אזרחות בין השורות: מבט ביקורתי על לימודי האזרחות בישראל

אדר כהן , "אזרחות בין הצלצולים" , הד החינוך , אוגוסט 2013, כרך פ"ז,. גיליון מס' 07 , עמוד 130

הלל וורמן, אזרחות בין השורות: מבט ביקורתי על לימודי האזרחות בישראל, רסלינג, 2013

ספר הלימוד "להיות אזרחים בישראל" (2000), מאת צוות כותבות של משרד החינוך, מכוּנה התנ"ך של המורים לאזרחות. "להיות אזרחים בישראל" הוא ספר הלימוד המרכזי באזרחות כבר יותר מעשור, והוא נחשב למקור העיקרי והמוסמך להוראת המקצוע. מורים רבים זוכרים בעל פה איזה נושא מופיע באיזה עמוד; רבים מתייחסים לספר כאל תכנית הלימודים באזרחות; הוא קיבל אין־ספור פרשנויות במחקרים אקדמיים; ו"המאמינים" – מורים, תלמידים, מחברי בחינות – חוזרים אליו שוב ושוב כדי למצוא בו תשובות על שאלותיהם. אכן תנ"ך.

נקודת המוצא של וורמן שונה מנקודת המוצא של חוקרים אחרים שבחנו את הספר הזה בפרט ואת לימודי האזרחות בכלל. וורמן מבקש לבחון את המשמעויות הפוליטיות שביסוד הפדגוגיה המתיימרת לעצב אזרחים דמוקרטים. הצלחתם של לימודי האזרחות, הוא טוען בצדק, נמדדת לא רק בהקניית ידע בתחום, אלא גם ובעיקר בפיתוח רמות גבוהות של חשיבה והבנה.

וורמן מציע מיפוי מאיר עיניים של הגישות לחינוך אזרחי. הוא מעלה שאלה מעניינת: מהי מידת ההשפעה שיש לחינוך בכלל ולחינוך אזרחי בפרט על תודעתם הפוליטית של מתבגרים? מחקרים בעולם מראים שהקשר בין חינוך פוליטי לתוצאות בחיי היומיום עמום; אין שינוי של ממש בתודעה הדמוקרטית של הציבור הרחב. למעשה, המגמה הפוכה; תופעות של אדישות עד גזענות נפוצות מאוד.

וורמן מצביע על קושי מושגי: במחקר של מדע המדינה, ובעקבותיו במחקר של חינוך אזרחי, אין תשובה ברורה על השאלה מהי הבנה פוליטית. לכן אין קריטריונים ברורים להערכה של חינוך החותר לפיתוח הבנה כזאת. וורמן יוצא אפוא למסע שתכליתו לנסות להגדיר קריטריונים כאלה. לצורך כך הוא מנתח בדקדקנות את ספר הלימוד "להיות אזרחים בישראל" וממפה את הרבדים הגלויים והסמויים בו. מסקנתו העיקרית היא שחרף היומרה של הספר להציג מגוון תפיסות וללמד פוליטיקה באופן מורכב, הוא מעביר מסר סמוי, מוטעה ומטעה, על האפשרות לאמת מדעית־אובייקטיבית על פוליטיקה. וורמן טוען שהספר אוחז בגישה הליברלית מבלי להודות בכך, ומסתיר את שתי הגישות האחרות: השמרנית (מימין) והפרוגרסיבית־רדיקלית (משמאל), ואף מטשטש את המחלוקות בין שלוש הגישות. ספר הלימוד מצמצם, לדברי וורמן, את הוראת האזרחות לאוריינות פוליטית ומונע מהתלמידים הבנה רב־ממדית של הפוליטיקה.

המסקנות של וורמן מעניינות ומעוררות מחשבה, אולם רבים מהנתונים העובדתיים על מצב לימודי האזרחות שהוא מביא כבר אינם עדכניים. כך למשל, הממוצע הרב־שנתי בבחינות הבגרות עלה; אין יותר לימודים נפרדים במסלול הטכנולוגי; ישנה אפשרות להרחבה לחמש יחידות לימוד; הכשרות המורים התרחבו; מטלת הביצוע וההרחבה לשתי יחידות לימוד חוללו שינוי ניכר ומעמדו של המקצוע אינו שולי כבעבר.

