אינפלציה של ציונים בהשכלה הגבוהה – ציון 80 הוא הנכשל החדש!

ליבמן, צ' (2014). אינפלציה של ציונים בהשכלה הגבוהה – ציון 80 הוא הנכשל החדש! קולות, 7, 20-16.

סיכום המאמר נכתב ע"י ד"ר נתן ברבר ממערכת פורטל מס"ע במכון מופ"ת

בשנים האחרונות מתרחשת במערכת ההשכלה הגבוהה תופעה מדאיגה, המכונה אינפלציה של ציונים. אינפלציה של ציונים מוגדרת כתזוזה של ציונים כלפי מעלה, וזאת מבלי שנחזית עלייה מוכחת בהישגי הידע של הסטודנטים. הטענה העיקרית שמעלים חוקרים, אנשי אקדמיה ומחנכים היא שציוני הסטודנטים באקדמיה עולים ו"משתפרים" באופן משמעותי בעת האחרונה, וזאת כאשר אין הוכחות חותכות לכך שרמת הסטודנטים והידע שלהם השתפרו בהתאמה מאז שנות השמונים של המאה העשרים.

כך למשל, עשוי תלמיד שסיים את מערכת החינוך לפני עשור לקבל עשר נקודות פחות מתלמיד שסיים לימודים עשר שנים מאוחר יותר, אף שלשני התלמידים אותה יכולת ואותו הידע. כפועל יוצא מן האמור לעיל, מובן שעולה גם אחוז הזכאים לתעודת בגרות, ועמו הנגישות להשכלה הגבוהה. תמונה דומה מצטיירת בעולם המערבי בכלל ובארצות הברית בפרט.

הנגישות להשכלה גבוהה, שכאמור עלתה באופן מרשים בשנים האחרונות בעולם עולו, וגם בישראל, שינתה את פרופיל המתקבלים למוסדות ההשכלה הגבוהה. נוכח העובדה שהחינוך הגבוה נעשה המוני יותר, מספר הסטודנטים גדל והפך פחות סלקטיבי. ממערכת המבוססת בעיקר על אוניברסיטאות מחקריות הפכה מערכת ההשכלה הגבוהה למערכת מבוזרת, הכוללת מגוון רחב של מוסדות להשכלה גבוהה, לרבות מכללות אקדמיות. סוציולוגים גורסים ש"המוניזציה" של השכלה גבוהה הופכת אותה בהכרח לאליטיסטית פחות, וכתוצאה מכך למותאמת יותר לאוכלוסיות מגוונות, שבעבר לא הייתה להן נגישות להשכלה גבוהה.

מבחינות רבות נגישות זו היא חיובית ודמוקרטית יותר, ולא ניתן להתעלם מתרומתה, שהרי ל"מסה ולכמות יש גם איכות". אך הטענה המרכזית היא, שלמעשה הגדלת הנגישות לא יצרה הון אנושי ברמה גבוהה משמעותית אלא בעיקר גרמה למוסדות להשכלה גבוהה להתאים את הדרישות הלימודיות לסטודנטים ולהוריד רמה וסטנדרטים אקדמיים ראויים. לעומת זאת, ובה בעת, ציוני הלומדים דווקא עולים מידי שנה.

זאת ועוד, בשנים האחרונות מרבים לעסוק בתמורה שחלה בעולם המערבי בכל הנוגע לרצון ולנחישות של הסטודנטים בהשכלה הגבוהה להרחיב דעת. אנשי חינוך רבים מעידים כי היום סטודנטים מעורבים פחות ומשקיעים פחות בלימודים, ובעיקר – להוטים פחות לרכוש דעת באופן מעמיק. דא עקא שבה בעת הלחץ של הסטודנטים לציונים גבוהים הולך וגובר, וזאת בתמורה להשקעה הולכת ופוחתת. במילים אחרות, שם המשחק כיום הוא ציונים גבוהים במחירי מבצע. ציון 80 הוא הנכשל החדש.

