הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו: קדימותה של המשמעת למשמעות
פרוגל, ש. (2016). הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו: קדימותה של המשמעת למשמעות. בתוך ש' בק (עורך) מידע, ידע ודעת: הדנ"א של החינוך (77-71). תל אביב: מכון מופ"ת
כותב המאמר מקבל את התפיסה לפיה יש לשנות את פני החינוך, מחינוך אינסטרומנטלי לחינוך המיוסד על משמעות. הנחת היסוד היא שפעילות אנושית פורייה נוצרת רק כשאדם מייחס משמעות למעשיו. בהתאם לכך יש לתור אחר תהליך חינוכי המיוסד על משמעות, תהליך שניתן למוצאו בחינוך לאמנות. עם זאת, המאמר משרטט את גבולותיה של תפישה זו, ואת הסכנות העולות מחצייתם.
הקשר בין חינוך לבין תפיסת האדם והקיום האנושי הראוי
חינוך חייב להתבסס על השקפה כוללת וברורה על הקיום האנושי, שרק ממנה יכולות להיגזר כראוי הפרקטיקות החינוכיות. החינוך צריך להיבנות לפי תפיסת האדם, ולא האדם לפי תפיסת החינוך. כותב המאמר שותף לתפיסת האדם הרואה כל יחיד כבעל ערך בפני עצמו ולא רק כבעל ערך ביחס לזיקתו לחברה.
השאלה על מהות החינוך הטוב נגזרת מהשאלה בדבר הקיום האנושי הראוי. כלומר, החינוך הטוב יהיה החינוך המסייע ליחיד ולחברה להגיע לקיום אנושי ראוי. אם מדובר בתפיסה מהותנית של האדם (למשל, "האדם נברא בצלם האל"), הרי שהחינוך יבקש לקדם את החניך ככל שניתן למימוש מהות זו. אם מדובר בתפיסה אידיאולוגית מסוימת (למשל, דמוקרטיה), הרי שהחינוך יבקש לקדם את החניך למימוש אידיאולוגיה זו. אם מדובר בתפיסה אינדיבידואליסטית של האדם הרואה את העיקר בייחוד של כל יחיד, הרי שהחינוך יבקש לאפשר לחניך לבטא את ייחודו. כך, מה שלעתים נראה כמחלוקת על תפסיה חינוכית, הוא לעתים מחלוקת על דמות האדם.
רוסו וניטשה: חשיבות היחיד ותפיסת האמן כדגם הקיומי הראוי
ז'אן ז'אק רוסו ראה את התפתחות האדם כיחיד כקודמת וכתנאי להתפתחותו כאזרח. פרידריך ניטשה סבר כי עיקרו של תהליך החינוך בשחרור היחיד מהכבלים החברתיים כדי לאפשר לו להתפתח לדמות ייחודית בצלמו וכדמותו. ניטשה ראה את האמן כדגם קיומי ראוי, וסבר כי תפקידו העיקרי של המחנך הוא לשחרר את החניך מהפחד שלו מדעות של אחרים ומעצלותו להיאבק נגדן, כדי לזכות מחדש בחייו וממילא לתרום מחיוניות מתחדשת זו לתרבותו. ניטשה ראה תהליך זה כתהליך של התגברות עצמית, ששמו מעיד על המשמעת הגבוהה הנדרשת כדי להגשימו. המחנך הניטשיאני משמש דגם חי לחניך של אדם בעל משמעת עצמית כבוהה במיוחד, שהצליח להפוך את חייו למעשה אסתטי, היינו לחיים יפים ובעלי משמעות.
