להספיק הכל, להניף דגל ולא לשכוח להזיל דמעה: מאחורי המסעות לפולין

עיקרי הדברים:

• הציפייה העיקרית היא שבעקבות המסע יתחזקו הרגשות הלאומיים של המשתתפים
• מערך המסעות למחנות ההשמדה מתוכנן היטב: כמעט כל רגע בו מהונדס מראש, כולל באילו נקודות יבכו בני הנוער
• במסעות, המחנות הם הכול: אין דבר מלבדם. המסע הוא בועה ישראלית. המפגש עם נערים פולנים מתרחש, אם בכלל, בשוליים
• סדר היום האינטנסיבי במסעות שוחק את כל המשתתפים, ופגיעתו מורגשת במיוחד אצל תלמידים עם בעיות קשב וריכוז
• אין לתלמידים מספיק זמן לעצמם, אין גם סיכוי לעיבוד החוויות. רק רגעים מעטים מוקדשים למחשבות עצמיות בשקט

קשתי, א' (2020). "להספיק הכל, להניף דגל ולא לשכוח להזיל דמעה: מאחורי המסעות לפולין". הארץ

המסעות לפולין – רקע ונתונים מספריים

האנתרופולוג ד"ר עידן ירון ליווה בשנים האחרונות שבעה מסעות תלמידים לפולין, וסיכם את תובנותיו לגביהם בספר "מסעות בני נוער לאתרי המוות בפולין". לדבריו, המסעות מתאפיינים במסרים חד-משמעיים, פעמים רבות לאומניים ומתקרבנים; בסדר יום נוקשה מדי ובמניפולציות רגשיות עזות. הוא מוסיף כי ב–2018 יצאו כ–40 אלף תלמידים למסעות לפולין, בהשוואה ל–31 עד 32 אלף בחמש השנים הקודמות.

למאמר המלא בעיתון הארץ

לקריאה נוספת

 מהו המחיר שגובים המסעות לפולין?

המסר הלאומי דוחק את המסר האוניברסלי

לפי ירון, המסעות נועדו לחזק את הגאווה היהודית והישראלית או לדחוק לשוליים מסרים אוניברסליים.

הציפייה הבסיסית — של משרד החינוך, בתי הספר והתלמידים — היא שבעקבות המסע יתחזקו הרגשות הלאומיים של המשתתפים.

ברשימתו הסוקרת את הספר ב"הארץ", מביא הפרשן לענייני חינוך של העיתון, אור קשתי, ציטוטים מפי מורים, תלמידים, מדריכים, מנהלים שהשתתפו במסעות: "המסע יגביר בכם את תחושת האחריּות והשייכות שלכם לעמכם ולמדינתכם, ויעורר בכם תחושת בגרות וגאווה", קבע ראש משלחת בתיכון ממלכתי, בעלון שחילק לתלמידים לפני המסע.

ירון מציין כי "גאווה" היא המוטיב החוזר, בהבדלים קלים, בחלק גדול מסיכומי התלמידים את המסע.

"לאומנות אינה מילה גסה", הסביר ראש המשלחת של הישיבה התיכונית, "אנחנו מנסים לחנך את תלמידינו שיהיו טובים לעצמם, לריבונו של עולם, לתורת ישראל, לעם ישראל ולארץ ישראל. זה מה שאנחנו עושים פה בחיי היומיום, והמסע לפולין הוא בבואה של מטרות חינוכיות אלה... נזקפה קומתנו בעיני עצמנו: אנחנו חשובים יותר מהאמריקאים, מהאירופאים ומהמוסלמים, מכל אויבינו ומכל אוהבינו". במחנות ההשמדה "הבנו שאנחנו והם שני הפכים גמורים שלעולם לא ייפגשו... אנחנו לא נהיה כמוהם, לא רוצים את תרבותם וחוכמתם. טוב לנו בעצמנו".

לאחר המסע, כשאחת המשתתפות אומרת כי השואה היתה רצח עם, מתפתח בטבעיות דיון שבמסגרתו אומרות נערות אחרות: "בדיוק כמו הנאצים, גם הערבים הם לא בני אדם", "צריך למחוק את עזה", "להם מגיע ארבע פעמים שואה" וגם: "צריך להשמיד כל מי ששונא יהודים".

