מחשבות עגומות על חולשת החינוך ועוצמת הבידור , שרוליק – אאוט ערס – אין
"מחשבות עגומות על חולשת החינוך ועוצמת הבידור , שרוליק - אאוט ערס – אין" , הד החינוך , פברואר 2013 , כרך פ"ז , גיליון מס' 04 , עמודים 64- 65 .
פרופסור יאיר נוימן הוא ראש המחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון
לא מערכת החינוך מעצבת את דמות הבוגר הרצוי, אלא תעשיית הבידור
על רקע הידע שנצבר בפסיכולוגיה אפשר לומר ללא היסוס שהרעיון הבסיסי שביסוד חשיבותם של מודלים חינוכיים אינו ניתן לערעור. הרעיון פשוט: בתהליך התפתחותו יוצר הילד ייצוגים פנימיים של אחרים משמעותיים – בעיקר של הורים שטיפלו בו מאז לידתו. ייצוגים אלו מעצבים את מה שפרויד קשישא כינה סוּפּר אגו, כלומר אני עליון, על־אני או מצפון. גישה מודרנית ומדעית לאני העליון מתארת אותו כפונקציה שמטרתה להזהיר מפני סכנות ולהציב גבולות. האני העליון, הבנוי על ייצוגי ההורים כמו גם על ייצוגי החברה, הוא שמונע מאתנו לפשוע או לחלופין מאפשר לאחדים מאתנו לפשוע ללא חרטה. זוהי פונקציה פסיכולוגית שראשיתה בתהליך של ניטור עצמי (monitoring) של מחשבותינו והתנהגותנו והמשכה בשליטה ובוויסות בהתאם לנורמות ברורות. הכוח העומד ביסוד אני עליון בריא הוא דפוסי התקשרות (attachment) הולמים עם ההורים.
המודל המכוון את חיינו מושתת אפוא על השפעתם של ההורים וגם על השפעתה העמומה משהו של החברה, המעצבת את התפקוד ההורי. איננו נולדים הורים ולפיכך לימוד התפקוד ההורי נעשה במידה רבה דרך הפנמת דמויות הורינו והאופן שבו החברה מעצבת דמויות הוריות, כמו גם שילוב של דמויות סמכות ודמויות מנחמות אחרות.
•••
מה משמעותם של מודלים בהקשר החינוכי? הנחת עבודה מקובלת היא שגננות או מורות הן לפחות בפוטנציה דמויות מעין־הוריות, מודלים בעלי השפעה ניכרת על עיצוב אישיותם של ילדים. על גרסתה החמורה של הנחה־טענה זו אפשר לערער מבחינה תאורטית ולתהות מבחינה אמפירית: אנשי חינוך אינם עומדים בתנאים המינימליים של אחרים משמעותיים. הם אינם מזינים את הילד, אינם מנחמים אותו ואינם מעורבים בבניית המרחב שבין תלות לעצמאות. מובן שיש מקרים של מורים ומורות שהם דמויות הוריות המהוות מודל חיקוי לתלמידיהם. עם זאת ברור לחלוטין שזהו היוצא מהכלל המעיד על הכלל. איננו יכולים לדמיין הורים שאינם בעלי השפעה מעצבת על ילדם – בין שמדובר בהורים מעולים ובין שמדובר בהורים מתעללים. אך אנו בהחלט יכולים לדמיין מורים שאין להם השפעה מעצבת על תלמידיהם, כלומר מורים – ורובם כאלה – שאינם משמשים מודלים.
מדוע פתחתי בעיסוק במודלים במאמר העוסק בדמות הבוגר הרצוי במערכת החינוך? התשובה פשוטה: דפוסי התקשרות עם אחרים משמעותיים בשלבים מוקדמים למדי של ההתפתחות הם שמעצבים את דמות הבוגר. הבוגר הרצוי יעוצב בצלמו ובדמותו של האני העליון. ההורים הם המעצבים בראש ובראשונה את דמותו של הבוגר, בין שמצב זה רצוי ובין שלאו. וההורים, כפי שציין פרויד, הם תוצר של תהליכים תרבותיים שהשפעתנו הישירה עליהם מוגבלת ביותר – בחיים בכלל ובחינוך הבית ספרי בפרט. בתי הספר הם משקפי תרבות ולא משני תרבות. תפקידם המרכזי הוא שימור הקיים, כינונו והעברתו מדור לדור.
