להלך בביטחה ב"אזורי האי-ידיעה": חונכות אישית בתוכנית הניסויית

בתוך: יובל, אמנון (עורך). דמוקרטיה בפעולה, התכנית הניסויית – הדמוקרטית במכללת סמינר הקיבוצים: השנים הראשונות, משרד החינוך בשיתוף מכללת סמינר הקיבוצים.
 
המחברת היא חונכת וחברת צוות בתוכנית הניסויית – הדמוקרטית במכללת סמינר הקיבוצים
 
הערת העורכים: לאור חשיבותו הרבה של המאמר לתחומי ההנחיה והחונכות בהכשרת מורים מצאנו לנכון להביא את עיקרו בפני קוראי פורטל מס"ע.
 
 
בבסיסה של התכנית הניסויית-הדמוקרטית ניצבת החונכות האישית. על פי המודל הבסיסי של חונכות, משויך לכל סטודנט בתחילת לימודיו חונך אישי, שמטרתו ללוותו באופן אישי לאורך ארבע שנות לימודיו. החונך האישי של כל סטודנט הנו גם החונך הקבוצתי שלו ומלווה את קבוצת "החממה" אליה משתייך הסטודנט- קבוצת צמיחה ותמיכה הנפגשת אחת לשבועיים לאורך שנות הלימוד בתוכנית. מטרת מאמר זה לדון בקוויה של החונכות האישית, באופן נפרד מן החונכות הקבוצתית, על אף שבהוויה היומיומית לא ניתן להפריד הפרדה חד-משמעית בין החונכות של הקבוצה לחונכות האישית של החברים בה.
 
ישנה הקבלה רבה ביו תפיסתנו את החונכות האישית בתכנית האקדמית, לבין התפיסה המשמשת את בתי הספר הדמוקרטיים: גם שם נמצאת בדרך כלל החונכות האישית במרכז התפיסה החינוכית, וגם שם מצוותת המערכת חונך אישי לכל תלמיד. הקבלה זו משמשת אותנו שימוש כפול בבואנו להכשיר אנשי חינוך הפועלים מתוך התפיסה החינוכית הדמוקרטית: א. כדי להעצים את הסטודנט – מתוך אמונתנו כי אדם המלווה באופן אישי וקרוב ירגיש ויחווה חוויה איכותית ומעמיקה יותר. ב. כדי להכשיר את הסטודנט כחונך- מתוך הנחה כי החוויה עצמה היא אמצעי מרכזי וקריטי ללמידה.
 
במאמר זה מנסה בכר-צליק, אם כן, להציג את דרכה כחונכת אישית בתכנית, מתוך תחושה כי בדרכה האישית גלומה דרך שיכולה להיות דוגמא שימושית לאחרים העושים את מסע החונכות בפרט, או את מסע החינוך בכלל. במהלך עבודתה כחונכת בשלל מערכות חינוך, הבחינה לאה-בכר צליק בשלל מתחים המלווים את עבודת החונכות. במאמר הנוכחי היא מפרטת שורה של מתחים כאלו ואת הדרך ליישב ביניהן.
 
"חונכות בתכנית הניסויית –דמוקרטית, משמעה ליווי של אדם, רע, בתהליך של צמיחה ולמידה, ליווי תומך, מכבד ודיאלוגי של סטודנט לארבע שנות לימודיו, על ידי אדם אחר. "
 
תפקידה של החונכת הוא ליצור סביב הסטודנט מעגל של תמיכה מחד גיסא, ושל איתגור ועידוד למידה מאידך גיסא.
 