תכנון קפדני ומבנה נוקשה

לפי הספר, מערך המסעות למחנות ההשמדה מתוכנן היטב: כמעט כל רגע בו מהונדס מראש, כולל באילו נקודות יבכו בני הנוער.

"הנסיעות באוטובוס או לוח הזמנים הבלתי אפשרי משפיעים על עיצוב העקרונות והמסרים", כותב קשתי. "אין דבר פוליטי יותר מאשר מה שמתחזה ל'לא פוליטי'".

הנסיעות הארוכות באוטובוס, בין מחנות ההשמדה, כותב מחבר הספר, הן כמו מעבר בריק: האתרים הם הכול, אין דבר מלבדם. המסע הוא בועה ישראלית. לא במקרה, המפגש עם בני נוער פולנים מתרחש, אם בכלל, רק בשוליים.

העמוס ולוח הזמנים הצפוף שובר חלק מהתלמידים

"ריצת האמוק" ממחנה אחד לשני, כפי שמכנים זאת חלק מהמורים, מכתיבה סדר יום ששוחק את כל המשתתפים, אך פגיעתו מורגשת במיוחד אצל תלמידים עם בעיות קשב וריכוז. "זהו הבסיס למעגל קסמים הרסני, שבו הצוות חוזר ומאשים את בני הנוער בהפרות משמעת וחוסר כבוד", כותב קשתי.

כמעט בכל מסע, מביא ירון תלונות על המרוץ אחר המוות. "הלו"ז שבר את התלמידות. הן באו אליי ואמרו: 'די, אנחנו פשוט לא יכולות יותר'", סיפרה מורה. לא מעט תלמידים, מותשים מאירועי היום, מתקשים לדבר גם בשיחות שנערכות כמעט מדי ערב. לדברי אחד המנהלים, אין הצדקה לנהל "מסע התשה". המורים מעידים על המובן מאליו: אין לתלמידים מספיק זמן לעצמם, אין גם סיכוי לעיבוד החוויות. "בואו נתפוס את המקום לקרמטוריום, לפני שיגיעו כל האחרים", זירז מדריך את הכיתה. במצב כזה, לא מפתיע שאחד התלמידים הודה כי "חמש הדקות שהוקצו לנו להרהורים עצמיים, בדממה, היו המשמעותיות ביותר בכל המסע".

אחת הדרכים להתגבר על השעמום ולדבוק בלוח הזמנים היא להרבות בסיפורים ובציטוטים אישיים, הנבחרים לא פעם ממאגר ידוע, המועבר מדור מדריכים אחד לשני. אבל לאחר שלושה ארבעה ימים, גם השיטה הזאת מאבדת מכוחה, והתנגדות התלמידים גוברת. במסע של בית הספר ממרכז הארץ, ירון מספר כי המחנכים נדרשים להגביר את עוצמת הגערות: "מדובר בשואה, איזו בושה!", צעק המנהל. 

טקסים, המנון ודגל משמשים להעצמת המסרים

לפי קשתי וירון, הטקסים הם הכלי העיקרי ליצירת "חוויה" במסע. הם צריכים להיות "קצרים, להעביר מסר ברור, ולרגש", אומר מדריך. הדבר מחייב סדר ומשמעת. באושוויץ, בטקס "לכל איש יש שם" שנערך באולם חשוך באחד הצריפים, כמה תלמידים מוחאים כפיים לאחר שאחד מהם מספר על בני משפחתו שנהרגו בשואה. המדריך כועס. "לא מוחאים כפיים. זה לא תיאטרון ולא סטנד־אפ. כמה פעמים אמרתי לכם את זה!", הוא גוער בהם. "אני מסביר שוב את הנוהל: כל אחד מסיים ואומר: 'תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים', ואז כולם עונים 'אמן'".

"הריגוש והחוויה", כותב קשתי, "מועצמים באמצעות שירת ההמנון, בסוף כל טקס ולפעמים גם סתם פעילות".

לתלמידים נאמר כי צריך לשיר את "התקווה" בגאווה מיוחדת, אבל הביטוי המובהק ביותר לאותה "גאווה" הוא השימוש בדגל ישראל. "פולין היא בשבילי להניף את דגל ישראל ולהוכיח 'עם ישראל חי'', סיכם מנהל את המסע, לפחות מבחינתו. "הדגל מונף בגאווה רבה, ולעתים גם בהתרסה", מציין אחד המדריכים.

