אזרחות טובה

נאמן, י' (2019). "אזרחות טובה". מגזין תלם, בית ברל: קרן ברל כצנלסון

עיקרי הדברים:

• ההפרדה במערכת החינוך בישראל היא חסם מבני להטמעה של החינוך האזרחי בכלל ושל מרכיב החינוך לחיים משותפים בין קהילות בפרט
• החברה החרדית מוכנה לפנות מקום מועט מאוד, אם בכלל, לחינוך אזרחי. רוב המוסדות החרדיים נהנים מאוטונומיה חינוכית מלאה והמדינה אינה כופה עליהם תוכני לימוד
• בחלק ניכר בחברה הדתית-לאומית, לעומת זאת, קיימת התנגדות לחינוך אזרחי שמדגיש ערכים דמוקרטיים-ליברליים
• החברה הערבית מצויה במצב של חוסר אמון עמוק ומתמשך בדמוקרטיה הישראלית, הנובע מתחושת אפליה ארוכת שנים
• מכל אלה, נותר החינוך הממלכתי הכללי, המורכב מחילונים ומסורתיים והוא קהל היעד העיקרי המושפע מהמדיניות הרשמית של משרד החינוך בהקשר לחינוך האזרחי
• יש להכיר בנחיצות של חינוך אזרחי לכלל האוכלוסייה שמרכיביו הם:

1. 1. 1. 1. חיזוק הזהות הפרטיקולרית ותחושת החיבור למדינה
         2. ביקורתיות, אקטיביזם ומעורבות חברתית
         3. היכרות עם החברה הישראלית תוך רגישות לאי-שוויון
         4. עקרונות הדמוקרטיה וההגנה עליהם, כפי שהם מופיעים בהכרזת העצמאות.

חינוך אזרחי, כפי שמסכמת זאת ד"ר ריקי טסלר במאמר מתוך הספר "הביטחון כסוגיה אזרחית" (טסלר, 2020), בונה את בסיס היחסים של הפרט עם החברה והמדינה הדמוקרטית, במובן הפרוצדורלי ובמובן המהותי: הוא מאפשר את מעורבות היחיד בקבלת החלטות הנוגעות לחייו; מחנך לכבוד, פלורליזם, סובלנות והסכמיות; וכן יוצר את ההון החברתי, מחזק את הסולידריות החברתית, ומסייע בהפחתת שנאה, אלימות וגזענות.

למאמר המלא באתר המגזין תלם

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא תוכנית הלימודים באזרחות

האפשרות של האזרחים להשפיע על מציאות חייהם תלויה מאוד ביכולתם לפתח תודעה ביקורתית, להיות בעלי ידע רלוונטי המחזק זהות אישית וקולקטיבית ומעורבות אזרחית, ולרכוש מיומנויות דמוקרטיות כגון:

1. קריאה והקשבה ביקורתיות
2. זיהוי עמדות והאלטרנטיבות האפשריות ונקיטת עמדה ביחס אליהן
3. שאילת שאלות
4. יכולת עמידה בפני דמגוגיה
5. יכולת להתווכח – לשמוע עמדות מנוגדות, להגיב לטענות ולהתנסח בבהירות
6. פיתוח חשיבה מורכבת ולא-דיכוטומית.

מיומנויות כאלה אינן נרכשות בחלל ריק: זהות מתפתחת עם הזמן, ואילו קריאה ביקורתית מתחדדת עם כל ידיעה חדשותית או ויכוח שמתקיים בסביבה. לכן, חינוך אזרחי אמיתי אינו יכול להתקיים בתנאי מעבדה – עליו להיות פוליטי. לא במובן האידיאולוגי או האינדוקטריני שלעתים מיוחס למושג, אלא – כפי שהסביר פרופ' צבי לם (לם, 2000) – באופן המעודד עיסוק בסוגיות פוליטיות ומוסריות, כחלק מטיפוח חשיבה עצמאית וביקורתית של אזרח במדינה דמוקרטית ותוך הקפדה על איזון ואובייקטיביות.

לפי ניר מיכאלי (מיכאלי, 2004), החינוך האזרחי מבקש:

1. להגביר את העיסוק בסוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת
2. באמצעות הצגת מגוון רחב של גישות
3. והזמנה לניתוח ביקורתי של כולן.
4. פעולות אלה נעשות תוך הצגת כל סוגיה באופן שקוף, הוגן ופתוח לביקורת התלמידים.

