האדם שואל שאלות

שקולניקוב, ש' (2015). האדם שואל שאלות. בתוך י' תדמור וע' פריימן (עורכים), חינוך – שאלות האדם (כרך א) (עמ' 27-19). תל אביב: מכון מופ"ת.

פרופ' שמואל שקולניקוב (2014-1941) כיהן כפרופסור לפילוסופיה ולחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. שימש ראש אגודת אפלטון הבינלאומית, ראש המכון לפילוסופיה והיסטוריה וראש המחלקה להכשרת מורים באוניברסיטה העברית

מאמר זה עוסק בחינוך הראוי, דהיינו כמעשה של יצירת בני אדם (יש מאין) כבני אדם. להבדיל מעיצוב או אימון, המתקיימים בגבולות האפשר, החינוך מכוון אל מעבר להם, ביצירה של מה שלא היה קודם כמותו. כך, למשל, אדם לומד לדבר ויוצר משפטים שמעולם לא נאמרו לפני כן.

חינוך האדם מכוון בראש וראשונה לפתח את היכולת לשנות את המציאות שינוי יסודי, שאינו מתמצה רק במציאות החברתית-אישית, אלא גם במציאות המדעית, האמנותית והתרבותית ואף בזו הדתית.

האדם הינו החיה היחידה ששואלת שאלות ושמטילה ספק, ושבעקבות החינוך הוא עשוי להתנגד לדחפים לפעולות אוטומטיות. בשאלתו, האדם מביא למציאות את השאלה וכופה אותה על הנתון ברצותו ללכת מעבר לו. שאיפתו של האדם לחרוג מעצמו, כפי שעמדו עליה הפילוסופים מרטין היידגר וז'אן פול סארטר, כוללת כמה צעדים. הראשון בהם הוא העמדת הנתון והעמדת עצמו כחלק מהנתון בשאלה. חינוך הומניסטי הוא בראש וראשונה חינוך האדם לשאילת שאלות.

ביקורתו של האדם היא גם זו שמאפשרת לעתידו של אדם להיות שלו, במובן הזה שהוא אינו אלא מה שכבר היה וממשיך. ביקורת כזאת אין פירושה התכחשות והעדר נשיאה באחריות על העבר, אלא היא יכולתו של האדם לחרוג מהמציאות באופן שאינו ניתן לחיזוי. יכולת זו, הנשענת על ערך הפתיחות ועל חינוך לשינוי מהמצב הקיים (וקבלתו), מאפשרת את קיומם של המוסר, המדע האמנות והחינוך, שהוא ניסיון להתערבות במציאות. החינוך לפתיחות ולפלורליזם מצוי בכל מקצוע ממקצועות הלימוד. הוא נוגע בשאלות האמת, כמו למשל מקומו של השיפוט המוסרי בדיון ההיסטורי, שאלת האוטנטיות ביצירה ועוד.

יוצא גם שאל לעודד אדם לחשוב כי שאלות בנוגע לעצמו (שאלות קיומיות) הן עדיפות משאלות אחרות, תוך הנחה שאלה האחרונות נוגעות בעניינים "אובייקטיביים" ומכאן שאין לערער אחר מקור סמכותם ותוקפם. הנחה כזאת הינה בעייתית מבחינה חינוכית, בעקבותיה עלול התלמיד לראות עצמו כנקבע כל כולו על-ידי גורמים שאינם בשליטתו כאילו היה חפץ משולל אוטונומיה ויכולת לשנות את עצמו או את העולם.

התפיסה האמורה רואה, אם כן, בתפקידו העיקרי של המורה בחינוך ליחס רפלקטיבי כלפי החומר הנלמד ולא בהעברת ידע. בהיותו של המידע היום נגיש יותר מאי פעם, בין היתר בעקבות נפיצותו ברשת, ניכר, שתפקיד זה של המורה חשוב אף יותר. על המורה לעורר ולפתח את ביקורתו של התלמיד לגבי מה שנגיש לו, לעודדו לשאול שאלות ולהדריכו לבדוק את מה שהוא מקבל כביכול כנתון. בעניין זה מסייע דווקא הידע הנחשב לא רלבנטי, שכן רק זה עשוי להעשיר ולהאיר באור חדש את מה שהאדם חושב, אף בטעות, שכבר ידוע לו. על המורה לקדם את אותן "אידאות מתות", שאינו פעילות במערך החשיבתי של האדם בעת הנוכחי, כמו למשל שאלת התכליות בביולוגיה, שאלת כוונת היוצר בספרות וכיו"ב. אלה עשויות לקום לתחייה ולחולל שינויים בלתי צפויים במערך הידע שכבר קיים.