לא תמיד ברור השאלה כלפי מי מופנית ההתרסה — פולנים, גרמנים, ערבים, העולם כולו או כל ההיסטוריה. "אני מחזיק דגל ישראל ומניף אותו מעלה־מעלה, ממש מותח את היד הכי גבוה שאפשר, שיראו", סיפר תלמיד דתי, בעת ביקור בטרבלינקה, "ממש מסירות נפש. היד כבר כואבת. כמוני, עוד חמישה או שישה דגלי ישראל, כל אחד מתעקש להחזיק עד הסוף, שיראו!".

מניפולציות רגשיות עזות ומעוררות מחלוקת

לפי ירון וקשתי, היכולת לחוש עוצמות רגשיות עזות היא המבחן העיקרי של המסע: כמה בכית? התלמידים למדו לצפות לכך; בהיעדר הצפה רגשית, חלקם מאבד סבלנות וחלק אחר מאשים את עצמו על כך שלא חווה את מה שציפה.

ישנם מדריכים שמעבירים את התלמידים מה שירון מכנה "מחזות אימה". בקרון רכבת להובלת בקר, ליד בורות המוות. הסרט "מחנה משותף", המורכב מסרטונים שצילמו תלמידים במסעות בפולין, מהווה דוגמה לכך: בקרון רכבת חשוך, שבו נדחסים בני הנוער, אומר המדריך בקול רועד ובעיניים עצומות: "ברגע הזה אני רוצה להיות מוישל'ה. לאן לקחו אותם. אמאל'ה, למה אני? למה לא את אחי הגדול?" "אני רוצה שתתחילו להרגיש!", מצווה מורה אחר. במקום אחר נדרשים התלמידים לספר על "ילדיהם" שנרצחו. הם מתמוטטים ובוכים.

"אני יכול לרסק אותם בקלות", אמר מדריך לירון, "אני מרשה לעצמי להגיע עד הגבול, אבל לא חוצה אותו: לעולם לא אדחף ילד לפינת הקרון או אל תוך תא הגז, ואומר לו: 'דמיין שאתה עצמך היית כאן'. אני משמיע שקשוק רכבת, אבל לא קולות ירי. זה מפחיד מדי". לדבריו, למרות ש"אפשר להשתמש במניפולציות רגשיות במסע", הוא עצמו "לא מחפש את הריגוש".

עם זאת, "מטבע הדברים, מסע בעל רמת ריגוש גבוהה כל כך כרוך גם בבעיות ובסיכונים לגבי מיעוט קטן של המשתתפים. במשך השנים ראיתי שני מקרים של נערים שהשתגעו, והיה הכרח להטיס אותם בחזרה הביתה. מתעוררים גם הרבה מקרים קלים יותר: נדודי שינה, חרדות, רעד, וחוסר רצון להמשיך במסע".

המלצותיו של מחבר הספר

לפי ירון, יש לשנות את מתכונת המסעות, כך שייתנו בהם יותר מקום למחשבה, עיבוד, ואולי, לפחות לכמה רגעים, גם ערכים שחורגים מהקו הקורבני והלאומני.

כמו ירון, אחד ממנהלי בתי הספר שרואיינו לספר סבור כי "אפשר להפיק רווחים מהמסע", אך זאת בתנאי ש"נכוון למקומות נעלים יותר מאשר 'מה עשו לי'".

כאשר ההספק הוא מעל הכל, תגובה שכיחה של התלמידים היא שעמום. בבית קברות בוורשה, אחרי לילה ארוך ללא שינה, תיאר ירון סיטואציה נפוצה: "כל כך משעמם לי פה; אני לא יודעת מה אני עושה כאן!", אמרה תלמידה, וחברתה הוסיפה: "זה לא מעניין; אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי!". בתגובה לתלונות, הזכיר המדריך לתלמידות, ספק ברצינות, ספק בצחוק, כי "הסיכום היה שאנחנו משעממים אתכם עד מוות, ואתם עומדים ומקשיבים כאילו אתם נהנים". "אנחנו צריכות לנסוע עד לכאן בשביל לאהוב את ארץ ישראל?", שאלה תלמידה.