שינוי פרדיגמות בחינוך

Robinson, K (2011). Changing education paradigms

הסיבות הכלכליות והתרבותיות לרפורמות בחינוך

כל מדינה בעולם עורכת רפורמה בחינוך, וזאת משתי סיבות: כלכלית ותרבותית.

הסיבה הכלכלית נוגעת לשאלה איך נכין ילדים לכלכלה ושוק העבודה בעשורים הבאים?

מבחינה תרבותית, כל מדינה מנסה לחנך את הילדים כך שישמרו על זהותם התרבותית המקומית בעידן של גלובליזציה.

מערכת החינוך עוצבה בעידן המהפכה התעשייתית והנאורות ואינה מתאימה לתקופתנו

הבעיה היא שמדינות רבות מנסות להתמודד עם העתיד באותן דרכים שבהם התמודדו עם העבר. ובכך הם גורמים למיליוני ילדים לחוש ניכור כלפי הלימודים, משום שאין הם מבינים איזו מטרה משרתת ההליכה לבית הספר.

כשאנחנו המבוגרים הלכנו לבית הספר, הנחה אותנו סיפור מסוים: לכו ללמוד, תצטיינו, תתקבלו לאוניברסיטה – ואז תוכלו להשיג עבודה טובה. ילדינו אינם מאמינים בכך – ובצדק. אמנם גם היום עדיף שיהיה לך תואר אקדמי, אבל הוא ממש לא מבטיח לך מקום עבודה.

הסיבה לכך היא שמערכת החינוך הנוכחית נהגתה ועוצבה בעידן אחר: באקלים האינטלקטואלי של הנאורות ובנסיבות הכלכליות של המהפכה התעשייתית. לפני אמצע המאה ה-19 לא היו מערכות של חינוך ציבורי. ציבורים מצומצמים יכלו אולי לשלוח את ילדיהם למנזרים ולחנכם תמורת שכר, אבל מערכת הממומנת באמצעות מיסוי, שההשתתפות בה היא חובה וזמינה כמעט בכל אתר, נוסדה רק לפני מעט יותר מ-150 שנה. הנאורות החזיקה בתפישה אינטלקטואלית של התודעה (ה-mind) ולפיה אינטליגנציה קשורה ביכולות הסקה דדוקטיביות, בבקיאות בכתבי הקלסיקונים – בקיצור, מה שהתרגלנו לחשוב עליו כעל יכולת אקדמית. לפי תפישה זו, ישנם כביכול שני סוגי אנשים: אקדמאים ושאינם אקדמאים; ובהתאמה: חכמים ושאינם חכמים. כתוצאה מכך, אנשים מבריקים רבים חושבים על עצמם שאינם מוצלחים.

הנזק שבאבחונים ובתרופות ל"מגיפת" הפרעת הקשב

המודל הזה יצר נזק עצום בחייהם של אנשים רבים. היו אמנם כאלה שהרוויחו ממנו מאוד, אבל רוב האנשים סבלו וממשיכים לסבול ממנו. כוונתי למגיפה המודרנית: מגיפת הפרעת הקשב. ילדינו חיים בעידן רווי הגירויים ביותר בתולדות האדם. גירויים אלה, שרובם מגיעים ממסכים שונים, מסיחים את דעתם מ"החומר המשעמם" שנלמד בבית הספר. זוהי מגיפה מומצאת. האמנויות, וייתכן שבמידה מסוימת גם המדעים, נפלו קורבן למנטליות הזאת. כיון שהאמנויות מטפלות בחוויה האסתטית, שבמהלכה החושים שלך מתחדדים עד לשיא, כשאתה נוכח לגמרי ברגע, לגמרי חי, היא עלולה להיפגע מתרופות נגד הפרעת קשב כגון אטנט וריטלין, משום שתרופות אלה מאלחשות את הנוטלים אותן וגורמות להן להיות אטומים. עלינו לעשות ההפך מזה: לא להרדים את ילדינו, אלא להעיר אותם למה שנמצא בתוכם.

החינוך הנוכחי מעוצב כמו קו ייצור סטנדרטי המייצר קונפורמיות ואינו מתאים לעידן הנוכחי

החינוך שלנו מושתת על האינטרסים של התיעוש ומעוצב בצלמו. בתי הספר ממשיכים במידה רבה להיות מעוצבים כמו קו ייצור: צלצול בשעות קבועות, התמחויות בתחומים נפרדים (שיעורים לפי מקצוע), השמה לפי קבוצות גיל (ולא קבוצות עניין). ההנחה שגיל הילדים הוא המאפיין המשותף החשוב ביותר שלהם שגויה. הרי ילדים מסוימים טובים בהרבה מילדים אחרים בני גילם בתחומים מסוימים או בשעות מסוימות של היום. ילדים אחרים מתפקדים טוב יותר בקבוצות קטנות מאשר בקבוצות גדולות, ויש כאלה שמעדיפים להיות לבד. לכן חייבים להיפרד ממנטליות קו הייצור הזאת, שכוללת מבחנים סטנדרטיים, תוכנית לימודים אחידה ויוצרת קונפורמיות.

נעודד יצירתיות באמצעות הקניית חשיבה מסתעפת והקניית המיומנות לעבוד בצוות

עלינו ללכת בכיוון ההפוך. לזאת כוונתי בשינוי פרדיגמות. יצירתיות היא בהגדרתי תהליך ייצור רעיונות מקוריים ובעלי ערך. חשיבה מסתעפת אמנם אינה זהה ליצירתיות אך היא תנאי הכרחי לה. המדובר ביכולת לראות תשובות רבות אפשריות לשאלה מסוימת, דרכים אפשריות רבות לפרש את השאלה, לא לחשוב בצורה קווית (ליניארית) או מתכנסת המובילה לתשובה אחת בלבד. למשל, על השאלה כמה שימושים שונים תוכלו למצוא למהדק נייר מצליחים רוב האנשים לחשוב על 15-10 תשובות; אבל ישנם כאלה שמצליחים לייצר 200 תשובות. למרבה הצער, המחקר מגלה כי יכולת החשיבה המסתעפת שלנו מידרדרת מגן הילדים ועד סיום התיכון, וזו ראיה חזקה לכך שמערכת החינוך שלנו לקויה.

אף שרוב החשיבה והלמידה הפרודוקטיבית מתרחשת בקבוצות, אנחנו מפרידים את הילדים זה מזה במטלות, בשיעורי הבית ובעבודות – ושופטים אותם בנפרד במבחנים אינדיבידואליים. כתוצאה מכך, בוגרים רבים של מערכת החינוך מגיעים לשוק העבודה כשהם חסרים את היכולת לשתף פעולה – שהיא מיומנות הכרחית להצלחה.

להרצאה המלאה

לקריאה נוספת

בין חזון להיגיון: על אסטרטגיות שינוי וחדשנות בחינוך

לאפשר להוראה הפרטנית לחלחל לפדגוגיה הבית ספרית