דברים לזכרו של פרופ' קן רובינסון

גרפינקל, א' (2020). דברים לזכרו של פרופ' קן רובינסון

סר פרופ' קן רובינסון שמת בסוף השבוע שעבר היה אחד מחוקרי החינוך הידועים בעולם, בעיקר בשל ביקורתו החריפה על מערכת החינוך. ההרצאה שנתן ב-2006 תחת הכותרת "האם בתי הספר הורגים את היצירתיות?" היא הרצאת Ted הנצפית בהיסטוריה, עם כ-66 מיליון צפיות. בשנים האחרונות הופיע שמו תכופות ברשימות האינטלקטואלים המובילים בעולם. לפניכם סקירה ביקורתית של עיקרי משנתו.

 לאתר האינטרנט של קן רובינסון

לקריאה נוספת

איפה איבדנו את מפתחות היצירתיות

סר קן רובינסון: כיצד ליצור תרבות עבור למידה בעלת ערך

בתי הספר אינם מותאמים לזמננו

בתי הספר הוקמו במהפכה התעשייתית, כדי לגדל פועלים לקווי ייצור אחידים וסטנדרטיים. ואולם כיום דורש שוק העבודה עובדים יצירתיים ומגמה זו רק תגבר בעתיד, כאשר התלמידים של היום ייהפכו למבוגרים. אף שכל הילדים יצירתיים, בתי הספר שכמעט לא השתנו מאז המהפכה התעשייתית ממיתים את היצירתיות שלהם, במקום לטפחה. זאת, על אף שהיצירתיות היום חשובה בחינוך בדיוק כידיעת קרוא וכתוב, ועלינו להעניק לה אותו מעמד.

יצירתיות

יצירתיות היא תהליך של מציאת רעיונות מקוריים ובעלי ערך.

יצירתיות כרוכה גם ביכולת להעריך בצורה ביקורתית אם הדבר שעליו אתם עובדים שווה משהו.

לא פעם תקבלו בסופו של דבר תוצר שונה מזה שעליו חשבתם בהתחלה. יצירה היא תהליך דינמי שכרוך תכופות ביצירת קשרים חדשים, במעבר בין דיסציפלינות ובשימוש במטפורות ובאנלוגיות.

יצירתיות אינה עומדת בסתירה למשמעת ושליטה. להפך, יצירתיות בתחומים שונים כרוכה לעתים בידע עובדתי נרחב ודורשת כישורים מעשיים ברמה גבוהה.

עם זאת, טעות לחשוב שצריך לרכוש את כל המיומנויות הטכניות הדרושות לפני תחילת העבודה: אנשים רבים פיתחו למשל סלידה ממתמטיקה לכל חייהם, בגלל אין ספור מטלות שגרתיות ומשעממות; כך גם מי שהכריחו אותו לתרגל סולמות בלי סוף וזנחו את כלי הנגינה מיד לאחר בחינת הגמר.

הדבר שמדרבן באמת את היצירתיות הוא תאוות הגילוי והתשוקה לעבודה עצמה.

יצירת סביבה לימודית שבה מותר לטעות

לכל הילדים יש כישרונות עצומים ואנו מבזבזים אותם באכזריות.

ילדים הם לוקחי סיכון מטבעם.

אם ילדים אינם יודעים לעשות דבר מה, הם ינסו לעשותו בלי חשש לטעות (כך למשל לומדים ללכת).

כשהם מתבגרים, רוב הילדים מאבדים יכולת זו – ומתחילים לחשוש לטעות.

אם אינכם מוכנים לטעות, לעולם לא תמציאו שום דבר מקורי.

אנו מנהלים מערכות חינוך לאומיות, שבהן הדבר הכי גרוע זה לעשות טעויות.

התוצאה היא שאנו מחנכים אנשים להתרחק מיכולתם היצירתית.

פיקאסו אמר פעם, שכל הילדים נולדים אמנים. הבעיה היא כיצד להישאר אמנים כשגדלים.

אמנות ההוראה הטובה

כדי ליצור מוטיבציה ותשוקה, על המורים לקשר את החומר הנלמד למציאות חייהם של התלמידים.

טיפוח אהבת הלמידה הוא התנאי המרכזי לשינוי בחינוך, יותר ממספר הילדים בכיתה, מהסביבה הפיזית ומשלל גורמים אחרים: זה מה שעושים מורים טובים באמת.

תפקיד המורה אינו ללמד חומר. הוא ללמד ילדים. על המורים לערב ולעניין את התלמידים, וליצור תנאים שבהם תהיה לתלמידם האלה תשוקה ללמוד.

