האני הרוחני

שושני, י' (2015). האני הרוחני. בתוך י' תדמור וע' פריימן (עורכים), חינוך – שאלות האדם (כרך א) (עמ' 76-67). תל אביב: מכון מופ"ת.

פרופ' יקיר שושני הוא פיזיקאי החוקר את היסודות הפילוסופיים של המציאות והתודעה. בעל תואר דוקטורט בפיזיקה גרעינית מטעם אוניברסיטת תל-אביב. הרצה בשורה של אוניברסיטאות ומכללות בארץ ובחו"ל

אסכולת ה"פיזיקליזם של התודעה" טוענת, שניתן להעמיד את ההכרה האנושית על בסיס פיזיקלי חישובי. ממצאים בחקר המוח ובהדמיית המוח מראים, כי מקור הפעילות הקוגניטיבית הוא בפעילות פיזיקלית שמתרחשת באיזור מסוים במוח. אף ההתפתחות בתחום הבינה המלאכותית מצביעה על כך, כי מחשבים יכולים לבצע פעילויות של הכרה, חשיבה ויצירתיות בדומה לאלה שנעשות על-ידי בני אדם. בנוסף, התפתחות החשיבה הרציונאלית ב-400 השנים האחרונות, השוללת את ההשקפה שיש בהכרה רכיב לא רציונאלי או מיסטי, משמשת אף היא הצדקה לטענה שביסוד אסכולת ה"פיזיקליזם של התודעה".

מנגד, ניתן להגיב להצדקות אלה, ולהציע כמה טיעונים עצמאיים כנגד אסכולה זאת.

ראשית, ניתן לומר, כי תהליכים פיזיקליים במוח, שעליהם עומדים למשל בחקר המוח או בהדמייה, הם הכרחיים לקיומה של הכרה אך לא מספיקים להסברתה. מכאן, שלא ניתן להעמיד את התודעה אך ורק על תהליכים פיזיקליים אלו. כמו כן, מדעי המחשב מסבירים רק חלק קטן מהכישורים התבוניים, הרגשיים והתחושתיים ואינם מסבירים (לעת הזאת) תחושות, רגשות וכו'. לבסוף, ניתן לטעון, כי רק חלק קטן מהחוויות האנושיות ניתן להעמדה ולתרגום למונחים רציונאליים. מעבר לזה, האופן שבו מתפתחות מהפכות מדעיות גם לו מרכיב אי-רציונאלי בולט.

בנוסף לתשובות אלה להצדקות של אסכולת ה"פיזיקליזם של התודעה", מתעוררת בעיה של רדוקציה בהעמדת ההכרה על הפיזיקאלי. נטען, שכאשר אנו עושים רדוקציה של התודעה על חוקי הפיזיקה, אנו עדיין משתמשים בחוקים ובתהליכים המאפיינים את התודעה שלנו ולא יוצאים ממנה, זאת בניגוד לתהליכים אחרים של רדוקציה ("בעיית הרדוקציה"). כמו כן, קיים קושי לזהות בין אוסף הרגשות והתחושות הנלווים לפעולה מסוימת לבין התהליכים שמתרחשים במוחו של אדם עת הוא מבצע את הפעולה הזאת ("בעיית הזהות"). בנוסף, נטען, כי בניגוד לאדם, לו יש רצון חופשי הקשור בכוונות, תמיהות, תשוקות וכיו"ב, למכונות או למערכות פיזיקליות (כמו לטבע בכלל), הבנויות מתהליכים פיזיקליים וחישוביים, אין דרגת חופש כזאת. מכאן, שאם אין אפשרות ליצור מכונה בעלת רצון חופשי, לא ניתן ליצור מכונה שתדמה בכישוריה לכישורי התודעה של האדם ("טיעון מתוך הרצון החופשי"). מכאן, גם שהתודעה כוללת רכיב לא-דטרמיניסטי, המכונה לעתים "נפש" או "רוח", והוא מבטא את העובדה, כי הפיזיקה והמתמטיקה לא יכולות להביא דין וחשבון מלא על כלל התהליכים של התודעה האנושית.

כדי להיחלץ מן המצוקה לפיה ה"אני" שהאדם מטפח כל חייו יעלם עם מותו, בני האדם מפרידים את הגוף מהנפש שבו ומנסים להשאיר את הנפש כדבר נצחי לא מתכלה, ושאינו פועל לפי כללי הפיזיקה. סוגיית הקשר שבין הגוף לנפש נדונה ע"י פילוסופים שונים כדוגמת אריסטו (אריסטו, 2000) וקמפבל (קמפבל, 2004). עבור פיזיקליסטים, הכנסת הנפש בדיון על תודעת האדם הופך את הדיון לאי-רציונאלי ובעייתי. אף שאלה מתקשים להסביר כעת את כל מה שקורה בהכרה וברוח האדם, הם סבורים כי הסבר כזה עשוי להינתן בעתיד.