ציונים גבוהים לסטודנטים בהיעדר קשר לרמה ולידע שהם מפגינים מחבל ביעדי ההשכלה הגבוהה. מערכת ההשכלה הגבוהה, שרמה אקדמית וחתירה למצוינות הם נר לרגליה, בוגדת בערכי היסוד שלה כשהיא מעניקה מתנות ללא תמורה ממשית מצד הסטודנטים. בכך נגרם נזק ממשי, לא רק לכל מה שנוגע ללמידה משמעותית, אלא שחל פיחות מדאיג בערך של השכלה גבוהה, והמוניטין של האקדמיה ומוסדותיה נפגעים קשות. בנוסף, הענקת ציונים גבוהים בכל מחיר חותרת תחת אושיות התוקף והמהימנות של עקרונות ההערכה ומתן המשוב המעצב וההוגן.

כל אלה נפגעים כאשר מאבדים את היכולת להבין בין תלמידים בעלי ידע מעמיק ורחב יותר לבין תלמידים בינוניים. טווח הציונים מצטמצם ונדחס לעבר הציונים הטובים, ואובדת יכולת האבחנה בין רמות שונות של ידע. כתוצאה מכך נפגע התפקיד העיקרי של מערכת האקרדיטציה האקדמית, וסרגל ההערכה מאבד למעשה את הלגיטימיות שלו. תופעה זו אף מחבלת ברצון של התלמידים ללמוד ופוגעת לא רק בסטודנטים בינוניים, אלא גם במוטיבציה ובמורל של סטודנטים טובים להשקיע בלמידה מאמץ ומשאבי אנרגיה.
תפיסת עולם דמוקרטית בחינוך אמורה להיות מחויבת לערכים של אותנטיות, הגינות, שקיפות ושוויון בזיקה לתלמידים. אך התפיסה הזאת שינתה את פניה לתפיסה של דמוקרטיה שגויה ומזויפת לפיה "כל אחד הוא מצוין!". זהו חינוך גרוע לחיים. לכשיגיעו כל המצוינים הללו למקומות העבודה, וייעמדו באומץ מול פני המציאות ומהמורותיה, עלול להתברר להם שבפועל הם "חיו בסרט". בהיתקלות בחיים האמיתיים, ללא כחל וסרק, יסתבר להם שאין להם נכסים בעלי ערך. מצב כגון זה עלול לגרום לבוגרי המוסדות האקדמיים לאכזבה עצומה ואפילו למשבר.

מדיניות ציונים מקלה ולא אחראית עלולה אפוא לחבל קשות ביכולת של הבוגרים להסתגל לחיים ולהבין שבדרך כלל נדרש להשקיע מאמץ ועבודה קשה על מנת להצליח. לעמידה בתסכולים במהלך הלימודים, לעבודה קשה, להשקעת מאמץ ולהתמודדות עם משוב כן, הוגן ומעמיק, יש ערך עצום בעיצוב אישיותו של אדם ויכולת הסתגלותו למציאות. הפיכת האקדמיה לחממה של שוטים מחבלת בכישורים חיוניים אלו, ובכך תורמת להחלשת יכולת ההתמודדות של הפרט למציאות.

בעיה נוספת, הנוצרת בעקבות התופעה של אינפלציית הציונים, כרוכה בעובדה שהאינפלציה אינה מתקיימת במידה שווה בכל מקצועות הלימוד. כלומר, יש מקצועות הנפגעים ממנה יותר ויש הנפגעים פחות. במדעים המדויקים, למשל, התופעה שכיחה פחות, וזאת בשל האופי המדויק יותר והחד-משמעי של המבחנים ודרכי ההערכה. לעומת זאת תופעת האינפלציה חמורה בהרבה במקצועות ה"רכים" יותר. כתוצאה, סטודנטים עלולים להימנע מלימוד קורסים בתחומי המקצועות המדויקים, והעדיף מקצועות שקל לקבל בהם ציונים גבוהים במאמץ מועט יחסית.

הטיה זו עלולה לפגוע קשות במספר הסטודנטים הבוחרים במקצועות אלו מחד גיסא, ולכך עלולות להיות השלכות אפילו לגבי הצמיחה הכלכלית במשק. מאידך גיסא, ההטיה עלולה לפגוע גם בסטודנטים עצמם. כך, למשל, סטודנטים טובים ומוכשרים עלולים למצוא את עצמם מקבלים ציונים נמוכים יחסית, היות שתוכנית הלימודים שלהם הייתה מורכבת מתכנים מסוימים בעלי אופי מדידה מדיוק יותר. כאשר משווים את הציונים המסכמים של סטודנטים, על מנת החלטות עתירות סיכון לגבי קבלה למקומות עבודה או ללימודי המשך באקדמיה, עלולים לקבל החלטות מוטעות עקב העובדה שסטודנטים מתוחכמים מקבלים ציונים גבוהים יותר עקב היותם מחושבים יותר בבחירת תוכנית הלימודים.