מורים מעולים רבים מאמינים שעליהם להסתובב כל הזמן בין תלמידיהם, ולא להיתקע מאחורי השולחן שלהם.

מורים מיומנים גורמים לתלמידים לשאול שאלות שאת התשובות להן יצטרכו למצוא בעצמם.

הכיתה ההפוכה והוראת עמיתים

השיעור לא צריך להיות מבוסס על הקשבה פסיבית למורה וכתיבת סיכומים.

על השיעור להתבסס על למידה בקצב מותאם אישית.

בכיתה ההפוכה, המורה דורש מהתלמידים לקרוא לפני בואם לכיתה את החומר בספרי הלימוד ולצפות אולי בהרצאה מקוונת או במשהו אחר הקשור לנושא.

בתחילת כל שיעור נותן המורה הקדמה קצרה, מניח לתלמידים להרהר בדבריו ולאחר מכן שואל אותם לדעתם.

התלמידים, בדרך הטבע, נותנים תשובות שונות, חלקן נכונות יותר מאחרות.

בשלב זה מבקש המורה מהתלמידים שהשיבו נכון להתיישב ליד אלה שהשיבו לא נכון, ולשכנע אותם שהתשובה שלהם היא הנכונה.

לתלמיד יש יותר סיכוי להסביר לתלמיד אחר את החומר, משום שהוא למד אותו רק באחרונה, והקשיים והבעיות עוד טריים בזכרונו.

לעומת זאת, המורה למד את החומר לפני זמן רב מאוד, והכל ברור לו כל כך עד שהוא כבר לא מבין את הקשיים של לומד מתחיל, מה גם שלרוב יש פערים גילאיים ולכן גם תפישתיים ותרבותיים בין המורה לתלמידים.

הזמן בשיעור בכיתה ההפוכה מוקדש ברומו להוראת עמיתים, למתן עזרה אישית לתלמידם מתקשים, לשיחה עם תלמידים על נושא השיעור ולהצבת אתגרים לתלמידם שכבר שולטים בחומר.

נמצא כי בהוראת עמיתים ההישג הלימודי של התלמידים היה גבוה כמעט בשתי סטיות תקן מההישג בשיעורים מסורתיים.

תשוקה ויצירת עניין בהוראה

על מורים להיות בעלי תשוקה למקצוע שלהם ותשוקה ללמד.

כדי להדביק בתשוקתם למקצוע את תלמידיהם, על המורים לקשר את החומר הנלמד למציאות חייהם של התלמידים. למשל, כאשר מלמדים מוסיקה, לא חייבים להתמקד רק ביצירות בנות מאות שנים, ומוטב ללמד על זמרים עכשוויים ופופולריים.

כאשר מלמדים מדעים, לא כדאי להתחיל בנוסחאות כלליות ומופשטות שעלולות לשעמם את התלמידים. תחת זאת כדאי להציג בתחילת השיעור שאלות קונקרטיות ומסקרנות כמו מה קדם למה, הביצה או התרנגולת? מה יקרה לכם אם תפסיקו לישון? מה מתרחש במוח שלכם כשאתם מתאהבים?

שלושת היעדים החיוניים של ההוראה

מורים מעולים הם הליבה של כל בית ספר מעולה. בתפקידיהם השונים, הם מסייעים לתלמידיהם להשיג שלושה יעדים חיוניים:

1. השראה: הם מדביקים את תלמידיהם באהבתם למקצועות שהם מלמדים ומשפיעים עליהם לשאוף להגיע לרמה הגבוהה ביותר בתחומם.
2. ביטחון עצמי: הם עוזרים לתלמידיהם לרכוש את הכישורים ואת הידע הדרושים להם כדי להיעשות לומדים עצמאיים ובטוחים בעצמם, שיכולים לבמשיך ולפתח את הבנתם ואת מומחיותם גם בבגרותם.
3. יצירתיות: הם מאפשרים לתלמידיהם להתנסות, לחקור, לשאול שאלות ולפתח את המיומנויות ואת הנטייה לחשיבה מקורית וביקורתית.

העצמת תלמידים באמצעות ציפיות גבוהות

ציפיות התלמידים מעצמם וציפיות המורים מהם הם הגורמים המשפיעים ביותר על הישגים לימודיים.

אם מורים מעבירים לתלמידיהם את המסר שהם מצפים שיצליחו, קרוב לוודאי שכך יהיה.

