אני נותן לכן אני קיים

מרק סילברמן . "אני נותן לכן אני קיים",  הד החינוך , אוקטובר 2012 , ע"ע 72-75

מרק סילברמן

יאנוש קורצ'אק (1878–1942) נודע בעולם בזכות התייצבותו מעוררת ההשתאות (ולעתים גם המחלוקת) לגירוש מגטו ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה. קורצ'אק דחה הצעות של חברים לבריחה מהגטו ובחר להישאר עם חניכיו ועם חברי הסגל של בית היתומים היהודי שניהל מ־1912, בחירה שהובילה אותו יחד עמם לרכבת המשא למחנה ההשמדה (5 באוגוסט 1942).

הגבורה הרוחנית־מוסרית של קורצ'אק הפכה אותו לדמות מופת מיתית והאפילה על דמותו כמחנך העומד בשורה אחת עם גדולי המחנכים ומתקני העולם אחרים. כדי לגלותו כמחנך עלינו "להתגבר" תחילה על דמותו המיתית.

מפעלו החינוכי המיוחד של קורצ'אק מתבטא במערכת החברתית־חינוכית שפיתח בשתי פנימיות ליתומים שהקים וניהל בוורשה – אחת בשנים 1918–1937 והשנייה בשנים 1912–1942. באמצעות המערכת החברתית־חינוכית שיצר – היא כונתה לימים "הסיסטמה הקורצ'אקיאנית" – הצליחו קורצ'אק וצוותו לאפשר לילדים מבתים לא מתפקדים, ילדים מקופחים גופנית ונפשית, לעבור תהליכים חינוכיים משמעותיים של צמיחה חיובית ושיפור עצמי במהלך שש עד שמונה השנים שבהן התחנכו בפנימייה.

אנסה לעמוד כאן על שלושה ממדים של עולמו החינוכי של קורצ'אק, הנוגעים בעיניי נגיעה חשובה ועמוקה לחינוך העולמי ולחינוך הישראלי בני זמננו: א. הממד ההומני – החינוך הפוליטי־חברתי; ב. הממד האתי – חינוך האופי והחינוך המוסרי; ג. הממד התרבותי – רליגיוזיות וזהות תרבותית. התמקדות בשלושה ממדים אלו ממורשתו של קורצ'אק נובעת מהשקפתי על מטרות העל של החינוך והדרכים למימושן.

א. הממד ההומני

איני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהב. אין הסביבה חייבת לעזור לי, אלא אני חייב לדאוג לעולם, לאדם (קורצ'אק 1972, 133)

ישנן כמה דרכים לענות על השאלה מהן מטרות העל של החינוך בימינו. תשובה ראויה בעיניי היא תשובתו של המחנך הידוע פאולו פריירה: "הומניזציה של העולם". עיקרה של הומניזציה זו הוא עשיית העולם טוב יותר לאדם ועשיית האדם טוב יותר לעולם. "הומניזציה של העולם" היא תמצית מפעלו החברתי־חינוכי של קורצ'אק.

קורצ'אק ינק את היסודות הראשיים של הגישה הפוליטית והפדגוגית שלו מהפוזיטיביזם הוורשאי. חוגים רבים בקרב האינטליגנציה הפולנית – אקדמאים, פעילים חברתיים ומחנכים – החזיקו בעמדה זו והשקיעו את עצמם ביצירת רפורמות שיקדמו שוויון חברתי וייטיבו את תנאי חייהן של השכבות העניות בחברה הפולנית. קורצ'אק הזדהה עם המטרות הפוליטיות של חוגים אלה והסב אותן לעבודה חינוכית עם ילדים מהשכבות הנחשלות ביותר. הוא הסתייג מעבודה פוליטית דרך מפלגות, גם דרך המפלגה שתמך בה – המפלגה הסוציאל־דמוקרטית של פועלי ליטא ופולין. האמירה שלו "מי הגשם הטהורים מתלכלכים בעוברם בביבים של הרחובות" ממצה את עמדתו בעניין זה.

חייו של קורצ'אק ומפעלו התרבותי־חינוכי יכולים לתרום לחינוך בזמננו דגם ראוי וניתן לחיקוי לאנושיות שעיקרה הדברים שאנו נותנים לאנשים זולתנו, ולא הדברים שאנו מקבלים מהם. מפעלו מעיד כי בעבודה תרבותית־חינוכית קשה אפשר להגביר את כוחו של הטוב ולמתן את כוחו של הרוע. האתוס של קורצ'אק "אני נותן לכן אני קיים" עשוי לשמש אתוס לחינוך בכללו.

