בין פוליטיקה לאחריות

הרפז, י' (פברואר, 2015). בין פוליטיקה לאחריות. הד החינוך, פ"ט(3), 119.

ניר מיכאלי (עורך), כן בבית ספרנו: מאמרים על חינוך פוליטי, מכון מופ"ת והקיבוץ המאוחד, 2014;

אדם ניר (עורך), נשיאה באחריות בחינוך: בין גיבוש להתמוססות, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2014

למרות שאסופת המאמרים "כן בבית ספרנו" נוטה לברוח מהשדה ומקיימת רק חלק מההבטחה שלה – לדון בחינוך פוליטי בבית הספר – יש בה מאמרים מעניינים וחשובים. אסתר יוגב טוענת כי חיזוק הממד הפוליטי-ביקורתי בהוראת ההיסטוריה כרוך בהבנת ההיסטוריות של הקיום האנושי ובהבנה שהאדם מעצב את ההיסטוריה בבחירותיו. אמנון יובל מנטרל את הדימוי השלילי ש"הפוסט" הוציא לאידיאולוגיה ומאזן את הציווי הפדגוגי-ביקורתי לחשוף את מעלליה, על ידי תפישתה כמסגרת מושגית חיונית לשינוי המציאות. שי פרוגל שואל "כיצד ניתן לשמור על המרחב החינוכי כמרחב אתי ייחודי מבלי להתכחש לכוחות הפוליטיים שמשפיעים עליו" (89).

ניר מיכאלי, בניגוד לפרוגל, רוצה להחזיר את היסוד הפוליטי לחינוך ומראה כיצד עשה זאת ההוגה האמריקאי ג'ורג' קאונטס, שהציע חינוך מחויב חברתית כחלופה לחינוך הפרוגרסיבי. אורית קמיר מתארת את התנועה הציונית כפרויקט של שחרור הגבר היהודי מהנשיות שלו, תוך כדי שמירה על הפטריארכליות המסורתית שלו. המהלך הזה לוכד את האישה היהודייה הישראלית: "הפנמת הציווי להיות '(כמעט) גבר ישראלי בחוץ' ו'אישה יהודייה מבפנים' מרדימה את הנשים הישראליות ומונעת מהן להתקומם נגד הפקרתן על ידי המדינה, חוקיה ומוסדותיה בעולם 'הפנים'" (148). נדרש חינוך פוליטי שיכריז ש"האישי הוא פוליטי".

דני גוטוויין בוחן באופן מבריק את שלוש הסוגיות המרכזיות בתולדות הציונות והחברה הישראלית – שלילת הגולה, כור ההיתוך והרב-תרבותיות – ומגיע לתובנות המערערות מוסכמות פוסט-ציוניות. אחת מהן חושפת את הרב-תרבותיות "כאידיאולוגיה המספקת למשטר ההפרטה הכשר להגדלתם של אי-השוויון הכלכלי ושל חוסר הביטחון החברתי, מבייתת את קורבנות הסדר הנאו-ליברלי ומעקרת את התנגדותם במסווה של דאגה לשחרורם" (226).

האסופה "נשיאה באחריות בחינוך" ראויה לכל שבח בעיקר בשל השאלה שהיא מעלה: מי אחראי למערכת החינוך. השאלה מעניינת וחשובה משום ש"זירת החינוך הציבורי משוועת לנשיאה באחריות מצד אנשי החינוך הפועלים בה; אך בה בעת היא יוצרת תנאים מבניים ונסיבות פעולה המקשים לייחס אחריות, ולהעריך את מידת נכונותם של אנשי החינוך לשאת באחריות בתפקידם" (11). רינת יצחקי סוקרת ומנתחת כמה תשובות ("הגיוניות לנשיאה באחריות") על שאלה זו. אדם ניר מציע מודל מושגי לנשיאה באחריות, וכותבים נוספים בוחנים היבטים נוספים של סוגיה חשובה ונשכחת זו.