"הבחירה של מסלול אקדמי להכשרת אנשי חינוך להשקיע משאבים ומאמצים כה רבים בחונכות, הינה, בראש ובראשונה, הבחירה באישי. בניגוד למקובל במערכות חינוך ואקדמיה מקצועיות ומוכרות – בהן יכול סטודנט לעבור במשך שנים רבות כשהוא בלתי מוכר, נטול זהות אישית, לא מוקף באופן הוליסטי, חווה ומנציח חוויה של ניכור – הבחירה כאן היא בנקודת מוצא של קירבה ובהבנה שהכול אישי, במיוחד המעשה החינוכי. הנחת המוצא היא שהאדם הינו מכלול שלם ועצום, ולא ניתן לצמצם, למדוד או לקטלג אותו תוך התייחסות לתחומים צרים של חייו בלבד. סטודנט-אדם לומד, אדם שלם: חושב, עושה, מרגיש, חש, חווה, לומד. הבחירה באישי היא הבחירה להכיר בכך, ולהבדיל מן הדחייה המנוכרת שמערכות אחרות משדרות ("וזה וזה לא שייכים לכאן"), אנו כחברי צוות התכנית, מצהירים מראש: הכול שייך. בכל אנו מבטאים תמיכה בשינוי מעמיק בתפיסה החינוכית – מחינוך מנוכר ו'רחוק' אל חינוך אישי ו'קרוב', המתייחס אל האדם באופן כולי. כהמשך לכך, אנו סבורים כי לא ניתן להפריד את הלמידה האקדמית, את רכישת הידע והכלים, מהתהליכים האישיים והפרטיים שעובר אדם. הכרה זו – כך אנו מאמינים – היא המפתח להעצמת האדם וללמידה מעמיקה ומשמעותית שלו.
את הבחירה הזו צריך להבין גם על רקע הבחירה בסטודנטים המגיעים לתוכנית הדמוקרטית: מדובר ב"מבוגרים צעירים", אנשים שהגיעו לאחר טעימה ראשונית וניסיון של העולם ה"אמיתי" – אנשים חושבים, ביקורתיים, עושים, שנמצאים בעיצומה של לקיחת אחריות מחודשת על חייהם ועל העולם בו הם חיים. שלב זה מלווה בצריכה ובהוצאה של אנרגיה מנטאלית אדירה. החונכות היא מקום שגם עוזר בתחזוק האנרגיה הזו, וגם תומך בניתוב שלה החוצה באופן מדויק ואפקטיבי."
 
"החונכים שבחרו ללוות את הסטודנטים בשלב זה בחיים, נבחרו על סמך היכרותם עם תחומי השיח המרכזיים של הסטודנטים: חינוך, חברה, קיימות, יזמות. אנו החונכים מוזמנים ללוות את הסטודנטים הן ליווי קבוצתי ואישי, והן כחברים בקהילת הלומדים. אנו שייכים לצוות שמוביל את התכנית, ומכירים אותה לעומקה, ולרוחבה.
מתוך כך, הליווי שאנו מציעים לסטודנט נובע מהיכרות עמוקה עם הדרך שבחרו, עם הבנת ההקשר של פעילותם בעולם, ועם שותפות במשימה המורכבת המונחת על כתפיהם. מדובר במשימה רב- שכבתית, הכוללת: עמידה בלימודים אקדמאיים תובעניים, הבנייה מתמדת של מסלול אישי של יוזמה חינוכית-חברתית-סביבתית, חברות בקבוצה תהליכית אינטנסיבית, פיתוח קריירה (בדרך כלל בתחומי התוכן הנלמדים), עמידה בעול של פרנסה עצמאית, ולבסוף, קיום חיי משפחה וחברה בשלב של תום ההתבגרות ותחילת ההתפכחות. משימה מורכבת כבר אמרנו? "
 
במהלך שלוש שנות הלימודים הראשונות בתוכנית הדמוקרטית, מוזמנים הסטודנטים לצאת למסע חקר יסודי, שמטרתו הסופית היא יצירה של הפקה חינוכית/חברתית/סביבתית, הנובעת משילוב של ייחודיותם ושל צורכי העולם, כפי שהם רואים אותם.
 
השנה הראשונה, בה, מתמקדת כותבת המאמר, לאה בכר- צליק, הינה שנת ה"חיפוש", השנה השנייה מוקדשת ל"העמקה", ואילו בשנה השלישית מתמקדים הסטודנטים ב"הפקה" עצמה. ההגדרה הרשמית ל"חיפוש" נובעת מסוף התהליך: בסוף שנת החיפוש, מוזמן כל משתתף להגדיר לעצמו נושא, כותרת, שיהוו את תחום ההעמקה של השנה השנייה, ואחר כך – את התחום בו יבצע את ההפקה בשנה השלישית.
 
"היציאה למסע החיפוש מביאה את המחפשת האמיצה לשורה הראשונה של אתגר החיים: המסע אל העצמי. פתיחה של מקומות שהיו סגורים בפניה, הבנה של מניעיה, בחינה מחודשת של החלטותיה, יחסיה, מהלכי חייה, מטרותיה, מעשיה ובחירותיה – כל אלה הם חלק אינטגראלי מתהליך החיפוש של הסטודנטית. המסע קשה ומורכב. הבקשה הראשונית המופנית אל הסטודנט על ידי החונכת בעת היציאה למסע היא לבדוק תחומי עניין ומשמעות אישיים בשדה הרחב של חינוך-חברה-סביבה, ולאתר תחומים של חוזק וכישרון של הסטודנט בשדות אלו. מושארת בכוונה עמימות מסוימת בהזמנה, וזאת בכדי לאפשר מקום רב לפרשנות ולמרחבים האישיים של כל מחפש."
 
