מהי הבנה

שקולניקוב, ש' (2016). מהי הבנה. בתוך י' הרפז (עורך), להבין הבנה; ללמד להבין: מושגים ומעשים (עמ' 29-23). תל אביב: מכון מופ"ת.

פרופ' (אמריטוס) שמואל שקולניקוב (ז"ל), בית הספר לחינוך והחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים

הסיכום נכתב בידי ד"ר דניאל שפרלינג ממכון מופ"ת

המושג "הסבר" משמעו הכפפת מקרה פרטי לחוק כללי, שמטרתו להשיב על השאלה מדוע. מהלך זה נהוג במדעי הטבע הניסויים והתצפיתיים והוא מתייחס למקרה פרטי של חוק כללי תוך התעלמות מפרטיותו. בתוך כך, כל מקרה שנבחן דומה לכל המקרים האחרים ביחס להיבט הנבחן. כך, למשל הסבר לשאלה מדוע התחממה פִּיית המשאבה כשנדחס בה אויר לצמיג האופניים נבחן ללא קשר הכרחי לשאלה אם המשאבה הייתה משאבת יד או משאבה חשמלית, כמה עלתה המשאבה, מה היה צבעה וכיו"ב.

המושג "הבנה", לעומת זאת, משמעו ראיית הפרט בפרטיותו. מכאן, שהבנה עוסקת בייחודו של המקרה, בנבדל ממקרים דומים לו, ובחינה זו הינה עיקר מושא ההבנה. כך, הבנת המלט משמעה ראייה של מה שמיוחד בו ובמה הוא שונה מיצירה ספרותית אחרת. ההבנה נעשית דרך חשיבה המיוחדת למדעי הרוח. זאת ועוד, הבנה אינה עניין של הוכחה והיא אינה כפופה לקביעה שיפוטית, שמה שמאפיין אותה הוא שמקרה מסוים כפוף לחוק כללי מתוך קביעה שיש במקרה הספציפי היבטים רלבנטיים שהחוק מתייחס אליהם ומתעלם מהיבטים לא רלבנטיים.

שיפוט לא ניתן ללמד, ואין כל תועלת בנתינת ההגדרה של מקרה מסוים לפי השתייכותו לחוק כללי. כך, מתן הגדרה לפיה "חתול הוא סוג של יונק מבויית" גוררת מצידה את השאלה מהו יונק מבויית וזו גוררת שאלות נוספות (ואין-סופיות) הנוגעות למענה על השאלה המקורית. כך גם הבנת מילה אינה מתמצית במתן סינונים או הגדרה. הבנת שפה באה לידי ביטוי ביכולת לתת למשפטים הנאמרים בה בהקשר מסוים משמעות מעשית. הבנת הוכחה במתמטיקה מתבטאת ביכולת לראות את התכלית של הצעדים שבה, בנחיצותם ובכיוון, שאליו הם מובילים, ולו גם בדיעבד. היכולת רק לחזור על שלבי ההוכחה מבלי לראות את תפקידם במהלך הכולל אינה מצביעה על הבנה.

הבנה של משפט כוללת שלוש רמות: תחביר, סמנטיקה ופרגמטיקה. תחביר מתייחס לרמה של היחסים הפורמאליים בין מרכיבי המשפט כמו נושא, נשוא ומרכיבים נוספים ללא התייחסות למובנן של המילים. סמנטיקה מתייחסת למובנן של המילים ובעיקרה היא עניין מילוני. פרגמטיקה היא היחס שבין המשפט בביצועו המסוים להקשר המציאותי שאליו הוא נועד. בעוד שהתחביר והסמנטיקה מצויים בגבולות השפה, הפרגמטיקה חורגת מהשפה אל העולם. לכן, תכניות מחשב כמו נווטן (GPS) אינן יכולות להתגבר על הפרגמטיקה. הסבר מילולי לעולם יציע רק הבנה חלקית וזאת גם בהנחה שקיימת הבנה בסיסית מקדמית. באותה המידה, אם התלמיד נשאר בגבולות התחביר והסמנטיקה ואינו יכול להשתמש בפועל, בעולם, במושגים המקופלים במילים, אין הוא מבין ולא כלום.

