חינוך נזיל, ראיון עם זיגמונד באומן, מגדולי הסוציולוגים בעולם

יורם הרפז . "חינוך נזיל", ראיון עם זיגמונד באומן , מגדולי הסוציולוגים בעולם , הד החינוך , יוני 2013 , כרך פ"ז , גיליון מס' 06 , עמודים 28-30

זיגמונט באומן, הסוציולוג הנודע, ביקר לפני כחודשיים בישראל, נשא שלוש הרצאות בשלושה מוסדות אקדמיים, חזר לאנגליה מדינתו (אם יש לו בכלל מדינה. ממילא המדינות, לפי ניתוחו, מתפוגגות), והמשיך למסע הרצאות בארצות הברית. בגיל 88 ("כן, אני חי הרבה מדי זמן") באומן הוא בעל חשיבה סוציולוגית מעמיקה ונוקבת; ספריו והרצאותיו מבוקשים בכל העולם. אזרחי "המודרניות הנזילה" חיים באי־ודאות מפחידה, ובאומן מספק להם תיאורים וניתוחים המסייעים להם להתמצא קצת במה שקורה סביבם ובתוכם.

המושג המטפורי הידוע ביותר של באומן (כתיבתו עתירת מטפורות. אפשר אולי לדבר על "הפואטיקה הסוציולוגית של באומן") הוא "מודרניות נזילה". מה שמאפיין את המודרניות של ימינו, בהבדל מהמודרניות שקדמה לנו, היא התמוססות של מוסדות חברתיים וייחוס ערך להתמוססות הזאת. המצב וגם הערך של התקופה שלנו – הידועה בשם "פוסט־מודרנית" – הם הפיכתם של מוצקים (מוסדות, מסורות, נורמות, מדינות, ארגונים, חוויות, זמן וחלל) לנוזלים – חסרי גבולות, זורמים, חופשיים, זמניים. אחד המוצקים השומר בשארית כוחותיו על מוצקותו הוא החינוך.

את הביטוי המטפורי "כל מה שהיה מוצק הפך לנוזל" אמר מרקס על המודרניות. כלומר גם המודרניות, לא רק המודרניות הנזילה, אוהבת למוסס מוצקים. אז מה ההבדל בין שתי התקופות הללו?

שתי התקופות התנגחו במבנים המוצקים הקיימים בטענה שהם אינם מבצעים את תפקידם או מבצעים אותו גרוע. שתיהן התאמצו להתיך אותם ולהחליפם. אבל בעוד שהמודרניות ה"מוצקה" נטרה טינה למבנים הקיימים כיוון שלא היו "מוצקים" די הצורך ורצתה להחליפם במבנים מוצקים יותר, הרי שהמודרניות הנוכחית, בשלב הנזיל שלה, מעדיפה גמישות על מוצקוּת, וחוששת בעיקר מפני האיום הגלום במבנים מוצקים קיימים שאבד עליהם הכלח, שאינם מביאים עוד תועלת. ההתכה הפכה מהכרח אינסטרומנטלי לערך עצמאי.

מהן ההשלכות של המודרניות הנזילה על החינוך – תחום עתיר מבנים מוצקים?

ההשלכות רבות מכדי שנוכל לעמוד על רובן בשיחה קצרה. הייתי מציין שתי השלכות של המודרניות הנזילה על החינוך. אחת היא הגידול העצום והמסתעף של הידע – בשלושים השנים האחרונות האנושות הפיקה מידע השווה בכמותו לכל הידע שנוצר בכל תולדות המין האנושי; השנייה היא שאנשי החינוך וההוראה איבדו את תפקידם כ"שומרי הסף של הידע".

המשמעות של העובדה הראשונה היא שהמכשול העיקרי לרכישתו וליישומו של ידע אמין אינו מחסור במידע, כפי שהיה עד לפני עשורים מעטים, אלא עודף מידע. הקושי העיקרי של החינוך הוא כיצד לסנן את הידע האמין, בעל הערך החינוכי, משטף המידע המפוקפק. המשמעות של הנקודה השנייה היא שהמורים נאלצים להתחרות עם אין־ספור מקורות ידע אחרים, שמציעים מידע אופנתי וסקסי יותר, אך איכותי ומהימן פחות.