"מצאנו, אנו חברי הצוות, שאי אפשר למצוא תחומים אותנטיים כאלו – תחומי עניין חינוכיים, תחומי כישרון ותחומים שיש להם משמעות אישית עבור הסטודנט מבלי "לנקות" קודם את השולחן": להשלים משימות לא גמורות מהעבר, לגעת שוב בכישרונות שלא מוצו, להביא לכדי סגירה עניינים שנותרו פתוחים, להקשיב עד הסוף לדברים שנאמרו בעבר אך לא הופנמו. "כדי להיות כנה, עלי להיות אני, אני במלואי, ולעיתים, להבהיר מחדש מיהי אותה אני."
הרגעים האלו במסע הם מפחידים. אי ודאות, תחושת אובדן שליטה, חוסר כיוון, בלבול וחוסר אונים הינם תוצאות אופייניות של שלב זה. יעקב הכט קורא לזה בספרו (הכט 2005) "אי ידיעה": האמיתות הישנות לא ראויות עוד, הוודאויות שצברנו נתמלאו בספק. תפיסתנו העצמית כולה עוברת טלטלה יסודית. לדעתי, על מנת שהליווי של שלב זה יצליח, על המלווה להצליח להכיל שורה של מתחים, " אותם מתארת לאה בכר-צליק להלן.
 
א.המתח שבין להיות ב"אי-ידיעה" ולשאוף אל ה"ידיעה"
א'1. להלך בבטחה באזוריםשל אי-ידיעה"
 
"הרגע הקדוש הזה, רגע אי-הידיעה, הוא רגע של תחילתו של שינוי, והוא מהרגעים הנדירים והמיוחדים, שעושים את החונכות למה שהיא בשיאה – יכולת להצטופף ביחד ובאומץ באזורים של אי ידיעה, להריח את הריח התחוח, לבשל את השינוי שבא. להיות חונכת זה לראות את הרגע הזה מגיע, ולא להיבהל, למרות הבהלה שהרגע מבקש, ולדעת שמתוך הכאב של אי הידיעה, מתוך המקום המזובל הזה (תרתי משמע) יבוא רגע חדש ובהיר ומדויק של תובנה, של גילוי, של צמיחה, של שינוי."
 
במצב כזה, תפקידה של מחברת המאמר, לאה בכר-צליק כחונכת הוא לא לפחד. "עלי להכיר את מעגל הלמידה הזה, לנשום עמוק, ולספק לרעי (הנחנך) את השקט והביטחון, שבסוף הדרך ישנה יבשת. עלי להעביר לו את הידיעה המצטברת והולכת שלי, שכדי להגיע למקום חדש, רענן ונכון של למידה ושינוי, יש צורך לעיתים לעבור דרך האובדן: אובדן הדרך, אובדן הבהירות, אובדן המשמעות."
 
"ברגע כזה, נוכחותו של אדם אוהב ומכבד, שמביט בתהליך מתוך הוקרה ושמחה, ולא מתוך יהירות, הינה מחזקת ומהווה מעין עוגן. הדימוי העולה בדמיוני בהקשר זה הוא של החבל שאליו, כך שמעתי, קושרים אנשים במהלך סופת השלגים: מחברים את החבל למבנה יציב, ויוצאים לתיקונים בקרבתו. הדרך חזרה מתפספסת, נערמת שלג. נוצר מעין "ורטיגו", אבל החבל-שם. כדי לחזור בחזרה, כל מה שדרוש הוא לאחוז בחבל ולמשוך... ".
"המבט והאנרגיה שצריכה החונכת להעביר לחניך ברגעים אלו היא כזו של בטחון וידיעה. זו אינה ידיעה מן הסוג של "בוא, בוא, יש לי בשבילך כמה פתרונות – אני יודעת מה טוב" אלא ידיעה מן הסוג של "איתך באהבה במסע הכואב של הצמיחה והגילוי". בעוד מספר רגעים, שייתכן וירגישו כמו נצח – כך אני מנסה לומר לו- תגיע למקום חדש, שאני לא יודעת עליו כלום, חוץ מזה שהוא שם. ההליכה בבטחה באזורי האי-ידיעה כרוכה ביכולת שלי כחונכת לדעת את זה".
 