בניגוד לתפיסה לפיה הנפש היא ישות לא חומרית שאינה מקיימת יחסי גומלין עם הגוף (קמפבל, 2004), הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט טען, כי הנפש קיימת כבלוטה במוח ובה מעין שבשבת בעלת דרגות חופש של סיבוב. שבשבת זאת מביאה לידי ביטוי את תחושותיו של אדם, רגשותיו וכו' והיא המאפשרת את הקשר שבין הגוף לנפש. חוקרי מוח מודרניים ממשיכים בגישה זאת המכונה "אינטראקציוניסטית" בניסיון לאתר את המיקום במוח האחראי על הרצון, הרגשות והמודעות של אדם (Commins & Commins, 2000) ובכך לאשש את הטענה שהאינטראקציה בין גוף לנפש אמורה לפעול על-פי חוקים פיזיקליים. כיוון נוסף של חשיבה בנוגע לקשר שבין הגוף לנפש מכונה "פרלליזם", ולפיו הגוף והנפש פועלים בהרמוניה מכוונת מראש מבלי בהכרח שיתקיימו בין השניים יחסי גומלין או אינטראקציה. ישות אחרת, כדוגמת האל, דואגת לכך שהגוף והנפש יפעלו בהרמוניה ללא יחסי גומלין ביניהם (שושני, 2005).

בשונה מהגישות שלעיל, מחבר הרשימה טוען, כי פעולת גומלין בין גוף לנפש אפשרית עקרונית (שושני, 1999), אף שלא ניתן להצביע על מיקומן של היישויות הלא-פיזיקליות בזמן מסוים. הנפש במובן זה היא כמו הזמן או חוקי הטבע, שהם ישויות רוחניות שאינן בלתי תקפות בתחום שאינו מרחב או זמן. ישויות אלה מאפשרות פשר לקיומן של הישויות הפיזיקליות בעולם (שושני, 2008). הקשר שבין הישויות הפיזיקליות לישויות הרוחניות הוא שהגופים הפיזיקליים נמצאים במרחב ובזמן אף שלא מתקיים מגע ביניהם. כך, נפש האדם, הכוללת את כל רכיבי התודעה שלא ניתנים להעמדה על תהליכים פיזיקליים-חישוביים עשויה ליצור עם גוף האדם יחסי גומלין שלא בעלי אופי פיזיקלי ידוע.

אלה שחונכו עפ"י המסורת המדעית מודעים לכך שאיננו יכולים להסביר תופעות רבות. עובדה זו מביאה רבים לדבוק באמונות שלא ניתן לבססן על ממצאים שמקורם בניסיון, תצפיות או חישובים כמו האמונה בהישארות הנפש. אי הידיעה צריכה להופיע כאתגר וכיעד עיקרי במערכת החינוך על כל רבדיה. העמדת הרוחניות כאתגר בהוויה החינוכית מתחילה בחינוך ההומניסטי, שרואה בהכרת האדם את האמת הראשונית ואת נזר הבריאה.

עניין זה מעלה שאלות הקשורות למהות האל ולרוח האדם לאחר המוות, ועשוי לזמן עיסוק בעולם המיסטיקה שמערכת החינוך אינה ששה לבקר בו. חלופה לכך היא להתמקד בהומניזם אתאיסטי שמקבל, מצד אחד, את הקביעה שלרוח האדם יש דרגות חופש שונות כיוון שאי אפשר להעמידה על יסודות פיזיקליים, ומאידך שלא מניח בהכרח כי היא נשמרת לאחר כלות גופו של האדם. דיון פילוסופי עמוק בשאלת דרגות החופש של האדם יכול להתאפשר רק בכיתות הגבוהות. ביתר הכיתות מוצע להתמקד בכך שרעיון דרגות החופש קשור לערכים ולמוסר כאושיות המבנה החברתי ולטיפוח רוח האדם ע"י עידוד היצירתיות במדעים ובאמנויות. התפתחות החברה בכל אלה אינה דטרמיניסטית ולכל תלמיד היכולת לחולל שינוי מהותי, גם אם הדבר נראה בלתי אפשרי.

ביבליוגרפיה

אריסטו (2000). על הנפש (תרגום: מנחם לוז). בני ברק: ספריית פועלים, סדרת אפיק (הדפסה רביעית).
קמפבל, ק' (2004). גוף ונפש. (תרגום: יורם נבון). ירושלים: מאגנס.
שושני, י' (1999). מחשבות על התבונה. תל אביב: ספריית האוניברסיטה המשודרת, מודן.
שושני, י' (2005). בקשר לאלוהים. תל אביב: ספריית האוניברסיטה המשודרת, מודן.
שושני, י' (2008). חומר ורוח: יסודו הרוחני של היקום. תל אביב: ספריית האוניברסיטה המשודרת, מודן.

Commins, R. & Commins, D.D. (eds.) (2000). Minds, brains and Computers: The Foundations of Cognitive Science – An Anthology. Malden, MA: Blackwell.

הסיכום נכתב בידי ד"ר דניאל שפרלינג ממכון מופ"ת