בשנים האחרונות נוכח בשיח באופן מובהק גם המושג של חינוך לחיים משותפים (או חינוך לשותפות) – אם כאמצעי למניעת גזענות בדו"ח מבקר המדינה ("דו"ח ביקורת מיוחד: חינוך לחיים משותפים ולמניעת גזענות", 2016), אם כאמצעי לבניית סדר יום חברתי חדש (כפי שהופיע ב"נאום השבטים" של הנשיא ראובן ריבלין בכנס הרצליה 2015), ואם כדרך לחיזוק סולידריות וחתירה לטוב משותף (למשל, במסמכים של מכון שחרית ומיזם "לחיות יחד").

חינוך לשותפות ידגיש מרכיבים של:

1. דיאלוג אמפתי
2. היכרות מעמיקה עם האחר
3. הפחתת סטריאוטיפים
4. הכרה בכאב.

בדו"ח ועדת סלומון-עיסאווי (2009) מושג השותפות כולל:

1. שוויון בין השותפים
2. כבוד ולגיטימציה הדדיים
3. הכרה בזכות הקיום הלאומי והתרבותי של כל צד
4. קיום יחסים חיוביים והוגנים תוך: דיאלוג אמפתי, רגישות, תחושת אחריות משותפת וחתירה משותפת לשלום.

כל עוד החינוך האזרחי אינו מוגדר, הוא ימשיך לשמש בערבוביה עם חינוך פוליטי, חינוך לדמוקרטיה וחינוך לחיים משותפים.

ההפרדה במערכת החינוך בישראל

בעוד שברור כי חינוך אזרחי אכן חייב לכלול בתוכו בסיס ידע, מסד ערכי וכלים פוליטיים, הרי שקיימת מחלוקת עמוקה ביחס לשאלות איזה ידע, מהם הכלים ובעיקר מהם הערכים שיש לחנך אליהם ומה אמור להיות משקלם בתהליך החינוכי. היעדר בסיס ההסכמה קשור לעובדה שמערכת החינוך בישראל מופרדת למעשה לארבעה זרמים: הממלכתי, הממלכתי-דתי, הערבי והחרדי. בכל אחד מהם מתקיימת תוכנית לימודים נפרדת ברוב מקצועות הלימוד ובתוכניות החינוך הבלתי הפורמלי. ההפרדה הזו היא חסם מבני להטמעה של החינוך האזרחי בכלל ושל מרכיב החינוך לחיים משותפים בין קהילות בפרט. רוב בתי הספר אינם מקדישים זמן ומשאבים לעריכת היכרות בין תלמידיהם ובין תלמידי הזרמים האחרים ועם אורחות חייהם, לזיהוי מכנים משותפים שיכולים לשמש בסיס להסכמות ולחתירה לטוב משותף או להטמעה של תפיסה חיובית ביחס לגיוון החברתי בישראל.

הפרדה, מטבע הדברים, אינה מזמנת תכנים אלה בעצמה. פעמים רבות היא עלולה לשמש קרקע פורייה לתפיסות הפוכות: החברה החרדית מוכנה לפנות מקום מועט מאוד, אם בכלל, לחינוך אזרחי. רוב המוסדות החרדיים נהנים מאוטונומיה חינוכית מלאה והמדינה אינה כופה עליהם תוכני לימוד. מפגש עם תלמידים מזרמים אחרים נמצא קטגורית מחוץ לתחום. בחלק ניכר בחברה הדתית-לאומית, לעומת זאת, קיימת התנגדות לחינוך אזרחי שמדגיש ערכים דמוקרטיים-ליברליים. המתנגדים טוענים שחינוך מסוג כזה סותר את תפיסת עולמם, ורואים בו גורם המחליש את צביונה היהודי של המדינה ואת החינוך שבסיסו לאומי-ציוני ואולי אף מתנגש עמם. גם זרם החינוך הממלכתי-דתי (החמ"ד) נהנה מאוטונומיה חינוכית לא-מבוטלת, כשהסמכות הן לקביעת התכנים הנלמדים בבתי הספר שלו והן להכשרת מורים ומנהלים ולהעסקתם נתונה בידי מועצת החמ"ד. החברה הערבית מצויה במצב של חוסר אמון עמוק ומתמשך בדמוקרטיה הישראלית, הנובע מתחושת אפליה ארוכת שנים. היעדר היכולת לתת מקום לנרטיב הלאומי הפלסטיני בתוכני הלימוד וכחלק מתהליך החינוך – אינו מוסיף גם הוא לרצון לעסוק בחינוך אזרחי או לאפשרות להאמין שחינוך מסוג זה ישנה באופן מהותי את מקומם של האזרחים הערבים בישראל; מכל אלה, נותר החינוך הממלכתי הכללי, המורכב מחילונים ומסורתיים והוא קהל היעד העיקרי המושפע מהמדיניות הרשמית של משרד החינוך בהקשר לחינוך האזרחי, ובעיקר מן התפיסות האידיאולוגיות של השרים המאיישים את המשרד.