השקפתו ההומניסטית של קורצ'אק יכולה לתרום לשאלה הבוערת המעסיקה אותנו כיום בנוגע לאפשרות לשלב בין הומניזם לדת, בין תרבות לאומית לתרבות אזרחית, בין "יהודית" ל"דמוקרטית". מחויבותו של קורצ'אק לסוציאליזם הדמוקרטי הייתה עמוקה יותר ממחויבותו לפטריוטיזם פולני, שאף אליו היה מחויב. ההערכה הרבה שרחש למדינת הלאום בכלל ולגרסה הפולנית שלה בפרט התבססה על ההנחה שהמסגרת הלאומית תשמש כלי למימוש ערכים סוציאל־דמוקרטיים הומניסטיים. בחינוך פוליטי ברוח קורצ'אק ינחה היסוד ההומני־אזרחי־דמוקרטי את היסוד הדתי־לאומי־יהודי, יכוון אותו וימתנו.

ב. הממד האתי

אם מישהו עושה משהו רע, הטוב ביותר זה לסלוח לו. לחכות, עד שיתקן את דרכו (קורצ'אק 1996, 224) .

יסוד היסודות של השיטה של קורצ'אק הוא הענקת כבוד אמת לילד כאדם. קבלת הילד כמות שהוא היא ציווי מוסרי שממנו נובע ציווי חינוכי: חנוך לילד על פי כבודו ורצונו. חינוך אמיתי הוא שינוי עצמי היכול לבוא רק מבפנים; אין חינוך מבחוץ באמצעות כפייה, הפחדה או ענישה. חינוך, לפי קורצ'אק, מושג רק מתוך שותפות אמת בין המחנך לבין החניך. כדי לרכוש את אמונו של החניך, על המחנך להתייחס אליו בחמלה משפרת או בחברות ביקורתית.

היסוד של החינוך המוסרי הוא סליחה פדגוגית. פירושה המתנה להגעה של הילד לתובנה בכוחות עצמו ולשיפור התנהגותו. סלחנות פדגוגית אינה מחווה קלת דעת. התנהגות לא נאותה של ילדים נובעת מסיבות שיש להביא בחשבון; יש לתת לילדים הזדמנויות רבות לתיקון.

רכיב חינוכי מרכזי נוסף של החינוך המוסרי לפי קורצ'אק הוא החינוך לצדק. קורצ'אק רצה שחניכיו ישאפו ליחסים בין־אישיים וחברתיים המושתתים על צדק, הוגנות והדדיות. כל המוסדות של קהילת הילדים, המדריכים, ההנהלה והצוות הטכני שהוא גיבש נועדו למטרה זו. למשל: מועצת החניכים, שהורכבה מעשרים ילדים בגילים שונים וממחנך אחד, הייתה המוסד העליון לבירורים ולערעורים וטיפלה בבעיות החשובות של חיי היום יום של חברת הילדים; בית המשפט הורכב מארבעה חניכים ומחנך בתפקיד יועץ ללא זכות הצבעה, והוא דן בתביעות שהחניכים והמחנכים הגישו לבית המשפט נגד חניך או מחנך; החוקה שקורצ'אק וחברי הקהילה חיברו הדריכה את שיקול דעתו של בית המשפט; משאלי עם התנהלו בצורה סדירה, ואפשרו לחברי הקהילה לקבל החלטות בנוגע לדרגות האזרחות של חניכי הפנימייה.

השיטה של קורצ'אק, שעיקרה התחנכות מתוך השתתפות בחיי קהילה ממוסדים, נושאת מסר אקטואלי ביותר למסגרות חינוכיות בימינו: אין חינוך חשוב יותר מחינוך מוסרי ואין דרך אפקטיבית יותר לחינוך מוסרי מהשתתפות בקהילה שמוסדותיה משקפים את הערכים המבוקשים.

ממצאי המחקר של עדה הגרי־פוזננסקי על 400 בוגרים של בית היתומים שניהל קורצ'אק בשנים 1912–1942 מראים שרובם המכריע הצליח לנהל חיים נורמטיביים. הבוגרים עבדו במקצועות תעשייתיים וחופשיים שונים, נישאו והקימו משפחות יציבות. רק מעטים לא התגברו על נטיותיהם האנטי־סוציאליות הקשות וניהלו חיים לא נורמטיביים (הגרי־פוזננסקי 1989).

