אפליה מתקנת בפעולה: מימון תקציב החינוך ברשויות המקומיות ובמשרד החינוך

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל

תקציב החינוך בישראל מתחלק בין הממשלה, הרשויות המקומיות, משקי הבית ועמותות העוסקות בחינוך. מרבית התקציב מגיע ממשרד החינוך, המעניק עדיפות – לפחות במוצהר – לפעולות אפליה מתקנת. עם זאת, התקציב המגיע משאר המקורות עשוי לתרום למאמצי האפליה המתקנת או להחליש אותם.

מחקר שערך לאחרונה נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב, עם נעם זוסמן ושי צור ממחלקת המחקר של בנק ישראל, בוחן את השפעת תקציב החינוך של הרשויות המקומיות על מאמצי האפליה המתקנת של משרד החינוך על ידי מבט מקרוב על תקצוב בתי הספר היסודיים הממלכתיים בשנות הלימודים תשס"א עד תשס"ט (2009–2001). המחקר מודד את התקציב שמקצה כל גורם, ובפרט הרשויות המקומיות ומשרד החינוך, על ידי השוואת מספר שעות העבודה השבועיות למורה שכל מקור מממן.[1]

בין השנים תשס"א לתשס"ט, רק כ-11 אחוז מכלל שעות העבודה השבועיות של המורים בישראל (6 שעות שבועיות לכיתה) מומנו על ידי מקורות שאינם משרד החינוך. מתוך אותן שעות 3.3 שעות שבועיות מומנו מכספי עמותות, כ-0.9 שעות מתשלומי ההורים, והרשויות המקומיות מימנו כשעתיים.

אף שגורמים אלו תורמים לתקציב חלק קטן בלבד בהשוואה למשרד החינוך, העובדה כי התקציב מגיע מהרבה מקורות שונים עלולה לצמצם את השפעת מדיניות האפליה המתקנת של משרד החינוך.

[1] חלקן של שעות ההוראה השבועיות עומד על 75% עד 80% מהתקציב הכולל המוקצה לבתי ספר יסודיים בישראל.

למחקר המלא בנושא "מעורבותן של הרשויות המקומיות במימון שעות ההוראה בחינוך היסודי"

מקור וקרדיט: מרכז טאוב

ראו גם:

אי שוויון במערכת החינוך: מי מתנגד ומי נהנה מהפערים?