האחריות האנושית והמורה: בין מרטין בובר לעמנואל לוינס

כהן, י' (2015). האחריות האנושית והמורה: בין מרטין בובר לעמנואל לוינס. בתוך י' תדמור וע' פריימן (עורכים), חינוך – שאלות האדם (כרך א) (עמ' 155-145). תל אביב: מכון מופ"ת.

פרופ' יונתן כהן עומד בראש הקתדרה ע"ש בלה וישראל אונטרברג לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית בירושלים. שימש בעבר ראש בית הספר לחינוך וכיום מנהל את מרכז מלטון לחינוך יהודי. חבר סגל בכיר במכון מנדל למנהיגות

לפי הפילוסוף מרטין בובר, זיקה שאינה מביאה לידי מעורבות בחיי הזולת ונטילת אחריותו למצבו אינה זיקה של אהבה. אחריות זו חלה גם במצבים שהאדם נתבע להיענות עליהם וגם במציאות החינוכית. במציאות זאת, המורה חשוף לפיתויים גדולים: כניעה ליצר השררה מצד אחד או התמסרות ליצר הארוס, מצד שני. הראשון, יביא לכך שתלמידיו של המורה יבינו שזה לא מעוניין בטובתם. השני, יביא לניכור בקרב אלו שלא זכו למצוא חן בעיניו. בכך, המעשה החינוכי מזמן בידי המורה ומפקיד בידיו צורך אחריות על "רשות החיים" (בובר, 1923).

בובר משתמש בשפה שהמקרא מאפיין בה את יחסו של האל לעולם באומרו, כי על המחנך להקביל פניהם של כל תלמידיו במבט ובדיבור ולאהוב אותם (במובן של קבלת אחריות). תפיסה זו מניחה, שצעירים זקוקים לאמון בראשיתי ולסוג של חיוב חיים בסיסי כדי שבבוא העת יוכלו הם גם ליטול אחריות על סביבתם. אמון זה שואב מהדוגמא האישית של המורה ומקבלת האחריות על התלמידים ללא פניות (בובר, 1923).

תלמיד שיראה במורהו כמי שהוא נוטל חלק בחייו ולא "עושה עסק בו" יפתח לקבל השפעה ממורהו. ככל שהמורה יתחמק ממענה על שאלות קשות, יחסר יצירתיות ויתקשה להתמודד עם המורכבות והחד-פעמיות שיציגו תלמידיו, כך אלה לא יראו בו כתובת לפניות חוזרות. לעומת זאת, אם יתגלה המורה כאישיות אינטגרלית שמטילה את מלוא כובד משקלה על הכרעותיה ומעשיה, יימשכו גם תלמידיו למגמה זו של האחדה עצמית ויהיו, לפי בובר, "בעלי אופי כביר", דהיינו יבינו שסיטואציה מסוימת דורשת תגובה ייחודית. תגובה זו אין משמעה מציאת פתרון מוכן מן העבר אלא גילוי אחריות, אקטיביות ונשיאה בתוצאות מצד אותו אדם ולא מצד מישהו אחר (בובר, 1939). כיוון שרבים מהצעירים בימינו סובלים מתחושות של ניכור עצמי וחוסר שליטה על חייהם, אל למורה הראוי להציע רק התנסויות המכוונות לתת לתלמידים להרגיש טוב עם עצמם כפי שהם. במקום, עליו לעסוק במודע בתחושת הניכור העצמי כדי להרחיקם מנטייתם להעביר את אחריותם בידי אחרים.

הדיאלוג החינוכי, לפי בובר, הוא סוג של "דיאלוג חלקי", שבו אף שקיימת קבלת אחריות מלאה של המורה בהיבט של כלל שלמות הוויתו של התלמיד כאדם, אין מדובר ביחסים שיוויוניים. מורה מבוגר יכול להתוודע לאופן שהתלמיד חווה אותו ולווסת את התנהגותו לנוכח חוויה זו. לצד זאת, עליו לקבל את התלמיד בייחודיותו ולשמש לו כתובת לאמון ודוגמא לאחריות אישית. על המורה להתייחס לתלמיד כידיד פוטנציאלי, כשותף עתידי אפשרי לדיאלוג (אמיתי), אך לא כאל מי שצמח לקראת תכלית זאת בפועל (בובר, 1939).

לעומת בובר, אצל לוינס הזיקה החינוכית שבין מורה לתלמיד עשויה להיתפס כזיקה אנושית שלמה ואף אידאלית. בדומה לבובר, לוינס מסכים שזיקה זו אינה זיקה של אני-לז שבה הזולת נתפס כאובייקט ושההתוודעות לזולת מציגה אותו כשלמות חד פעמית ואינטגרלית. אך, לפי לוינס, ייחודיות הזולת נשקפת דרך ה"פנים". אלה מיצגים את מה שחשוף, חסר הגנה ושביר ב"אחר", הנמצא מתחת למעטה של העמדת פנים (לוינס, 1982, 1961).

