ההפרטה במערכת החינוך בישראל: הזדמנות לתיקון חברתי מערכתי או תמונת ראי של החברה?

דהאן (2018). צדק חינוכי, הפרטה ומטרות החינוך. הקיבוץ המאוחד: תל אביב

ספר חדש שהתפרסם לאחרונה על-ידי הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרית פועלים מציע דיון ביקורתי במושג הצדק החינוכי, במטרות החינוך ובאחריות המדינה לדאוג לחינוך תושביה. הספר, שכותרתו צדק חינוכי, הפרטה ומטרות החינוך (דהאן, 2018) דן בשלושה מישורי מחלוקת בצומת שבין צדק וחינוך.

מישור אחד, נוגע לתחולתו של רעיון הצדק החלוקתי, כפי שמשתקף בפערים בהישגים הלימודיים על בסיס רקע לאומי, אתני, מגדרי וסוציו-אקונומי. המישור השני נוגע בשאלת אחריותה המוסרית של המדינה להעניק שירותי חינוך לתושביה לנוכח תהליכי הפרטה, המונעים על-ידי רעיון של יעילות. מישור שלישי קשור במטרות החינוך ובדמותו הראויה של בית הספר, לרבות התכנים המוצעים בו, דרכי ההוראה ועובדי ההוראה.

לקריאה נוספת ראו:

השוואה כלפי מטה בחינוך

היתרון של בתי הספר הציבוריים: מדוע בתי הספר הציבוריים עולים בביצועיהם על בתי הספר הפרטיים

מדיניות צדק חברתי בהכשרת מורים מתפישה ליישום

הטענה המרכזית בספר היא, שהמדיניות החינוכית בישראל רחוקה מלממש עבור ילדיה ואזרחיה צדק חינוכי בין על-פי תפיסת שיוויון הזדמנויות מהותי, תפיסת הסף של חינוך הולם מינימלי או תפיסות אחרות של צדק חינוכי. הטעם העיקרי לכך קשור בחוסר מחויבות רבת שנים להבטיח מדיניות צדק חינוכי באמצעות הקצאת משאבים מספיקים שידאגו לצרכי הילדים הנמצאים בתחתית הסולם החברתי-כלכלי ואף בהרחבת הפערים בידי המדינה, למשל על-ידי הקצאת משאבים רבים לתלמידים מסקטורים מבוססים יחסית או להקצאת כספים רבים לתלמידי תיכון בבתי ספר במגזר הממלכתי-דתי בהשוואה לתלמידים יהודיים במגזר הממלכתי ולתלמידים ערבים. זאת ועוד, עולה מהניתוח בספר, כי מערכת החינוך הישראלית מאופיינת בפיצול, בהפרדה ובבדלנות ולא מתקיים בה תהליך דמוקרטי של קבלת החלטות, המבוסס על שיתוף פעולה רחב כפי שניתן היה לצפות מחברה דמוקרטית רב-תרבותית.

אכן, תהליכי ההפרטה בחינוך ניכרים בתחומים רבים (מיכאלי, 2010). באופן רחב יותר ניתן לשייך אותם לשלושה מישורים. מישור אחד קשור להפרטה במימון ועניינו בהגדלת ההוצאה הפרטית לחינוך בשנים האחרונות. מישור שני קשור להפרטה באספקת השירותים. כאן, באים לידי ביטוי תהליכים המובילים לשירותי חינוך פרטיים  והעברת הניהול והאחריות הפדגוגית לגורמים פרטיים. מישור שלישי נוגע למסחור החינוך באופן רחב יותר ולחדירתם של רעיונות השוק החופשי כמו תחרות ובחירה חופשית לתחום החינוך (Harel Ben Shahar, 2018).

בחינוך הסביבתי, למשל הפרטה מתבצעת בעיקר באמצעות תוכניות חיצוניות המשקפות אידיאולוגיה מנוגדת לעקרונות הצדק הסביבתי (ראו הטמעת החינוך הסביבתי בבתי הספר ושאלת יישומה של אידיאולוגיית הצדק סביבתי - נקודת המבט של עובדי ההוראה). תהליכים של הפרטה במערכת החינוך ניכרים במיוחד בפערים הלימודיים ובזכאות לתעודת בגרות בין מרכז לפריפריה, בין יהודים לערבים ובין עשירים לעניים (דיין, 2017). הם באים לידי ביטוי גם בהשכלה הגבוהה דרך, למשל פתיחתן של תוכניות חוץ-תקציביות (יוגב, ליבנה ומקדוסי, 2015). באופן רחב יותר, הם נעוצים בתפיסה שחינוך הוא מוצר, הניתן למסחר והכפוף לכוחות ולכללי השוק החופשי (דגן-בוזגלו, 2016). תהליכים אלה הם חלק מתופעה רחבה יותר עם התחזקותן של אידיאולוגיות ניאו-ליברליות שבמסגרתה הולכת ונשחקת אחריות המדינה להענקת שירותים חברתיים, הבאה לידי ביטוי למשל בקיצוץ במימון הציבורי, בהעברת שירותים לידי גופים פרטיים ובהחלת כללי התנהגות השוק הפרטי על שירותים חברתיים (איכילוב, 2012).

