כיצד מורה אחת השתנתה עבור טובת תלמידיה
לפני ארבע שנים, הבינה המחברת שעליה ליטול אחריות על הנזק שעשתה לתלמידים שהגיעו לחדרה כשהם אוהבים (או לפחות מחבבים) את בית הספר ונותרים עם תחושה פחותה בדרכים מסוימות. ילדים אלה אהבו מתמטיקה עד שהרצאותיה המייגעות לגבי תהליכים השאירו אותם מבולבלים ומרירים. ילדים אלה אהבו לקרוא עד שהנחיותיה הקפדניות של דוחות הקריאה ויומני הקריאה טרפו את סקרנותם לסיפורים מעולים.
כאשר החלה המחברת במסע זה של שינוי הדרך שבה לימדה, היא לא ידעה לאן המסלול יוביל בסופו של דבר. היא עדיין אינה יודעת. עם כל ילד שנכנס לכיתתה, ועם כל הורה שמתלווה אליו עם משהו שברצונו לחלוק, המסלול הזה משתנה וכך חייבת גם היא.
המחברת יצאה לדרך של החזרת הכיתה לתלמידים, וזו נותרה המשימה שלה, אך עדיין לא השיגה את כל המטרות שהציבה לעצמה. עם כל שינוי מגיעה התנגדות, והיא זכתה בלא מעט ממנה. תלמידים שלא הבינו מדוע לא ניתן פשוט לומר להם כיצד לעשות משהו. הורים שהרגישו שהיא לא נתנה מספיק שיעורים או מספיק ציונים. מורים שחשבו שהיא לא עשתה עבודה טובה מספיק בהכנת הילדים. הספק שלה עצמה הציץ בכל פעם שרעיון לא עבד.
כיצד, אם כן, ניתן להשתנות?
התחילו מהיכן שאתם נמצאים. ברגע שאתם מאמצים את הרעיון שחייב להיות משהו טוב יותר, התחלתם בדרך. בדקו מה מניע אתכם ומה עוצר אתכם. מה שוחק אתכם ומה בכוחכם? ישנם דברים רבים המחלישים את נשמתה של המחברת שאינם בשליטתה. כך שהיא מנסה להתמקד בדברים שהיא יכולה לקבל עליהם החלטות. מה בשליטתה? שיעורי בית, ציונים, ענישה, הדרכים בהם הידע מוצג, בניית הקהילה, הבעלות המשותפת.
המחברת מתמקדת, אם כן, במעט הדברים שהיא מרגישה מוכנה לשנות ברגע זה. היא לעולם לא מתחתנת עם רעיון; היא יוצאת אתו. שנה אחר שנה על רעיונותיה להתפתח כדי להתאים להבנתה ולניסיונה ההולכים וגדלים. היא לא נתקעת. עליה רק להישאר ממוקדת במטרתה הסופית: לגרום לתלמידים לאהוב את בית הספר.