•••
הנה דוגמה אחת מני רבות מניסיוני כאב לשלושה ילדים במערכת החינוך. באחד מטקסי פורים בבית הספר היסודי של ילדיי חשתי תחושה מוזרה של דז'ה וו. הטקס הזכיר לי משהו אחר. הילדות הופיעו בריקוד פסטיגלי ועשו "גלגלונים". אחד הילדים רקד ברייקדנס על משטח קרטון. המורות עברו בקהל הילדים והאיצו בהם למחוא כפיים בסגנון חפלה מזרחית. בשלב מסוים הבנתי שמה שאני צופה בו הוא שילוב ייחודי, שכבר ראיתי בטקסים ובאירועים אחרים, בין פסטיגל לחפלה – שאינו קשור כלל לחג הפורים ולמשמעויותיו. כפי שהעיר פעם מישהו, אין טקס ריק ממשמעות אלא עיניים ריקות ממשמעות. הטקס היה בעל משמעות רבה בעיניי, והיא הייתה טמונה בעובדה שהוא משקף, ואף מכונן, תרבות בידורית המוחקת מסורות או משתמשת בהן כזרז לבידור המוני המעורר את החושים באופן ראשוני ביותר. "קדימה!!! כפיים!!!".
טקסים בחברה המסורתית שימשו ליצירת משמעות דרך קשר עם העבר, לחיזוק קשרים קהילתיים וכדומה. הבידור הזול שצפיתי בו לא היה שייך לסוג הזה של טקס מסורתי, אלא דמה בעיניי למין סוכרייה מתוקה שאם לא כשירה נותנת לילדיה כדי לנחמם.
תובנה זו הובילה אותי לדימוי ציני. חרף היותי בן לניצולי שואה ולאֵם שנולדה בברגן בלזן שנתיים לאחר שחרור המחנה, לא יכולתי שלא לחשוב על האבולוציה של טקסי בית הספר; בטקס יום השואה, דימיתי, ייגזר עליי לצפות בילדות עושות "גלגלונים" על רקע מוזיקת חפלות ותפאורה של מחנה ריכוז, שערים וגדרות תיל.
מעבר לביקורת תרבות צינית זו ומתוך חוויית הטקס הפורימי שתיארתי, עולה ומבצבצת דמות הורה חלופית המנחמת אותנו בבידור ירוד ומזינה אותנו באהבה מתוקה. מי שמכיר את התרבות הרומית יודע שעיקר תקציבה של האימפריה הרומית הוקדש לצבא ולבידור. עכשיו חשבו על החברה הישראלית: כמה זמן מקדיש ההורה הישראלי הממוצע לחינוך משותף עם ילדיו לעומת בידור משותף עם ילדיו? כמה ממשאביו הכספיים מושקעים בבידור וכמה בחינוך?
•••
ביסוד הבידור הפופולרי שאנו חשופים אליו ישנו גרעין קבוע עוד מתקופתה של יוון העתיקה: קיום מתוך מאבק – מאבק שבו אנו, הצופים, מוגנים ומתבוננים בדרמה מטווח ביטחון. בסיסו של הבידור הוא מתח, ביזאריות, אלימות וסדיזם. קרבות הגלדיאטורים הם ביטוי מובהק לכך, אבל מה בדבר תכניות הבידור שאנו צופים בהן כיום? האם תכנית ריאליטי שאין בה הדחה צפויה של מתמודדת בוכייה תזכה לאחוזי צפייה ראויים? כצופים בקרבות גלדיאטורים אנו מחכים לראות מי יובס ולאן תפנה הבוהן של חבר השופטים הקיסרי – למעלה או למטה.
ומה בדבר הביזאריות? חשבו על הפרקטיקה הבידורית של הקרקס, שגמדים, ענקים וחריגויות אחרות מעוררות עניין ופלצות היו חלק בלתי נפרד ממנה. חשבו על תכניות הריאליטי שלנו, על מגוון הדמויות הביזאריות המככבות בהן (גמד אחד כבר כיכב בתכנית אחת וזכה לתהילת שעה); במובן עמוק, התרבות הפוסט־מודרנית שלנו חוזרת לדפוסים תרבותיים שהיה נדמה שהוכחדו מהעולם בשאט נפש.
