. בידיו תמרורי דרך, המכוונים לשאול את השאלות הנכונות בזמן הנכון. שאלות אלה נחלקות לשני הנתיבים שלעיל, דהיינו בבירור הזהות העצמית ("מי אני"?) ובסוגיות של שייכות, ערכים ואמונות ("במה אני מאמין?"). מי שלא נעשה באופן אוטונומי בתפיסתו את עצמו ואת קיומו זקוק שיעוררו אצלו את החיפוש אחרי זהותו כאינדבדואל. לעומת זאת, מי שמרוכז בעצמו ובצרכיו זקוק שיעוררו בו את החיפוש אחרי חווית האחדות. המחנך ידע להתאים את שאלותיו למקומו ולצרכיו של האדם שנמצא מולו.

ביבליוגרפיה

ויטגנשטיין, ל. (1994 [1921]). מאמר לוגי-פילוסופי (תרגום: עדי צמח). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
יאלום, א. (2000 [1989]). אמא ומשמעות החיים (תרגום: כרמית גיא). אור יהודה: כנרת.
פראנקל, ו. (1981 [1946]). אדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותרפיה (תרגום: חיים איזק). תל אביב: דביר.
קאנט, ע'. (1960 [1790]). ביקורת כוח השיפוט (תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך). ירושלים: מוסד ביאליק.

הסיכום נכתב בידי ד"ר דניאל שפרלינג ממכון מופ"ת