א2.לשאוף אל ה"ידיעה"
 
"ההזמנה אל החיפוש אמנם פותחת שאלות, אולם השאיפה שהיא מכילה בתוכה היא אל המציאה. המטרה היא לחפש על מנת למצוא. למצוא מה? תחומי עניין חינוכיים, צרכים של "העולם האמיתי" (למשל- צרכים של קהילות שונות), אזורי חוזק ועוצמה אישיים. השאיפה אל המציאה, אל הידיעה, יש בה תובענות ודרישה לא פשוטה: להתייצב בסוף שנת החיפוש באסרטיביות ולהצהיר, קבל עם ועדה, מהו הנושא, התחום החינוכי, שבו תתבצע ההעמקה בשנה שלאחר מכן וההפקה בשנה שלאחריה. כדי להגיע לוודאות שכזו בסוף השנה, יש צורך לצבור מספר ודאויות במהלכה. היא תלויה, למשל, ביכולת לבוא ולומר: זה אני – אלה הכישרונות הבולטים שלי ואלה הידיעות שצברתי, הדברים האלו מעכבים אותי בעוד שאלו גורמים לי לצמוח, אלה הם התחומים שבהם חשוב לי להשפיע על העולם."
 
א.3. להכיל את המתח
" המתח שבין הידיעה לאי-הידיעה הוא המתח של הלמידה. להבין זאת, ולקבל את התנועה שבין שני קצוות אלו, הם שני מפתחות לתמיכה אפקטיבית בלמידה. כחונכת, הדבר דורש ממני לחבק את הטלטלות הללו, ולהקפיד ביחד עם רעי (הסטודנטים הנחנכים) על שהייה משמעותית באזורים הללו: להתבלבל באי-הידיעה, לשמוח ולחגוג את הידיעה, ולהבין ולהוקיר את הרגעים בהם נגמר כל שלב. לנחנך קל יותר לקבל את סיומו של שלב אי -הידיעה, משום שהידיעה הממשמשת ובאה נושאת עמה תחושה של הקלה, לעיתים אפילו של גאולה. לעומת זאת, כשנגמר שלב הידיעה נוצרת אצלו לא פעם תחושה של התרסקות, אותה קשה לו יותר לקבל, ואז תפקידי כחונכת מסובך יותר."
 
ב.  על המתח בין CARING"ל"סמוך"
 
ב. 1 Caring
 
מחברת המאמר, לאה בכר-צליק אינה מכירה תרגום נכון בעברית ל-CARING . לא ל"דאוג" (לאחר) ולא "לטפל" (באחר) לוכדים את מלוא משמעות המילה, הביטוי העברי הקרוב ביותר הוא אולי "לבטא אכפתיות" (כלפי האחר).
 מחברת המאמר משתמשת באנגלית לביטוי אחת המשימות המרכזיות שלה כחונכת – TO CARE. יש דרך קונקרטית לעשות זאת בעיניה, דרך שמביעה ומבססת את האכפתיות שהיא חשה כלפי הסטודנט בחממה: לזכור מה עובר עליו בימים אלו, להבין את מצבו – מאין הוא בא ולאן הוא הולך – ולאפשר לו לדעת שהיא מבינה אותו, להרים טלפון בימים קשים או שמחים, לקבוע פגישה לקראת או לאחר אירוע חשוב, להציע להשתמש בקבוצת החממה כשנושא בוער עומד על הפרק.
 
ג.2לסמוך
"עוד ביטוי ליכולת להיות באי-הידיעה, מגיע מהמקום של "לסמוך". לאה בכר-צליק מוצאת כי "הידיעה העמוקה שלה, שלכל אחד יש את החוכמה והיכולת ללכת את דרכו הייחודית – תוך ביטוי מלא של כישוריו, כישרונותיו, חלומותיו – "מעוררת ברעיי (הסטודנט הנחנך) תחושת עוצמה פנימית מדבקת, ומזכירה להם שבתוכם קיימת אותה ידיעה עצמה, על עצמם ועל חבריהם. " אני כל כך מאמינה שהרגע הסומך הזה הוא רגע מעצים, עד שלעיתים אני כועסת על עצמי כאשר אני נכנעת לגחמנות, יהירות ופזיזות – בקיצור, לצורך האגואיסטי שלי – ו"יורה" שורה של הצעות ופתרונות עבור אדם אחר. כן כן, לפעמים צריך גם את זה, אבל בפעמים אחרות פעולה כזו גובלת בלשלול מהאחר את זכותו לקחת אחריות על חייו, לדוג סנטימטר עמוק יותר, כדי להגיע למקום שבו מחכה לו תיבת אוצרות אותה חיפש זמן רב. "
 