הבנה של פעולה היא ראייתה מנקודת מבטו של הפועל, הבנת תכלית הצעדים שבה כפי שהפועל רואה אותם. כך, צפייה בשני אנשים רצים יכולה לגרור הבנה שמדובר בבריחה, בתחרות ריצה, באימון וכיו"ב. רק כאשר ההסתכלות הינה על מעשיהם כפי שהם רואים אותם (בהקשר הפרטי בו הם נעשים) מתרחשת הבנה.

הבנה של טקסט כתוב מתחילה בראייתו כטקסט המהווה נושא למשמעות. כך, מלבן לבן בתוך עיגול אדום אינו מורה דבר עד אשר רואים בו כתמרור תנועה ולא תרגיל באמנות מופשטת. טקסט הינו בעל משמעות בשל העובדה שאדם מסוים נתן לו מובן. טקסט כלשהו יכול להיות שלט אזהרה, תרגיל בדקדוק, דוגמה בשיעור, סונטת אהבה וכיו"ב.

עם זאת, יתרונו הגדול של הטקסט הכתוב הוא בקשיחותו, דהיינו בסירובו לשנות את פניו או להינתן לפרשנות שרירותית. אין הכוונה היא שלכל טקסט יש מובן אחד וגם אין הכוונה שהטקסט אינו משתנה בכל פעם שאנו ניגשים אליו מחדש תוך ידיעה, למשל, של סופו, אלא לכך שישנו גבול לאפשרויות הפרשנות שלו. כפי שהאיר הפילוסוף הגרמני הנס גאורג גדמר (Hans-Georg Gadamer), נקודה זו המכונה בשם "מיזוג אופקים" מהווה את גבול המפגשים שלנו עם הטקסט.

נובע מדברים אלה, שלהבין ניתן רק בגוף ראשון. אמנם אנו עלולים לעשות מניפולציות בשפה גם מבלי שנבין את מה שאנו אומרים אך אין בכך די. זאת משום שלא ניתן להבין את המכלול מבלי להבין את חלקיו והחלקים עצמם מובנים לנו רק מהמכלול. זהו מעגל הרמנויטי, מעגל פרשני שלא ניתן להיחלץ ממנו. הוא מחייב התקדמות בו בתנועות הלוך ושוב תמידיות בין המכלול לבין חלקיו.

כך גם בכל הנוגע להבנה של שיעור. תלמיד מבין שיעור כשהוא מסוגל לראות את נחיצותו של כל מהלך בשיעור לצורך התקדמותו וכיצד הוא משרת את המטרה הסופית של כל השיעור. תלמיד ייחשב מבין של יצירה ספרותית לא רק כשהוא יוכל לתת פרפרזה של הסונטה אלא כשהוא יהיה מסוגל לראות את תפקידו של כל חלק ביצירת המכלול ולהבין את תרומת חלק זה למשמעות הכוללת של היצירה.

מובן המילה אינו נעשה על-ידי הצבעה שכן ניתן להצביע גם על תות שדה ועל רמזור ולומר "אדום". הוא גם לא יכול להתקבל רק על-ידי השימוש במילה, שכן הבנת המילה מתוך הקשר מסוים לא מחייבת אותו בהקשר אחר (המילה "זהירות" יכולה להיות מובנת מהקשר השימוש בה אך גם בהקשר של הדגמה לעניין תיאורטי). ביסודה של הבנה קיימת אותה תכונה של סימן שמעביר את המתבונן בו אל מחוץ לסימן עצמו. זהו המעבר מחפץ או מהתרחשות לסימן הנושא וקטור כלשהו. לכן, לא ניתן ללמד הבנה. אפשר, במקרה הטוב, לעודדה, להקל אותה ולהתאמן בה. את הצעד המכריע כל אחד נדרש לבצע בעצמו כשלא ניתן לבדוק אם הדבר אכן נעשה אלא באופן חלקי ומתוך היסק עקיף ומסופק.