הסיבה הראשונה לתופעה של אינפלציית הציונים היא תרבותית, ונעוצה באימוץ דגם כלכלת השוק והאתוס העסקי כדגמים לניהול מערכות החינוך. כחלק מהתפיסה הזאת, אימצה מערכת החינוך, על כל רמותיה, את הדגם המכונה ניהול להעצמת רווחים. כשם שהצלחת תאגידים עסקיים נמדדת ברווחים שהם משיגים בעבור בעלי המניות שלהם, כך נמדדים מוסדות החינוך ביכולתם להנפיק הישגים. המירוץ אחר ההישגים מתבטא באימוץ מדיניות תקנים המדגישה את התפוקות, קרי הציונים. ציון הוא מדד מדויק, מספרי, הניתן לכימות, ויש לו הילה של מדד (אינדקס) שניתן לסמוך עליו.

תופעה המטרידה בשנים האחרונות את קובעי המדיניות בעולם המערבי מציינת היחלשות מתמידה של ההקפדה על הרמה האקדמית וערך ההשכלה לשמה והיבטיה האינטלקטואליים. אומנם מוסדות ההשכלה הגבוהה בשנים האחרונות נדרשים להתמודד עם מסה גדולה יותר של סטודנטים, תוך רצון עז להשאירם בתוך המסגרות האקדמיות, אבל התוצאה אמורה הייתה להיות הנגשת השכלה ראויה לכל ושיפור משמעותי של ההון האנושי, ולא הנמכת תקנים. במקום זאת, מה שקורה היום במוסדות החינוך הוא התפשרות גם על תקנים ראויים של דרישות אקדמיות וגם על תקנים נאותים של הערכה. התוצאה, כפי שאנו רואים, היא ציונים גבוהים ללא פיקוח.

באקדמיה אומצה תפיסת עולם רלטיביסטית וליברלית לכאורה, שיש לה מספר השלכות בעייתיות ביותר. ראשית, על פי תפיסת עולם זו, ציונים נתפסים לא רק כמדד לידע מוגדר, אלא גם כגורם לשיפור המורל ולעידוד ההנעה של הלומדים. בנוסף לכך בשנים האחרונות, התקנים נתפסים יותר ויותר כמדדים יחסיים, ולכן יש לשפוט סטודנטים ביחס לעצמם וליכולותיהם, ולא יחסית למסגרת ידע מוגדר או לידע של המרצה. בנוסף, נדמה שכיום חשובה יותר הבעת דעתו של הסטודנט, גם מבלי שיעגן ויבסס אותה בעולם הידע הקיים. כתוצאה מכך נקיטת העמדה האישית מקבלת ציון גבוה, גם אם היא אינה מעמיקה או מנוסחת בעילגות ובשפה דלה.

לכל הנאמר לעיל יש להוסיף גם את זווית הראייה האישית של המרצים. ברוב המוסדות האקדמיים אין מתגמלים מרצים על הוראה טובה ומושקעת. בהתחשב בעומס הרב המוטל על מרצים והלחצים הרבים להשקיע במחקר, יעדיפו מרבית המרצים להשקיע פחות בהוראה, ולפצות את הסטודנטים על כך בהענקה של ציונים גבוהים. מצב עניינים זה תורם לשקט תעשייתי.

זאת ועוד, מרצים פוחדים להעלות את הדרישות האקדמיות מתוך פחד מהלחץ של הסטודנטים, קונפורמיות והתיישרות עם הרוב, וגם מתוך חשש להיות מוקצים או מסומנים כמרצים ש"אסור להתקרב" אליהם. חרף מחקרים רבים, שהצביעו בבירור שאין קשר בין דרישות אקדמיות והקפדה על רמה גבוהה לבין הערכת הסטודנטים את המרצים, מרצים רבים בטוחים שיסומנו כמרצים גרועים רק בשל היותם קפדנים.