כמעט במקביל לפרסום דו"ח ועדת עיסאווי-סלומון, ראה אור ב-2009 במסגרת המכון לאסטרטגיה ציונית נייר עמדה שחיבר ד"ר יצחק גייגר, מורה לאזרחות בחינוך הממלכתי-דתי. בנייר ביקר גייגר את ערכי הדמוקרטיה הליברלית, שעליה, לדבריו, נשען ספר האזרחות ששימש את מערכת החינוך. הליברליזם, טען גייגר, הוא הגורם האחראי לשחיקת האתוס הלאומי, הפטריוטיות הישראלית, תחושות השייכות והסולידריות החברתית. עוד כתב כי ערכי הליברליזם מערערים על סמכות המדינה ומחריפים את הקיטוב התרבותי והאתני. בדומה לדו"חות שנזכרו לעיל כלל גם המסמך של גייגר שורת המלצות, ובהן שילוב רחב יותר של גישות ציוניות, לאומיות, רפובליקאיות וקהילתניות בתוכנית הליבה, בתוכניות לימודים, בספרי לימוד, בהשתלמויות מורים ובבחינות בגרות. לשם כך, המליץ גייגר, "מן הראוי לשלב בגופים המעצבים את מקצוע האזרחות אנשים האמונים על נקודות מבט אלה"; לגנוז את דו"ח ועדת קרמניצר ומסקנותיו; לפרסם באופן מיידי מהדורה מתוקנת ומעודכנת של ספר הלימוד באזרחות; ולצמצם את התכנים הנלמדים באזרחות בכל הזרמים לכדי תוכנית ליבה ומאגר ידע בסיסי משותפים בלבד. כך, כתב גייגר, יוכל כל זרם להתמודד עם האתגרים הייחודיים למערכת החינוך שלו על פי ערכיו ובשפתו שלו.

תפיסת העולם ששטח גייגר בנייר העמדה והביקורת שנובעת ממנה נהפכו לחלק מוויכוח שהתבסס כמאבק איתנים בין שתי תפיסות של החינוך האזרחי: ה"יהודית", שכוללת חינוך זהותי יהודי-ציוני, וה"דמוקרטית", שכוללת חינוך לדמוקרטיה וחיים משותפים.

על פי תפיסה זו, כל חיזוק והעמקה של חינוך אזרחי "דמוקרטי" באים על חשבונו של ה"יהודי", מחליש אותו ופוגע בו – ולהיפך. כפי שכתב העיתונאי והפובליציסט צור ארליך ב"מקור ראשון" ב-2013: "הקורבן העיקרי היה דור של תלמידים חילונים שספג בשיעורי האזרחות אינדוקטרינציה פוסט-לאומית". מול גישה חינוכית כזו, טענו בלהט מצדדי התפיסה ה"יהודית", אין דרך אחרת מלבד פעולת נגד חריפה.

סיורים בקרית ארבע

ב-2010 הכריז שר החינוך, גדעון סער, על תוספת שעות לימוד בנושאי ציונות ויהדות. סער הגדיל את תקציב החינוך לזהות יהודית, קבע סיורים לימודיים לקריית ארבע והפך את התוכנית "תרבות ישראל" למקצוע ליבה במערכת תחת השם "תרבות יהודית-ישראלית". היו אלה צעדים ליישום המגמה השלטת עד היום: מחד הפניית תקציבים גדולים לחינוך יהודי, ומאידך תהליך הקפאה ואף דלדול התקציבים המופנים לחינוך לדמוקרטיה ולחיים משותפים. עם כניסת נפתלי בנט למשרד החינוך החריפה המגמה עם הקמת מִנהלת הזהות היהודית. העיתונאי אור קשתי פירסם (הארץ, 21.6.19) את הנתונים על פיהם ב-2018 הועברו לסעיף "תרבות יהודית", שתפיסת היהדות הפלורליסטית אינה נכללת בתכניו, 218 מיליון שקל. באותה שנה הוקצו לחינוך האזרחי כעשרה מיליון שקל בלבד, שמחציתם הם תקציב המטה לחינוך אזרחי וחיים משותפים.