•••
ייתכן שהחינוך המוצק כפי שאנו מכירים אותו – מערכת חינוך בירוקרטית, בתי ספר היררכיים, הוראה סמכותית, תכנית לימודים סגורה, בחינות והערכות סטנדרטיות וכו' – אינו יכול לפעול ביעילות בעידן של מודרניות נזילה. איך ייראה חינוך נזיל – חינוך שמתאים לזמננו?

החינוך יצטרך לעבור ממודל של טיל בליסטי, שבו כל המידע מוכנס לטיל ברגע השיגור והמסלול מחושב מראש, למודל של טיל חכם שמתוּכנת לחפש לעצמו מטרות משלו בהתאם לשינוי המהיר והמתמיד בסביבתו. חינוך כזה לא יהיה שלב חד־פעמי בחיים, אלא יהפוך לתהליך מתמשך לאורך כל החיים. בקיצור, חינוך בתנועה – חינוך שמסלולו אינו מוכתב מראש והוא מתעדכן כל הזמן – וחינוך מתמשך, חינוך לכל החיים.

אנחנו יודעים כיצד לבנות טיל חכם בטכנולוגיה, לא בחינוך.

נכון, אבל נצטרך לעשות זאת. מודל החינוך שירשנו, ושאנחנו עדיין נאבקים לשמר ולנהל, חוזר אל המודל היווני העתיק של ה"פָּאידֶאה", שהניח שהעולם יישאר יציב מספיק לאורך הדורות, ודאי לאורך שנות חייו של אדם. אבל היום האדם הוא הישות היחידה שתוחלת חייה מתארכת. תוחלת החיים של כל שאר הדברים בעולם מתקצרת; העולם מתאפיין בזמניות ובארעיות.
במודרניות נזילה, שבה משמעות החיים אינה מוכתבת על ידי הוויות מוצקות כמו לאום, דת או מעמד, צריך ללמד ילדים להמציא משמעות לחייהם האישיים.

משמעות הדבר תהיה השתתפות בשקר, הנובעת מאי־הבנה של הקשר בין ביוגרפיה להיסטוריה. בעיות חברתיות דורשות פתרונות חברתיים ולא אישיים. חובת המורה היא לחשוף את השקר המשתק הזה – לקרוע את המסך המכסה על השורשים החברתיים של בעיות שיחידים סובלים מהן או מתמודדים אִתן; לחשוף את המנגנונים המורכבים האחראים לטיוח הזה. המנגנונים הללו נסתרים מעינינו משום שאנחנו בוחנים את המציאות מנקודת המבט של החוויה האישית.

ייתכן שהפסיכולוגיה, על נקודת המבט האישית שלה, ניצחה את הסוציולוגיה, על נקודת המבט החברתית שלה, משום שאנחנו יכולים לטפל בעצמנו באמצעות תרפיה כזאת או אחרת, אך מתקשים ליצור חזון חברתי משותף. ללא חזון כזה קשה לתקן את החברה וגם לחנך – אין לְמה.

אכן כן. כאשר אנחנו מוצפים במסות של מידע אמורפי והטרוגני, אנחנו מתקשים להפריד את הרלוונטי מן הלא רלוונטי, את החשוב מן השולי והגחמני. הקושי שאנחנו חווים הוא בהרכבת סיפור משמעותי מתוך קרעי־קרעים "שוֵוי משקל סגולי שצפים יחדיו בגוש אפור" – כפי שכתב גאורג זימל (Simmel) כבר לפני מאה שנה. חסרה לנו מכונת הדַּיִש שתוכל לבור את הבר מן התבן, שתסייע לנו להתמודד עם כל "הנזקים המשניים" של צורת החיים שלנו – פערים גדלים והולכים בין בני אדם, חשדנות הדדית ושנאת זרים יוקדת בצד אדישות מוסרית לכאבו של הזולת ולשלילת כבודו כאדם.