ואכן, בתי ספר ומסגרות חינוך לא פורמליות בישראל, בפולין, בגרמניה, בהולנד, ברוסיה ועוד אימצו רכיבים רבים מהפרקטיקות החינוכיות של קורצ'אק. בישראל ידועים בתי הספר הדמוקרטיים, המיישמים רעיונות מרכזיים ממשנתו.

כאמור, הנחת יסוד חשובה בגישת קורצ'אק היא שהתפתחות מוסרית מותנית ברצון הפנימי ובשיתוף הפעולה של המתחנך. הנחת יסוד נוספת היא ששיקול דעת תבוני הוא יסוד חיוני לחיים מוסריים. שתי הנחות יסוד אלו מציעות חלופה לחינוך מוסרי המבוסס על אינדוקטרינציה והטרונומיה – על הטפה ועל כפיית מידות טובות על החניכים.
ההיבט הכפול של מטרות העל של החינוך המוסרי שקורצ'אק אחז בו – הדאגה להתפתחות התקינה של כל יחיד לפי ייחודו והדאגה שרגישות לצדק תהווה יסוד מכונן בהתפתחות זו – יכול וצריך לשמש עיקרון מנחה לחינוך המוסרי בימינו.

ג. הממד התרבותי

קשים היו חיי, אבל מעניינים. דווקא חיים כאלה ביקשתי מאלוהים בימי נעורי. 'תן לי, אלוה, חיים קשים אבל יפים, עשירים, נעלים'" (קורצ'אק 1972, 151) .

הממד הרליגיוזי: בחינת כתביו הענפים וקורות חייו של קורצ'אק מצביעה על חשיבות הממד הרליגיוזי בהגותו ובאישיותו. קורצ'אק כתב על מהותו ודמותו של האל, על הקשר בין האל לאדם ובין האדם לאל ועל המשמעות המוסרית של גישה דתית אישית לתיקון העולם והחברה. אלוהים מתגלה לקורצ'אק בתוך הבריאה ובאמצעותה, ולא בהתגלות ישירה. אלוהים קיים בשבילו כישות עליונה המגולמת בהרמוניה אין־סופית של העולם, שהתבונה האנושית אינה יכולה להבין עד תום אך יכולה לחוות.

קורצ'אק האמין בחשיבותה של תפילה אישית וביטא זאת בחיבורו "אדם עם אלוהיו: תפילותיהם של אלה שאינם מתפללים", אוסף של 18 תפילות. בתפילות אלה אלוהים מדומה ל"ידיד הידידים" החכם והטוב ביותר של בני האדם. האל הזה מעניק לאדם תמיכה ואהבה, מסייע לו לצמוח, ליצור ולעשות טוב; הוא קשוב לרגשות הקשים ביותר של בני אדם – כעס, אכזבה, מרירות וייאוש.

במחזה "סנאט המטורפים" שהעלה קורצ'אק עם הילדים הוא שאל את השאלות האנושיות הנצחיות: מה דורש אלוהים מן האדם; מהי משמעות החיים ומהם חיים משמעותיים; מהי עשיית הטוב; ועוד.

מתן הזדמנות לחניכים לשאול את השאלות הקיומיות הגדולות והענקת כלים להתמודד עמן הן מטרות על של החינוך גם בימינו; "היאבקות" עם אלוהים היא אתגר אנושי שגם החינוך צריך להשתתף בו. וכאשר מדובר בחינוך יהודי זהו אתגר חשוב במיוחד, שכן ההיאבקות עם אלוהים היא אחד מסימני ההיכר המובהקים של התרבות היהודית לדורותיה.

דת "משתמעת", דת אישית ואנושית, מילאה תפקיד חשוב בזהותו התרבותית ובפועלו החינוכי של קורצ'אק. הוא נזקק לה בתחנות הדרמטיות והמכריעות בחייו, ביטא אותה ביצירותיו והשתמש בספרות רליגיוזית ככלי חינוכי חשוב.

הממד הזהותי־תרבותי־לאומי: על סמך העדויות שבידינו אפשר לקבוע שזהותו התרבותית של קורצ'אק הייתה בעיקרה פולנית־אירופית. משקל היהדות בה היה מועט ביותר. עדויות אלה מפריכות כל מיני ניסיונות שנעשו ונעשים "לגייר" או "לייהד" את קורצ'אק. ההומניזם של קורצ'אק, ולא היהדות שלו, הוא שהניע אותו לקשור את גורלו בגורלה של קהילת נושאי האמונה היהודית שלתוכה נולד ולהפוך את הגורל הזה לייעודו האישי.