אחת השאלות המרכזיות, שספר זה מתמודד עימן היא השאלה אם ראוי לצפות ממערכת החינוך לממש עקרונות של צדק חברתי ולשמש מקור לתיקון חברתי. העמדה המתחרה עם תפיסה שמשיבה בחיוב על שאלה זו גורסת שמערכת החינוך אינה אלא מערכת המשקפת ומשעתקת את חוסר השיוויון ואי הצדק המתקיים בחברה. כך, אי הצדק החינוכי אינו נפרד מהמציאות החוץ-חינוכית - זו שמתאפיינת בהדרה, אפליה, עוני וכיו"ב. כך, למשל, קשה לעסוק בחינוך לדמוקרטיה במציאות שבה יותר  משני מיליון תושבים חיים תחת דיכוי ושליטה צבאית ללא מעמד אזרחי. עם זאת, בבסיסו של ספר זה מונח הרעיון של "תקווה", המפיח אופטימיות ורעננות במערכת. רעיון זה מחייב המשך מאבק בכל הזירות, לרבות הזירה החינוכית, להגשמת סדר חברתי צודק יותר. ספר זה יוצר את התשתית לתחילתו של דיון במאבק חשוב זה.

צדק, דמוקרטיה וחינוך

חיבור מקיף זה הינו מחקר המשך לכתיבה קודמת של המחבר, שעסקה במדיניות ההפרטה של משרד החינוך באמצעות הקמת בתי ספר ייחודיים לצד הצעה של תוכניות לימוד נוספות בתשלום (דהאן, 2013) ולכתיבתו הכללית יותר בנוגע לתיאוריות של צדק חברתי (דהאן, 2014).

אחת מנקודות החוזקה של הספר קשורה בניתוח הכוללני המוצע בו. זהו ניתוח המשלב בין תיאוריות פילוסופיות לבין כלים פרגמטיים מעולמות התרבות, הכלכלה והפוליטיקה. באמצעות הכתיבה התיאורטית הספר מעשיר את העיסוק הנורמטיבי בחינוך בהקשר הישראלי והוא גם מחזק את הלגיטימציה של אופייה ומהותה של המערכת החינוכית. במובן הזה, הספר תורם לכתיבה קודמת בנושא, שהתמקדה בעיקר בדיון בסוגיות פרגמטיות של הפרטה בחינוך (ראו למשל איכילוב, 2010; יוסי יונה: סקירת ביקורת על הפרטה ומסחור בחינוך הציבורי בישראל). הדיון האמפירי, לעומת זאת, מסביר את הסיבות והתהליכים המכוננים את המציאות החינוכית והחברתית ומסייע להגדיר אילו תוצאות חינוכיות ניתנות להצדקות מוסריות. כך, למשל בעוד שניתן להצדיק מדיניות של כור היתוך וקיבוץ גלויות בתקופה שבה מתעצבת החברה הישראלית בשנותיה הראשונות של המדינה, מערכת חינוך שמתאפיינת בפיצול פוליטי ומעמידה את האדם האינדיבידואל במרכז יכולה להיות מוצדקת בהקשר של גלובליזציה כלכלית ופוליטית, המתנהל לפי כללי השוק החופשי. 

המתודה המוצעת בספר מספקת בסיס לדיון רחב במערכת היחסים בין שלושה אידיאלים: צדק, דמוקרטיה וחינוך. דווקא הפיצול המאפיין את מערכת החינוך בישראל בין זרמי החינוך השונים למשל (ממלכתי, ממלכתי-דתי, חרדי, מיעוט ערבי וכיו"ב) מחדד את הצורך לנסות ליישב בין אידיאלים אלה. זאת ועוד, הדיון בשאלות אלה הוא עכשווי. הספר מדגיש את המציאות הרב-תרבותית והתביעה להכרה רב-תרבותית כחלק מהתביעה לצדק הכרתי לצד הדרישה לצדק חלוקתי של משאבים. תביעה זו קשורה, למשל בתביעה של המיעוט הערבי הישראלי לאוטונומיה תרבותית, בהתנגדות המיעוט החרדי להתערבות המדינה באוטונומיה החינוכית שלו כמו גם בתביעה להכרה בתרבות, בהיסטוריה ובזהות המזרחית, כפי שבאה לידי ביטוי לאחרונה בוועדת ביטון, הקוראת לייצוג שווה של מזרחיים במוסדות העיקריים של מערכת החינוך בישראל ובתוכנית הלימודים. 