משימתם העיקרית של המורים בחברה המרוסקת והמפוררת שלנו היא להרכיב סיפורים חברתיים בעלי משמעות מתוך חוויות אנוש מפושטות, מפוזרות ומבולבלות. במשימה החינוכית הקשה הזאת המורים צריכים להתחרות עם תקשורת ההמונים המונחית בידי אינטרסים פוליטיים ומסחריים סמויים.

אתה מטיל על המורים משימה קשה.

החינוך נעשה חשוב יותר מאי פעם וקשה יותר מאי פעם. מימוש הולם של ייעודו דורש היום יותר תבונה, יותר כושר המצאה, יותר עבודה קשה ויותר נחישות מאי פעם בעבר.

האתגר של החינוך כיום קשה גם משום שהמדינות מאבדות את השליטה עליו. החינוך מתנהל על ידי אינטרסטים של הקפיטליזם הגלובלי, ומשרד חינוך המבקש לחנך לערכים שאינם אינסטרומנטליים (אם הוא מבקש לחנך) מתקשה לעשות זאת.

זו בדיוק הנקודה; כוחן של המדינות בהקשר הזה ובהקשרים אחרים מוגבל ביותר. טכנולוגיות המידע מתעלמות מגבולות מדיניים ומפרות חוקים מקומיים וגם מתעלמות מהעדפות לאומיות. הריבונות של המדינה הלאומית על שטחה היא כיום פיקציה במידה רבה – פיקציה שרק הולכת וגוברת.

האם החינוך בעולם הגלובלי שלנו צריך לחנך לאזרחות קוסמופוליטית?

חינוך לאור המטרה הזאת הוא מחויב המציאות – תנאי בל יעבור למעשה, להישרדותנו הקולקטיבית. בגלל טבעה הקיבוצי, הבלתי ניתן לחלוקה, הישרדותנו הקולקטיבית תושג רק במשותף. וכיוון שחינוך כזה הוא "הכרחי", הוא תובע להיעשות גם "אפשרי"; ואפשורו הוא המשימה העליונה העומדת לפני החינוך – "המֶטא־משימה" שלו; משימה שהצלחתן של כל שאר המשימות תלויה במימושה.

•••
אילו עוד משימות ניצבות לפני החינוך בימינו? כיצד בכלל אפשר להגדיר לו משימות בעולם נזיל ובלתי צפוי?

אכן, לא ברור איך ייראה החינוך העתידי לנוכח האתגרים העומדים מולנו; צורתו אינה גזורה מראש וגם אי אפשר לצפות אותה. היא תתהווה בסדרה של ניסויים וטְעיות בלתי נמנעות על פני מסלול של פרקטיקה חינוכית רפלקטיבית; וכיווניה תלויים בגורמים רבים אחרים מלבד כישרונם, תושייתם ונחישותם של העוסקים במקצוע.

האם החינוך צריך להסתגל לחברה או אולי דווקא לחתור תחתיה ולהציע לה אלטרנטיבה?

אין לחינוך חופש בחירה בהקשר הזה. לנוכח טבעם המשחית והמשתק של הלחצים בימינו, המאמץ החינוכי הוא ביקורתי במהותו, ועל כן חתרני בהגדרה. בניסיונותיו להסתגל לסביבה חברתית ותרבותית מודרנית נזילה, לחינוך אין ברירה אלא לשחות נגד הזרם. ההצטרפות למקצוע ההוראה איננה מתכון לחיים קלים או כרטיס לנירוונה... אבל – ומאותה סיבה – זו ערובה שאין כדוגמתה לחיים מקצועיים בעלי משמעות; חיים שיותירו חותם במציאות האנושית.

כאנשי חינוך, מה עוד עלינו לדעת על החברה בימינו?

אין גבול למה שצריך ללמוד ולדעת על החברה כדי שנוכל להכשיר את תלמידינו לחיות במסגרתה. וככל שנלמד, תמיד נצטרך ללמוד עוד. החינוך בעולם המודרני הנזיל הוא משימה לכל החיים.

תרגם מאנגלית: יניב פרקש