אפשר לתאר את שיבתו ליסודות היהודיים בזהותו כך: ההתחזקות ההולכת וגוברת של הכוחות האנטישמיים בחברה הפולנית בשנות השלושים של המאה העשרים בכלל ובשלוש השנים האחרונות של עשור זה בפרט דחפו אותו להתקרב בעוצמה רבה יותר למוצאו היהודי ולקהילה היהודית של ורשה. הוא נמשך בעיקר אל המגזרים הפרוגרסיביים והסוציאליסטיים של ורשה, שהיו בהם לא מעט יהודים צעירים שהשתייכו לתנועות נוער ציוניות ואשר רבים מהם התכוננו לעלות לארץ ישראל. בשל השיג והשיח המתמיד שניהל עם העולם, בגלל תודעת המוצא שלו, החוויות וההתנסויות הרבות שלו עם יהודי ורשה ועם ילדיהם ובגלל ערכיו ההומניסטיים, הפך קורצ'אק את השיבה לעמו מכורח לרצון, מאילוץ לבחירה.

אפשר אפוא להגדיר את קורצ'אק "יהודי לא יהודי", ובכך הוא מצטרף לשורה מרשימה של יהודים בולטים בכל תחומי החיים – מרקס, פרויד, איינשטיין, טרוצקי, רטנאו, ארנדט, מורגנטאו ורבים אחרים. יחסו החיובי למוצאו והסולידריות שהפגין כלפי בני עמו, בייחוד בשנותיו האחרונות בגטו ורשה, אינם מותירים ספק באשר להיותו "יהודי לא יהודי".

סיפור התמודדותו האישית וההגותית של קורצ'אק עם היסוד היהודי של זהותו מרתק ומחְכים. חשיפת התלמידים לסיפור זה טומנת פוטנציאל חינוכי עשיר, שכן גם התמודדות זו היא אתגר אקטואלי מובהק.

קורצ'אק רלוונטי לחינוך בימינו משתי בחינות: הוא מציע שיטה חינוכית לחינוך במובן העמוק ביותר שלו – חינוך מוסרי וחינוך האופי: חינוך באמצעות השתתפות בבניית קהילה ובחייה. כמו כן כתביו הרבים והמגוונים וחייו הם מושא ללמידה עתירת תובנות מעצבות.

מקורות

הגרי-פוזננסקי, עדה, 1989. האיש העקשן: יאנוש קורצ'אק מקרוב, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
זקס, שמעון, ויהודה כהנא, 1989. קורצ'אק: זכרונות והגיגים, תל אביב: פפירוס.
כהן, אדיר, 1988. להיות שמש, להיות אור – החינוך כאהבה: דוגמתו של יאנוש קורצ'אק, חיפה: אוניברסיטת חיפה.
פרליס, יצחק, 1986. איש יהודי מפולין: חייו ופעלו של יאנוש קורצ'אק, תל אביב: בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד.
קורצ'אק, יאנוש, 1972. מן הגטו (1939–1942), תרגם מפולנית צבי ארד, תל אביב: בית לוחמי הגטאות.
––, 1996. איך לאהוב ילד; רגעים חינוכיים; זכות הילד לכבוד, תרגמו מפולנית יונת ואלכסנדר סנד, תל אביב: יד ושם, האגודה ע"ש י' קורצ'אק, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד.
––, 1996א. סנאט המטורפים, תרגמו מפולנית אורי אורלב ודב שטוק, תל אביב: יד ושם, האגודה ע"ש י' קורצ'אק, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד.
שור, איירה, ופאולו פרירה, 1990. פדגוגיה של שחרור: דיאלוגים על שינוי בחינוך, בתרגום נתן גובר, תל אביב: מפרש, עמ' 11–43.

Deutscher, Isaac, 1968. The Non-Jewish and Other Essays, London: Oxford University Press.
Kohlberg, Lawrence, 1981. "Epilogue – Education for Justice: The Vocation of Janush Korczak, Essays on Moral Development", The Philosophy of Moral Development, vol. 1, San Francisco: Harper and Row.
Waskow, Arthur, 1978. God Wrestling, New York: Schoken.