אולם החיסרון המרכזי של "אזרחות בין השורות" הוא, לדעתי, מתודולוגי. מטרת הספר היא לבדוק "מה מקדם ומה מכשיל פיתוח של הבנה פוליטית אצל צעירים ישראלים", אך הוא מתרכז בניתוח ספר הלימוד ומתעלם מהעיקר – מהוראתם של המורים בכיתות. המסקנות מניתוח ספר הלימוד חשובות, אך הן מחמיצות את התמונה המלאה. ההוראה אינה מתבצעת "לפי הספר". ההוראה של מורי האזרחות ושל כלל המורים עצמאית ויצירתית. מורים רבים אינם משתמשים בספר הלימוד הזה כמעט ואינם רואים בו טקסט לימודי מחייב. לעשייה הייחודית של המורים בכיתות יש משקל רב, מכריע, בעיצוב ההבנה הפוליטית של תלמידיהם.

וורמן מתאר כיצד ספרי הלימוד באזרחות הפכו למוקד של מחלוקת ציבורית – כל צד מנופף בציטטות שאמורות להוכיח שהמחנה הנגדי שוטף את מוחותיהם של "ילדינו". אך, כאמור, התמקדות בתכנים מציירת תמונה חלקית בלבד של החינוך לאזרחות, ויש להוסיף לה את החינוך באמצעות הוראת המקצוע.

אני חולק אפוא על הגישה המחקרית של וורמן, הרואה בספרי הלימוד את המפתח להבנת החינוך לאזרחות, ודאי במציאות החינוכית של המאה העשרים ואחת, שבה התלמידים מוקפים בגורמים מחנכים רבים אחרים. דרוש לנו אנתרופולוג חינוכי הצופה ומדווח על דפוסי ההוראה והלמידה, ולא רק פרשן של ספרי לימוד. דרוש לנו, בלשונו של אומברטו אקו, לא רק מחקר מוכוון טקסט (text oriented), אלא גם מחקר מוכוון מורה (teacher oriented) ומוכוון הוראה (teaching oriented). המורה אינו קורא רגיל של טקסט המעביר לאחרים את מה שקרא בו. המורה מפעיל מערכת של פרשנויות פדגוגיות המושפעות מדרכי ההערכה הנהוגות, מתפיסת העולם של המקצוע ושלו עצמו ומהערכת יכולותיהם של התלמידים. ספר הלימוד עובר במסננת הפרשנית של המורה ודרכה מגיע לתלמידים; הם מפרשים את הפרשנות של המורה בדרכם שלהם.

בסוף הספר מציע וורמן שתי אמות מידה כלליות להוראת פוליטיקה: יכולת לקשר בין תאוריות פוליטיות (חשיבה מופשטת) לבין מקרים קונקרטיים מפורטים (חשיבה מוחשית); מודעות לרטוריקה ולאינטרסים הפוליטיים על תחבולותיהם. שתי אמות המידה נכונות בעיניי, והן מהוות תרומה חשובה לחשיבה התאורטית על חינוך אזרחי. כאמור, הציפייה שספרי הלימוד – טובים ככל שיהיו – יפתחו את היכולות האלה מוגזמת.

הספר של וורמן מזמין מחקר המשך שיבחן את הממדים המכריעים הנוספים של החינוך לאזרחות. שיעור אזרחות מתבצע בעיקר על ידי המורה וההוראה, ולא הטקסט. יתרה מזו, הוא מתרחש בין הצלצולים וביחסים שבין המורים לתלמידיהם – בכיתה ומחוצה לה.

אדר כהן
אדר כהן היה המפקח על לימודי האזרחות ומנהל המטה לחינוך אזרחי במשרד החינוך בשנים 2008–2012