התלמידים זקוקים למורים שמאמינים בהם. דרך לשדר להם אמונה כזו היא לסמן את מספר התשובות החיוביות במבחנים במקום את מספר התשובות השגויות.

ההתמקדות בחיובי נותנת לתלמידים, כולל החלשים, משהו להיאחז בו ותמריץ להמשיך ולנסות.

יש לעזור לתלמידים לגלות במה באמת היו רוצים להצטיין, ולחזק את תשוקתם ואת יכולתם לעסוק בדברים שבחרו.

למצוא את האלמנט: המקום שבו כישרון ותשוקה נפגשים

להיות באלמנט, פירושו לעסוק בפעילות שאתם גם מצטיינים בה וגם נהנים ממנה. לפי רובינסון, ככל שאנו מבלים יותר זמן באלמנט שלנו, כך אנו מצליחים יותר בעבודתנו, מאושרים יותר ומגיעים למצב של זרימה, שבו הזמן חולף במהירות. לכן, על מורים והורים לסייע לילדים לאתר את האלמנט שלהם, ולעודדם לטפח את כישוריהם בדברים שמעניינים אותם והם אוהבים לעשות.

רובינסון ערך סדרת ראיונות עם אנשים מצליחים שסיפרו לו כיצד גילו את כשרונם. דוגמה בולטת לכך היא הכוריאוגרפית ג'יליאן לין שחתומה על מופעים כמו "קאטס" ו"פנטום האפרה". בית הספר שבו למדה בשנות השלושים של המאה העשרים כתב להוריה כי לין סובלת מליקוי למידה. היא לא הצליחה להתרכז והרבתה להתנועע בעצבנות.

לין הלכה למומחה אחד בחדר מצופה עץ אלון. היא היתה שם עם אימה, הובילו אותה אל כסא בקצה, והיא ישבה 20 דקות על כפות ידיה, בעוד האיש משוחח עם אימה על כל הבעיות של ג'יליאן בבית הספר. בסוף הרופא ניגש וישב ליד ג'יליאן ואמר: "ג'יליאן, הקשבתי לכל הדברים שאמך סיפרה לי ואני צריך לדבר איתה ביחידות".

האם והמומחה יצאו והשאירו את ג'יליאן הילדה לבדה, אך בדרך החוצה הפעיל המומחה את הרדיו שעמד על שולחנו, וכשהם יצאו מהחדר הוא אמר לאימה: "עמדי והתבונני בה". וברגע שהם יצאו, כך סיפרה, היא קפצה על רגליה והתנועעה עם המוסיקה. הם צפו בה כמה דקות והוא פנה אל אימה ואמר, "גברת לין, ג'יליאן אינה חולה, היא רקדנית. קחי אותה לבית ספר למחול".

"איני יכולה לתאר לך כמה נהדר זה היה", סיפרה לין לרובינסון. "נכנסנו לחדר והוא היה מלא באנשים כמוני. אנשים שלא יכולים לשבת בשקט. שצריכים להתנועע כדי לחשוב. הם רקדו בלט, 'טאפ', ג'אז, מחול מודרני, מחול עכשווי".

לבסוף נבחנה לין לבית הספר לבלט מלכותי ונעשתה סוליסטית. היתה לה קריירה נפלאה בבלט המלכותי. היא סיימה את בית ספר הבלט המלכותי וייסדה להקה משלה, להקת המחול של ג'יליאן לין, פגשה את אנדרו לויד וובר והיתה אחראית לכמה מהפקות התיאטרון המוסיקליות המצליחות ביותר בהיסטוריה. לין הסבה עונג למיליונים וידעה הצלחה כלכלית רבה. "מישהו אחר היה אולי רושם לה תרופות ואומר לה להירגע", כתב רובינסון.

רובינסון ממליץ לבטל את ההיררכיה שמציבה בראש הפירמידה מקצועות מסוימים - את המשתלמים כלכלית שביניהם, כמו מדעים. הוא דוגל במגוון, כזה שיאפשר לתלמיד האמנותי לפרוח בלי טרור המתמטיקה, ולתלמידה הרקדנית להיות יצירתית בלי לקבל ריטלין.

עם זאת, מותר לתהות עד כמה סיפורה של לין מייצג את המציאות בתחומים כמו מחול, אמנות פלסטית או שירה ולהעלות את האפשרות שהאנשים הרבים שמוכשרים בתחומים אלה אך אינם עוסקים בהם נאלצו להתפשר על קריירות אחרות, זוהרות פחות, בגלל אילוצי המציאות ולא בגלל מגבלות שונות שהטילו עליהם הוריהם ומוריהם.