ב. 3להכיל את המתח
 
"ב-CARING – שמתארת "לאה בכר-צליק יש אלמנט מערסל, מחבק, מרפד, אבל גם מרפה ידיים, מסיר אחריות. "רעי (הסטודנט הנחנך) חש שיש מי שדואג לו. פעולת ה"לסמוך" ", לעומת זאת, היא פעולה מעצימה, המזכירה לרעי (הסטודנט הנחנך) כי אני מוקירה את אחריותו על חייו – כולל קשייו, כישלונותיו וטעויותיו. כאן יש צורך להבין את הגבול הדק הזה, ולהיזהר לא לפלוש אליו: מצד אחד, TO CARE  מבלי לקחת על עצמך את אחריותו של האחר, ומצד שני, לסמוך מבלי להזניח."
 
ד.  על המתח שבין ל"הכיל" ל" לאתגר"
 
ג..1 להכיל
מרוב שימוש במושג "הכלה" נשמטה ממנו לטעמה של לאה בכר-צליק, פשטותו: להכיל, משמע להיות מיכל אליו יוכל רעי "לרוקן" את משאו. את הטוב והרע, את ששמח והכואב. המיכל מקבל הכול. לא שופט, לא ממיין. ההכלה בתהליך החונכות כוללת אלמנט של עדות ותהודה, ואלמנט של יצירת ביטחון.
 
"עצם העדות למסעו של אחר, יש בה כדי לחזק ולעגן את למידתו. העדות מספקת הוכחה חיצונית למאמציו, נקודת התייחסות, תחושה שפעולותיו בעולם אינן עוברות בלא שהוסבה אליהן תשומת לב. כדי להיות עדה יש צורך בעיקר "להיות שם": "קשובה", רואה, מתבוננת וברגעים החשובים- חוגגת. חוגגת את ההצלחות, את פריצות הדרך, את התובנות, את עצם השקעת המאמץ. התהודה שאנו מצליחים להעניק לחבר במסע, יש בה תוספת איכות לעדותנו: המפגש של הסיפור שלך ושלי, ההתנגשות בין תנועותינו, האופן שבו עשייתך מרככת את עשייתי, משפיעה עליה – כל אלה יש בהם כדי לחזק ולאושש את דרכו של הנחנך."
"ללמוד משמעו להשתנות. מפחיד להשתנות. מה שעשוי להקל על הפחד הוא, בין היתר, שורה של "יציבויות" בחיים. מבחינה זו לחונכות יכולה להיות תפקיד מכריע. הדאגה לפעימות הקבועות של המפגשים, למבנה ולארגון הקבוע שלהם – מטרתה ליצור עבור רעי מקום בטוח במרחב ובזמן, מקום של פרטיות, של זמן מוקדש, של סדר. כל אלו מאפשרים עבודה יסודית ומעמיקה יותר בתוך המפגש, פנויה מטרדות, ומרוכזת במהות."
 
ג. 2 לאתגר
 
"על אף האמור לעיל, מקומו של האתגור בחונכות חשוב לעין ערוך מזה של ההכלה. לאתגר בחונכות פירושו לא לוותר, להעלות בהתמדה את הרף, לאפשר את המקום שמטיל ספק ושקורא תיגר: " האם באמת עשית מספיק למען המטרה שהגדרת? " "כשאני מאתגרת אני מבטאת אכפתיות, היכרות ועניין, ומשלימה את פעולת "הסמיכה". אני מעצימה את האדם שמולי, כיוון שאני אומרת לו, מתוך ידיעה שהוא יכול להגיע ליותר."
 