מכאן, שהשאלות החשובות יותר בתהליך החינוכי הן, בלשונו של ג'ון דיואי, השאלות האמיתיות, דהיינו אלה שתשובתן לא ידועה לא לתלמיד ולא למורה, ויתכן שאף אין להן תשובה מוסכמת. דוגמאות לשאלות כאלה הן האם צדק יוליוס קיסר בחצותו את הרוביקון ובכך חרץ את דינה של הרפובליקה הרומית? עד כמה רומן היסטורי חייב להיות נאמן לעובדות הידועות לנו כביכול? האם שיטת הספירה העשרונית טובה יותר משיטות אחרות? וכיו"ב. על המורה לשאול עצמו תחילה מהן עבורו השאלות האמיתיות בתהליך החינוך וההוראה בכלל ובמקצועו בפרט בגילים השונים וכיצד מפתחים בכל מקצוע הן את יכולת שאילת השאלות הן את העניין לשאול.

יותר מהעמדת שאלות מטעם עצמו, על המורה לעודד את התלמיד לשאול באומץ שאלות הבוחנות מחדש את המציאות, שיש בהן כדי להכניס לעולמו של התלמיד אי-סדר ולהפר את האיזון הקיים כביכול במערך הקוגניטיבי רגשי שלו בטרם יופר האיזון הזה על כורחו בתהליך החינוך וההוראה. בכך, המורה פועל כשחקן הלובש ופושט מסכה. המורה מגן על כל עמדה מהעמדות הלגיטימיות שבדיון והוא אף מביא דוגמאות נגדיות להן. המורה אינו מגלה את פרצופו האמיתי ואינו מתיימר להיות מומחה לערכים עצמם כדי לא לפגוע באוטונומיה המחשבתית של התלמיד, אף שזה האחרון מודע לקיומו של הפרצוף. על המורה לסייע לתלמיד להגיע לדעה ולא לספק לו דעות מוכנות.

מכאן עולה גם פרדוקס במעשה החינוכי: המורה משמש דוגמה ודמות לחיקוי והוא שואף כי תלמידיו יחקוהו בפתיחותו ובנכונותו לבחון כל דעה ועם זאת בהוראתו המורה מבקש להשפיע על החניך להשתחרר מהשפעה זו עצמה עד לביטולה של האוטוריטה. המורה הטוב הוא זה המעלים את עצמו עם סיום תפקידו.

החינוך לשאילת שאלות יעשה על-ידי דוגמא אישית של המורה, הפותח את עצמו לביקורת וגם את מה שהוא מלמד. עליו לשאול שאלות אמיתיות ובמקרים מסוימים עליו לומר, ללא פחד, כי אין הוא יודע, או כי עליו ועל התלמיד לחשוב יחד על התשובה. הודעה כזו אינה פוגעת בסמכותו של המורה אלא היא משמשת הזדמנות לתלמיד במתן דוגמה של יושר אינטלקטואלי ואומץ.

הנער המתבגר, המתאפיין בספקנות ובשאילת שאלות, צריך אישור כללי לכך, אף שזו עשויה להיות קשה למורה ולמחנך. בתוך כך, אין לדחות שום שאלה על הסף אלא רק לאחר ניסיון להבהיר את תרומתה לדיון. חשוב, שהתלמיד יתייחס לשאלותיו שלו ברצינות כמו גם שעמידתו על דעה זו או אחרת תהיה אוטנטית בהיותו מסוגל להגן עליה (ולעוזבה מפני ביקורת שאין הוא יכול לעמוד בה), ולא מתוך עיקשות לא מנומקת.

לבסוף, ולא פחות חשוב, כדי שאדם יהיה מסוגל לבקר דעה של האחר עליו קודם כל להעמיד את דעותיו שלו בביקורת עצמית. מרגע שאדם מאמץ דעה של אחר כדעתו, עליו ורק עליו להגן עליה ואין הוא יכול לפטור את עצמו מכך תוך הסתמכות על מקורה. לאדם כאדם שאילת השאלות חשובה יותר מן התשובות והיא זו שמאפשרת בסופו של דבר את בחינת הדברים והחזקתם על-ידו.

הסיכום נכתב בידי ד"ר דניאל שפרלינג ממכון מופ"ת