להחמרה של מרצים במתן ציונים גבוהים תוך שמירה אמיצה וקפדנית על תקנים עלולה להיות השפעה כלכלית משמעותית בזיקה לעתיד המרצים, וזאת היות שמרצה שאין לו די תלמידים עלול יהיה לשלם את המחיר. מרצה כזה יכול למצוא את עצמו עומד בפני חוויה קשה של היעדר קביעות בעבודה, עצירת הקידום או קיצוץ בשכרו. כך שבהחלט ייתכן שקיימים לחצים כלכליים, מוסדיים, ובוודאי אישיים, שגורמים למרצה להתפשר על הרמה האקדמית ולהעדיף הנמכת דרישות. לצערנו זוהי תמונת המציאות, ואותה נדרש לשנות בדחיפות.

מובן מאליו שהשלב הראשון בהתמודדות עם הבעיה קשור במודעות לכך שאינפלציה של ציונים מהווה בעיה. הפנמה של ההשלכות והמניעים של אינפלציית הציונים מחייבת, בראש ובראשונה, לקיים דיון ברמה המוסדית בכל הנוגע לסוגיית ההערכה המוסדית, מטרותיה, אופייה, כולל ניתוח דרכי ההערכה של המרצים השונים במוסד. דיון מעמיק באשר לציפיות של המוסד מן הסטודנטים ומשמעות הציונים הניתנים על ידי המרצים השונים יסייע לקבל החלטות לגבי מדיניות מתן הציונים במוסד. חשוב להדגיש שזהו תהליך, שהוא בבחינת המשימה הראשונה שעשויה להביא לשינוי המצב לטווח הארוך.

עוד ראוי לציין, שכל קבלת החלטה על שינוי באופן מתן ציונים מחייבת במקביל למידה והתמקצעות בנושא של דרכי הערכה על יתרונותיהן וחסרונותיהן; כן נדרשת הבנה בדרכים סטטיסטיות שונות שעשויות להתמודד עם בעיות של סולם הציונים בטווח הקצר. קיימות שיטות שונות של כיול תקינה או כפייה של טווח ציונים מסוים אחיד על כל מרצה, שעשויות לטפל בבעיה באופן טכני.

קבלת החלטות מוסדית בנדון מחייבת לכן קביעת תוכנית פעולה מושכלת, הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך. תוכנית כזאת דורשת שיתוף פעולה וגיבוי מצד כל הדרגים במוסד. מרצה בודד אינו יכול להתמודד עם הבעיה בכוחות עצמו. לשם כך נדרש גיוס של כל הסגל, ומעקב אחר התנהלות השינוי בהרגלי הציינון וההערכה של המרצים.

מחברת המאמר, פרופסור ציפי ליבמן ,  מדגישה כי תהליכי הוראה והערכה במכללות אינם משרתים השגת יעדים אקדמיים בלבד, אלא משמשים דגם של מערכת חינוך על כל מורכבותה. כל מרצה במכללה להוראה מהווה דגם לחיקוי, ויש לו השפעה על עיצוב דמות הבוגר וזהותו כמורה. לפיכך מכללות לחינוך צריכות לשמש מופת של הוראה והערכה תקינה, משמעותית ומקצועית.

אם תימשך מגמה זו של אינפלציה של ציונים לא ניתן יהיה לסמוך על ציוני המוסדות האקדמיים שלא יפעלו בנדון, וייווצר לחץ מלמעלה לעשות אחת מהשתיים: להתמודד עם הבעיה ולשנות את המצב באופן מהותי, או שהערכת הסטודנטים או הבוגרים של המוסד (או המוסדות) תעבור לגורמים מוסמכים חיצוניים לו (או להם) שיפעילו אמצעי הערכה משלהם, דוגמת מבחני רישוי מוקפדים, מבחני כניסה לעבודה או מבחני קבלה ללימודי המשך. אם צרכני הציונים לא יוכלו לסמוך על הציונים של המוסד, הם עדיין יזדקקו למשוב משמעותי לגבי רמת ההישגים של הבוגרים, ויחפשו אותו בדרכים אחרות מחוץ למוסד. מובן שתוצאה זו תחליש את מעמד האקדמיה עוד יותר.