ג. 3. להכיל את המתח
 
"המתח שבין פעולת ההכלה לפעולת האתגור קשה לנשיאה. " לעיתים מתעוררת אצלי תחושה של התנודדות דיכוטומית בין שתי האפשרויות: או שאני מכילה או שאני מאתגרת, אי אפשר יחד. התחושה נחלשה כאשר אני נזכרת שזה בכל זאת אפשרי, וששילוב של הכלה ואתגור מבטא אהבה."
" הכלה ואתגור המשלימים זה את זה מבטאים אהבה, אך רק כל עוד לא ניפול לסכנות האורבות לנו בכל אחת מהפעולות הללו: מצד אחד, ריפוד ועידון יתר, מצד שני, תחושה מוטעית שיש לי יכולת לנתח, לאפיין או להגדיר אדם אחר, ולדעת טוב יותר ממנו מה נכון עבורו".
 
ה.על המתח בין האישי למקצועי
 
ד. 1 האישי
 
"אנו עוסקים באישי. החונכות מזמנת נושאים אישיים, אפילו אינטימיים. המסגרת שלה יוצרת יחסים אישיים. אי אפשר להיות בקשר כל כך עמוק ורציף בחיים, מבלי להפוך לדמויות משמעותיות ואישיות זה בחייו של זה: החונכת עבור הנחנכת, ולהיפך. להיות אישית משמעו גם להיות פגיעה, ל"צאת" מתפקידי, להיות רגשית. זה אומר גם להביא את עצמי במלואי – לאו דווקא רק את הצד המקצועי והמהוקצע, אלא את שלמותי, כולל הצדדים השבירים והעדינים, הפחות יפים, והיפים יותר, אך שאינם קשורים, לכאורה לנוכחותי המקצועית". זה אומר לקבל את הרעיון שיש משמעות גם לניסיוני, לדרך שצברתי, למי שאני". "רק כאשר אני מביאה את עצמי מתוך כוונה טהורה להיות אני במלואי, לחלוק וללמוד בעת ובעונה אחת, רק כאשר אני מבינה שהניסיון והחוכמה שלי הם לא בגדר גאונות נשגבה ומצילה, רק כאשר אני חושפת את עצמי ללא פחד, בכנות, מתוך הוקרה וקבלה עצמית, אבל גם מתוך צניעות ורצון ללמוד ולהשתנות תדיר- רק כאשר כל אלה מתממשים, הפעולה האישית תהפוך למשמעותית."
 
"הדוגמא האישית היא קריטית, המסר הזה – הנה אני לומדת איתכם, הנה אני רוצה להיעזר בכם על מנת להשתנות בעצמי – הוא לתחושתי, רב חשיבות. במובן הזה,'בצע בעצמך את מה שאתה מטיף לו', הוא העיקרון החשוב ביותר, וגם הקשה ביותר, בתהליך החונכות." "אני מעוניינת להביא את עצמי לא כחלק משיטה או מתודה, לא כדי ליצור הדדיות, לא כי צריך, אלא מתוך הוקרת האחר ומתוך רצון בלמידה, בשינוי, במפגש, באהבה, ב"עמיתות" למסע."
 
ד. 2. המקצועי
"הצד המקצועי הוא צד מהוקצע ומאורגן. הוא הצד שבו אני מגדירה גבולות ברורים, מייצגת מערכת תובענית, רואה בראייה מערכתית את ההקשר של פגישתנו, מרשה לעצמי להיות הסמכות. הצד הזה דרוש לנחנך – לצורך מילוי תפקידיו השונים ולצורך הבנת והובלת משימות הלמידה השונות היושבות על שולחנו, ודרוש לחונך – כדי להיות במקום של תמיכה בעשייה של רעו, לדרוש אותה כשצריך, להוות חלק מעולם מסודר וברור ולקדם עבודה חיונית ויצרנית של הרע (הנחנך)."
 
ד. 3. להכיל את המתח
"להכיל את המתח בין האישי למקצועי משמעו להיות במצב של דיאלוג. דיאלוג שלם מכיל את שני הצדדים הללו, ומאפשר "ריקוד ביניהם". דיאלוג מאפשר מרחב תנועה בין פעולה לחוויה, בין להיות ל-לעשות, בין חברות למקצועיות. להיות בדיאלוג פירושו לקבל את עובדת קיומם של צדדים הפוכים לכאורה בתוך עצמי, ובו בזמן לקבל את נוכחותם של אותם צדדים גם אצל האחר."
 