הספר כולל שלושה פרקים מרכזיים. בפרק הראשון, נדונות תפיסות מוסריות שונות של צדק חינוכי ומוצג העיקרון של שיוויון הזדמנויות בחינוך כעקרון המכונן כל מערכת חינוך דמוקרטית. לצד הדיון בעקרון זה מוצגת גם תפיסה חלופית של צדק חינוכי - זו המיוצגת על-ידי גישת הסף, לפיה מהותו של צדק חינוכי אינה בהשוואת הזדמנויות חינוכיות ובצמצום פערים בין אוכלוסיות תלמידים שונות אלא בדאגה שכל ילד יזכה לחינוך המקיים דרגת סף מסוימת הנחוצה לפיתוח אזרחות דמוקרטית. בתוך כך, פרק זה דן במדיניות האינטגרציה בישראל המבקשת לממש את עקרון שיוויון ההזדמנויות בחינוך ובוחן אם, הלכה למעשה, התמלאו התנאים להגשמת מדיניות זו.

בפרק השני של הספר נדונים תהליכי הפרטה במערכת החינוך הישראלית כמו גם ההצדקות המשפטיות והמוסריות להם, בעיקר הזכות לאוטונומיה הורית בחינוך והטיעון כנגד כפיית מדיניות חינוך על-ידי המדינה. הפרק סוקר את המאפיינים הייחודיים של ההפרטה בחינוך ובוחן את ההשלכות שיש לתהליכי ההפרטה על קבלת ההחלטות בענייני חינוך. בנוסף, הפרק מאיר את השפעתם של תהליכי אלה על צורת העבודה ויחסי העבודה של עובדי מערכת החינוך כמו גם את מעמדם המקצועי.

הפרק השלישי של הספר מוקדש לדיון במטרות החינוך. הוא פותח בסקירתן של גישות פילוסופיות מגוונות להבהרת השאלה מהי מטרת החינוך במדינה דמוקרטית פלורליסטית המכתיבות גם המלצות שונות באשר למדיניות הראויה בסוגיות חינוכיות רבות כגון תוכניות לימוד, דרכי הוראה, ארגון בית הספר ועוד. בין הגישות המוצגות בפרק נכללות גישות ליברליות, המדגישות את חינוך הילד לאוטונומיה, גישות המתמקדות בפלורליזם ערכי וחברתי ומתנגדות להצבת ערך האוטונומיה ההורית כערך מרכזי, גישות שמדגישות את הכשרת התלמיד לאזרחות בחברה דמוקרטית ואלה שתולות את יהבן על מרכיב רב-תרבותי ועל הקשר שבין התרבות לערכים כגון שיוויון ואוטונומיה ופיתוח זהות התלמיד ותחושת הערך העצמי שלו. בהמשך, הפרק סוקר מספר תוכניות מדיניות ובוחן כיצד אלה מבטאות את הגישות העיוניות שהוצגו בחלק הראשון של פרק זה. כך, למשל נדונות מדיניות האינטגרציה והמדיניות הניאו-ליברלית שמנחה את מערכת החינוך משנות ה-80 של המאה הקודמת, החינוך לאזרחות, החינוך הרב תרבותי והתפיסה האינסטרומנטלית לחינוך שרואה בחינוך אמצעי להכשיר עובדים לשוק העבודה היצרני.    

ביבליוגרפיה

איכילוב, א' (2012). הנסיגה מן האחריות הציבורית לחינוך. בתוך ר' כהן-אלמגור, א' ארבל-גנץ וא' כשר (עורכים), אחריות ציבורית בישראל (עמ' 577-552). ירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד - המרכז לאתיקה בירושלים.

איכילוב, א' (עורכת). (2010) הפרטה ומסחור בחינוך הציבורי בישראל. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.

דגן-בוזגלו, נ' (2016). חינוך כמוצר: קווים לדמותה של ההפרטה בחינוך. נטו פלוס: כתב העת לעבודה ולניהול המשאב האנושי, 291, 102-91.

דהאן, י' (2018). על החינוך: על צדק חינוכי, הפרטה ומטרות החינוך. תל אביב: הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד.

דהאן, י' (2014). תיאוריות של צדק חברתי. רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

דהאן, י' (2013). המשפט בשירות ההפרטה - על אוטונומיה הורית ושיוויון הזדמנויות. משפטים, (3)43, 1067-1003.

דיין, א' (2017). למה ברהט לא ניגשים לחמש יחידות במתמטיקה? הד החינוך, צ"א(3), 32-30.

יוגב, א', ליבנה, ע' ומקדוסי, ע' (2015). ההפרטה בהשכלה הגבוהה והשלכותיה על הרכב הסטודנטים: מי מצטרף לתכניות החוץ-תקציביות לתואר השני באוניברסיטה ומדוע? מגמות, (1)50, 286-258.

מיכאלי, נ' (2010). הפרטה במערכת החינוך. ירושלים: ון ליר. מאוחזר מתוך: http://hazan.kibbutz.org.il/hafrata/nir_micali_-_3_5_12.pdf 

Harel Ben Shahar, T. (2018). Privatization of education in Israel. In A. Paz-Fuchs, R. Mandelkern, & I. Galnoor (Eds.), The privatization of Israel (pp. 147-172). NY: Palgrave Macmillan.