פנים אלה, עוד לפני שהם ניתנים לאפיון ולתיאור עפ"י מערכת סיבתית או מושגית, מצווים על האחר לתמוך בייחודיותם. צו כזה, בניגוד לתפיסתו של בובר על דיאלוג אמיתי, מפר את השיוויון ואת ההדדיות במפגש הבין-אישי. הוא מגיע מ"גבוה", מסמכות מוסרית עליונה שמקורה בהיות המצווה עני ונצרך, שלא מאפשרת מפלט או התחמקות. לפי תפיסה זאת, היות האדם נתון באחריות כלפי האחר הוא המצב הראשוני והקמאי הקודם לחירות, המתנה אותה ומעניק לה את משמעותה. כך, ככל שהאדם מדיח עצמו ממקומו ופונה אל עבר הזולת עד כדי נשיאה בעול משאו, כך העצמי שלו מקבל מובן. כך, מתאפשרת גם התעלותו העצמית. התעלות זאת אינה יציאה מעצמי כלפי אידאות אלא דווקא כלפי מי שעומד מולי באמירה "הנני למענך". עמידה זו וגילוי האחריות כלפי האחר אינה מותנית במענה של הצד השני או במימוש חובתו.

במצב החינוכי, התלמיד זקוק לתמיכתו של המורה כדי לעשות את דרכו בכיתה ובעולם וכדי שייחודיותו לא תימחק. עמדת המורה מול התלמיד כנזקק משקפת, איפוא, את הזיקה האנושית הראויה. דווקא האי-שיוויון שבין המורה לתלמיד הוא שהופך את ההיחשפות לפני התלמיד למקרה מובהק של המפגש המוסרי בשלמותו.

עולה השאלה כיצד המורה-המחנך אמור להיות בזיקה של אחריות ובמערכת יחסים דיאלוגית עם יותר מאדם אחד בו זמנית? שאלה זו עולה, שכן לפי בובר, כאשר אדם מצוי בזיקה של אני-אתה עם הזולת, זה אינו מופיע לפניו כרכיב בתוך מערכת או קבוצה אלא בייחודיותו הוא נמצא במרכז תשומת הלב שלו. עם זאת, גם לפי בובר, ישנם מצבים של אתוס של דיאלוג בתוך קבוצה. כך, מורה שהוא מוקד, משאב ודוגמה לאחריות הדדית מגלם את המכוונות הדיאלוגית בכל מעשיו.

מבחינת לוינס, לכאורה, זיקת האחר הנצרך הינה זיקה בלתי נדלית שאינה באה על סיפוקה. עם זאת, גם לפי לוינס המורה יכול לדרג ולתעדף את היכולת לעזור לתלמידים שונים לפי הנסיבות כשהתעדוף יעשה ברוח חובת השירות האינסופי. כאן נכנסת הקטגוריה של ה"אדם השלישי", דהיינו הרחבת האתוס המוסרי לכדי שיקולים של צדק וחלוקה הוגנת של חובות, שמתקיימת רק לאחר התוודעות האדם למכוונות האתית הבסיסית. יוצא, שחלוקת תשומת הלב בכיתה תיעשה לא לפי קריטריון של שיוויון זכויות בין התלמידים אלא עפ"י קריטריון של חובת המורה לסייע לכל תלמיד בגבולות יכולתו.

בנוסף, מתעוררת השאלה כיצד אדם יכול להימצא בזיקה של אחריות הדדית ללא הפסקה, שכן בעולם החינוך היחס האינסטרומנטלי של אני-לז הוא לעתים בלתי נמנע. אכן, אף בובר סבר שכל זיקת אני-אתה נדונה לחזור במועד כלשהו להיות זיקת אני-לז. זיקת האני-לז היא צורך החיים אף שלא חבויה בה משמעותם. בובר לא נתן דעתו לקשר שבין שתי הזיקות ולאינטרקציה ביניהן ותיתכנה כמה אפשרויות בעניין זה. בכל מקרה, בחוויית האני-אתה אין המשכיות ואין רציפות. מורים גדולים עשויים ליצור מציאות שבה זיקת אני-אתה מתקיימת על פני זמן, אך הם אינם יכולים להופכה לזיקה "בפועל".

מבחינת לוינס, אחריות אינה רק היבט מסוים של קשר, המתלקח, דועך, מתלקח שוב וכו'. המדובר בסיטואציה רצופה והמשכית. מכאן, שבניגוד לבובר המניח שזיקת אני-לז עשויה להיות לגיטימית בנסיבות מסוימות, עבור לוינס, תפיסת האחר כדי לשלב אותו במערכת תאורטית או מעשית הנמצאת בשליטתי מהווה אלימות ויש להיזקק לה רק כשהיא מגוייסת לשורותיה של החובה האינסופית לסעוד את הנצרך החשוף והחלש כל הזמן. דרישה זו מציבה רף גבוה שהמורה צריך לשאוף אליו.

נראה, שבית מדרשם של בובר ולוינס משמשים איפוא תימוכין למעבר החינוך מגישה אינסטרומנטלית לגישה הומניסטית, המבוססת על אחריות כלפי התלמידים כבני אדם שלמים ועל שירותם.

ביבליוגרפיה

בובר, מ. (1923). אני ואתה. בתוך סוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה (30-31). ירושלים: מוסד ביאליק.
בובר, מ. (1939). על חינוך האופי. בתוך תעודה וייעוד (366-377). ירושלים: ההסתדרות הציונית.
לוינס, ע. (1961). כוליות ואינסוף. (תרגום: רמה איילון). ירושלים: מאגנס.
לוינס, ע. (1982). אתיקה והאינסופי (תרגום: אפרים מאיר). ירושלים: מאגנס.

הסיכום נכתב בידי ד"ר דניאל שפרלינג ממכון מופ"ת