כיום נראה כי הניסיון לבסס בתודעה הציבורית את המשוואה הכוזבת, שלפיה קיים יחס הפוך בין פטריוטיות לדמוקרטיה, נחל הצלחה מסחררת. התפישה נהפכה לדומיננטית בשיח הציבורי בעשור האחרון והצדיקה עבור הממשלות האחרונות לא רק את צמצום המשאבים לחינוך האזרחי אלא גם את הדה-לגיטימציה לתחום כולו. התהליך התבטא, בין השאר, במינויים של ועדת מקצוע האזרחות ושל מפקח ראשי (מפמ"ר) המזוהים עם תפיסות עולם שמרניות או דתיות, במאבק על תוכני ספר האזרחות שעברו שינויים חוזרים ונשנים, ובגניזה של ניסיונות ליישם ולפתח תהליכים חינוכיים שיטמיעו את החינוך האזרחי במערכת, כגון מדד הגזענות. האווירה הפוליטית והציבורית, שהפכה את החינוך לדמוקרטיה לתחום המשויך למחנה השמאל, ומכאן שנוי במחלוקת במקרה הטוב, חִלחלה לשטח – לבתי הספר ולצוותים החינוכיים עצמם.

על פי חוזר המנכ"ל מ-2014, משרד החינוך אינו מונע מאנשי החינוך ואף מעודד אותם לעסוק בנושאים אקטואליים ופוליטיים. ואולם, לפני כשנתיים תוקן חוזר המנכ"לית בנושא חינוך לדמוקרטיה ולאזרחות פעילה והוכנס בו סעיף האוסר את כניסתם לבתי הספר של דוברים "המערערים על הלגיטימציה של צה"ל או מוסדות לאומיים אחרים".

ייתכן כי הגיע הזמן לנסות ולבסס תוכנית מוסכמת ומותאמת של חינוך אזרחי, שתגובש על ידי קבוצות מגוונות המחויבות כולן למציאת טוב משותף. תוכנית כזו חייבת להיות תוצאה של תהליך רציני הכולל ניסוח של תפישה אסטרטגית לכל שכבות הגיל, לכל זירות החינוך ולכל זרמי החינוך. ברמת התוכן, כמה עקרונות יסוד ינחו בניית תוכנית כזו:

1. נקודת מוצא של מדינה יהודית ודמוקרטית, המתבססת על תפיסה דואלית של שני מרכיבים הכרחיים.
2. הכרה בנחיצות של חינוך אזרחי מתמשך שאלה מרכיביו:

• חיזוק הזהות הפרטיקולרית ותחושת החיבור למדינה: היכרות מעמיקה של כל אחת מהקבוצות עם מרכיבי הזהות והנרטיב שלה, בניית גאווה בזהות זו ועיסוק במרכיב השייכות לחברה בישראל ומשמעותו כמרכיב מרכזי בחיבור לחברה ולמדינה.
• ביקורתיות, אקטיביזם ומעורבות חברתית: חינוך פוליטי שמקנה מיומנויות של הבנת תהליכים חברתיים, בחינת אלטרנטיבות וגיבוש עמדה, לצד היכרות עם החברה האזרחית והאופציות להיות אזרח פעיל, תורם ומשפיע על חייו, ולא רק בהצבעה בבחירות.
• היכרות עם החברה הישראלית תוך רגישות לאי-שוויון: מרכיב החיים המשותפים שבלעדיו גואים הניכור, השנאה והגזענות. ההיכרות חייבת להיות תהליך מתמשך אך אין היא יכולה להתבסס אך ורק על מפגשים בין קבוצות, כפי שמוכיחים מחקרים עדכניים.
• עקרונות הדמוקרטיה וההגנה עליהם, כפי שפורטו בסעיף 2(2) לחוק חינוך ממלכתי וכפי שמופיעים בהכרזת העצמאות.

על יסוד העקרונות הללו יגובשו תכנים, שחלקם יהיו משותפים וחלקם נתונים להחלטה נפרדת של כל אחד מזרמי החינוך. במקביל לתהליך הפיתוח תפעל קבוצה מגוונת שתפקידה יהיה התאמה לשונית ומהותית של החינוך האזרחי לזרמי החינוך השונים.

ביבליוגרפיה

ארליך, צ' (2013), מקצוע האזרחות והדתיים: מאונס לזוגיות שברירית, יסודות – יהדות ודמוקרטיה

גייגר, י' (2020). "אזרחות: (לא) פשוט ללמד". בתוך: השילוח, 19, עמ' 93-69

טסלר, ר' (2020). הביטחון כסוגיה אזרחית, פרדס

לם, צ' (200), לחץ והתנגדות בחינוך, ספרית פועלים

מבקר המדינה (2016), דו"ח ביקורת מיוחד: חינוך לחיים משותפים ולמניעת גזענות

מיכאלי, נ' (2004), כן בבית ספרנו, הקיבוץ המאוחד

ריבלין, ר' (2016). "נאום השבטים", כנס הרצליה