סיכום
" אני פוגשת עמיתים ברגע מרכזי של חייהם, רגע של לקיחת עמדה אחראית על חייהם ועל העולם בו הם חיים. ללוות את הרגע הזה משמעו ללוות "תנועה" של לקיחת אחריות, וכמו בליווי של תנועת גוף עלי להתאים את צעדיי, את כוחי ואת תנועת ידיי לאלה של רעי.
בליווי תנועה של לקיחת אחריות עלי להיות מותאמת בכוונותיי וברצוני לקחת חלק בתנועה זו. להיות מותאמת לתנועה זו פירושו לסייע לרעי להעצים את תנועתו – "להפוך כל אבן", להיות אמיץ, להיות נחוש ללמוד ולצמוח, אבל גם לשאת את אותו עול על עצמי בחיי הפרטיים ובמפגש שלי עם נחנכיי: להיות אמיצה, ונחושה ללמוד ולהשתנות בעצמי. עלי להציע את שורת ההתנהגויות שהזכרתי כאן, ואת המודעות העמוקה למתח שביניהן. עלי להציע דוגמא של לקיחת אחריות, אומץ וכנות. ויותר מהכול – עלי להציע יכולת ועניין לשהות במה שאפשר לכנות "המרחבים המשמעותיים".
 
"מהם אותם מרחבים? על מנת להשיב על שאלה זו יש לזהות ולקבל עוד שני אלמנטים שקיים ביניהם מתח- הפרטי והציבורי. המרחב המשמעותי הפרטי קשור למבט פנימה. הוא מה ששואל שאלות בדבר זהותי, מה שמביט בחולשותיי ובעוצמותיי עין בעין, מה שמתמודד עם אתגרי החיים החשובים לי כרגע, מה שלא העזתי להגיד בקול רם והייתי זקוקה לרע שיחלוק אותו איתי, מה שמאתגר אותנו ואינו מובן מאליו, מה שמפגיש אותנו זה עם זה: עם רצונותיו, חלומותינו, פחדינו, דאגותינו, שאיפותינו, דעותינו וספקותיו.
 
המרחב המשמעותי הציבורי נוצר מתוך המבט החוצה, והוא מה שמפגיש אותי עם העולם וצרכיו – עם האחרות, עם קשיי הקיום, עם היופי והעוצמה, עם החולשה והכאב, עם היותנו קהילה, עם, אנושות, ועם הדרך להיפגש עם כל זה, מתוך אמונה ויכולת לשנות, להשפיע ולקחת אחריות מתוך אמונה בטוב."

    לפריט זה התפרסמו 6 תגובות

    אני מורה בעל וותק 23 שנים והייתי כמה פעמים מורה חונך וחושב הכי חשוב הוא שהחונך צריך לתמוך ולהוביל החניך שלו כי הוא מתחיל המתח וחרדה

    פורסמה ב 31/12/2023 ע״י רפעת בכרייה

    היכן ניתן למצוא את המאמר המקורי?

    פורסמה ב 08/08/2022 ע״י דקלה בר

    חונכות כזו, משמעה ליווי בתהליך של צמיחה ולמידה, ליווי תומך, מכבד ודיאלוגי של סטודנט לארבע שנות לימודיו, על ידי החונך, ונראה כי יש בכך כדי לעזור לחניך ללמוד ולצמוח על אף האתגרים והמתחים .

    פורסמה ב 26/06/2022 ע״י סיגל

    תפקידה של החונכת הוא ליצור סביב הסטודנט מעגל של תמיכה ושל אתגור ועידוד למידה .כל התנסות חדשה מלווה במתח ,בכוחה של חונכות להפוך אותו ממשתק למאתגר.

    פורסמה ב 02/05/2022 ע״י סנאא פדול

    אני מורה ותיקה .נסיון בהובלת פרויקטים חינוכיים.השתתפתי בסדנאות תראפיה מגוונות ובקורס הנחיית קבוצות.חינוכאית בחינוך אישי ומברכת על היוזמה.מעוניינת להיות מדריכה של חינוכאיות מיתוך ידיעתי את הצרכים של המורות ויכולתי לתת להן מענה כמורה שצמחה מיתוכן.האם תוכלי לעזור לי?

    פורסמה ב 02/04/2009 ע״י דליה אלוני

    אחותי שרה מעוניינת בעבודה כחונכת אני לא בדיוק יודעת לאיפה אני צריכה ל]נות לאחותי אין מחשב היא שייכת למגזר החרדי החזק האם אתם יכולים לעזור לי בתודה ציפורה

    פורסמה ב 12/05/2016 ע״י ציפורה
    מה דעתך?
yyya