ומה בנוגע לאלימות וסדיזם? האם אנחנו יכולים לדמות תכנית בידור שהמנחה השנון שלה אינו משפיל את אורחיו? האם תכניות המתיחות למיניהן שבהן הגיבורים נקלעים למצבים מביכים אינן בגדר סדיזם צרוף?
מתוך תעשיית הבידור הזאת עולה דמותו הבוטה של הבוגר הרצוי. מעולם ולאורך כל ההיסטוריה האנושית לא היה מעמדם של בדרנים חשוב כל כך עד כדי הפיכתם לדמויות פוליטיות. דמות הבוגר הרצוי, אם נרצה בה ואם נסלוד ממנה, מושפעת ממודלים כאלה. רק מי שיעז להעמיד אופוזיציה וחלופה למודל שמפיקה תעשיית הבידור יוכל אולי לערער אותו ולהציב מודל אחר של בוגר רצוי.
במחקר לא מייצג שערכתי שאלתי בנות מבית ספר יסודי עד תיכון לאילו דמויות ציבוריות הן שואפות להידמות. התשובות נעו במנעד המצומצם שבין זמרות, כוכבניות ריאליטי וכוכבות קולנוע. הגורם המעצב אפוא את דמות הבוגרת הרצויה אינו מודלים חינוכיים, אלא מודלים של תרבות הבידור ההמוני.
איזו דמות של גיבור אולטימטיבי מציעה לנו תרבות ההמונים ושכנגדה יש לגבש אופוזיציה רעיונית? שרוליק, הדמות המצוירת שסימלה את ישראל בעבר, הייתה נער צעיר חלוצי ונמרץ שעיקר מרצו הוקדש לבניית הארץ והגנה עליה. שרוליק סימל את דמות הבוגר הרצוי, אך בעידן הפוסט־מודרני שלנו לא נמצא לו תחליף. בעצם נמצא – ה"ערס".
לפי וויקיפדיה "ערס" הוא אדם בעל רקע עברייני, חזות מצועצעת ושפה עילגת. העובדה שה"ערס", ומקבילתו ה"פרחה", הפכו לדמויות מרכזיות בתעשיית הבידור הישראלית, החל בז'וז'ו חלסטרה בכיכובו של צביקה הדר וכלה בחיקויו של שלום אסייג, אינה מקרית.
אם נשתמש במנוע החיפוש של גוגל (http://books.google.com/ngrams), הסורק מיליוני ספרים ובכללם ספרים בעברית, ונקיש את המילה "ערסים" נגלה שחלה עלייה מדהימה בשכיחותה מאז שנות השמונים המאוחרות. גיבור הבידור הופך נוכח יותר ויותר בזירה התרבותית ולאו דווקא כדמות נלעגת. התנהגות אלימה, חזות צבעונית ושפה עילגת הפכו ממאפייני שוליים מוגחכים למאפיינים תרבותיים של דמויות המזוהות עם הצלחה. דמויות אלה משעשעות, מבדרות, מנחמות ו... ממדלות.
הערס הוא המודל האולטימטיבי של תרבות הבידור שחוגגת סביב אלימות וביזאריות. כמייצגה האולטימטיבי של התרבות הבידורית הוא הופך לדמות מנחמת ולכסותם של אנשי העילית החדשה. חשבו על חברת כנסת בכירה במפלגת השלטון המתהדרת בשפתה העילגת ותוך כדי כך מאיצה בקהל בסגנון החפלה: "כפיים!!!". חשבו על חזותו הצבעונית של עבריין מטיל אימה שאחת המראיינות הבכירות שלנו מראיינת בחווילתו המפוארת ואינה מסתירה את הערצתה אליו.
שרוליק – אאוט; ערס – אין. דמויות הוריות הוחלפו בדמויות בידוריות ואלה הופכות למודלים מעין־הוריים. על רקע זה, הדיון בדמות הבוגר הרצוי יכול להתקיים אך ורק כאופוזיציה מודעת וביקורתית למודל ההזדהות המוחדר לכל תא בחיינו על ידי תעשיית הבידור ההמוני.