לקריאה נוספת
קהילות חקר פילוסופיות: החיפוש אחר משמעות ומציאת משמעות כבסיס לפיתוח אחריות
פילוסופיה עם ילדים כפלטפורמה חינוכית עבור למידה מכוונת עצמית
המשמעת כאמצעי החינוכי העיקרי המאפשר ליחיד להשיג קיום ראוי
האמצעי החינוכי החיוני ביותר שמאפשר ליחיד להשיג את הקיום האנושי הראוי הוא משמעת, שבגילומה הגבוה ביותר מתפתחת לכדי משמעת עצמית. כך, שיאו של תהליך החינוך הוא בהתפתחות משמעת עצמית של היחיד המבטיחה את המשך התפתחותו המתמיד בכיוון הרצוי. לכן, ניתן לטעון שתכליתו של כל חינוך טוב היא לפתח משמעת עצמית אצל החניך.
הסכנה הטמונה ביישום קיצוני וחד-צדדי של חינוך לאמנות
אמנם ניתן לראות בתהליכים של חינוך לאמנות הרבה תשוקה, חדוות עשייה והתלהבות שהיינו רוצים לראותם בכל מעשה חינוכי, אך אין להתעלם מכך שלצד היבטים חיוביים אלה, אנו עדים לעתים לזילות של המעשה החינוכי דווקא בחינוך לאמנות. הדבר מתבטא בעשייה די סתמית ובנאלית, שלא פעם זוכה לשבחים מופלגים, רק כיוון שנעשתה באופן אישי ומתוך התלהבות. הערכה גבוהה אך כוזת עשויה לפגוע קשות בהתפתחות לא פחות מעלבון צורב.
בעקבות בובר, מזהיר מחבר המאמר מהמחשבה שחינוך יכול להתבסס רק על הדגשת חשיבות החירות היצירתית של היחיד, משום שהחניך זקוק לביקורת כדי להתפתח כראוי; החירות אמנם חשובה לחינוך משמעותי, אך ללא אחריות החירות היא "מעשה לצנות פתטי" (לשון בובר).
המהלך החינוכי הנפוץ ממשמעת למשמעת עצמית
התנועה שניתן למצוא בתפיסות חינוך רבות היא ממשמעת חיצונית, שהיא מאחריותו של המחנך, לכיוון משמעת עצמית, המעמידה את האדם כחניך עצמאי. תנועה זו ניתן לזהות בתרבויות, בזמנים ובמקומות שונים לאורך ההיסטוריה והגלובוס: מורה הזן בודהיזם מכניס את חניכיו למשמעת קפדנית כדי שיתפתחו לבסוף לאנשים בעלי משמעת עצמית יתרה, סוקרטס בחן בקפדנות את דבריהם של בני שיחו כדי לחנכם לאחריות עצמית גבוהה יותר ביחס לדבריהם [ובמקרים רבים לא סיפק להם מענה חיובי משלו על השאלה שעמדה לדיון] ועוד.
הקשר בין משמעת למשמעות
האדם הפועל מתוך משמעת עצמית פועל מתוך ייחוס משמעות למעשיו. אין הוא בוחר באופן שרירותי מה לעשות ואף לא מתוך פחד או הכרח, אלא מסוגל להתגבר הן על השרירותיות, הן על הפחד והן על הקשיים ועל המכשולים בזכות המשמעת העצמית ומתוך המשמעות שהוא מייחס למעשיו. קביעה זו עולה בקנה אחד עם תפיסות אקזיסטנציאליסטיות המגדירות את האדם כהוויה מחפשת משמעות.
הסכנה בחינוך למשמעות ללא משמעת
הדגשת הזיקה בין משמעת למשמעות נועדה להזהיר מהסכנה הרובצת לפתחה של כל תפיסה חינוכית המיוסדת על ייחוס משמעות של היחיד למעשיו, והיא שהחשק או אי-החשק בהווה יקבע את ההתפתחות או ההתדרדרות של החניך ועמו את ההתפתחות או ההתדרדרות של החברה. [ייתכן כי הדבר לא צוין במאמר משום שהוא ברור, אך אולי ראוי בכל זאת לציין את הקרבה הלשונית בין המילים "משמעת" ל"משמעות", כעדות לזיקה בין שני המושגים].