פדגוגיות מתנגשות

לינור הדר ועמוס אבישר , "פדגוגיות מתנגשות"  , הד החינוך, אפריל 2013,  כרך פ"ז , גליון מס' 05 , עמודים  72-73.

רינת היא מורה להיסטוריה בחטיבת ביניים במרכז הארץ. כשהיא נזכרת בחוויותיה כתלמידה בבית הספר התיכון היא אומרת: "היה לי משעמם. הרגשתי שהלמידה אינה רלוונטית לחיים שלי". בכיתה י' היא הלכה לחפש אלטרנטיבה: "חיפשתי בית ספר אחר, אבל לא מצאתי משהו שבאמת שווה את הטרחה, אז החלטתי להישאר בבית הספר ופשוט העברתי את הזמן". למרות זאת, ואולי בגלל זאת, רינת רצתה לעסוק בחינוך. לימים התקבלה לשמחתה למסלול אקדמי יוקרתי בתחום החינוך.

למרות העדפתה המקורית לחינוך אלטרנטיבי היא בחרה להשתלב במערכת החינוך הרגילה: "חשבתי שצריך לשלב את האלטרנטיבות החינוכיות בתוך המערכת הרגילה". רינת הגיעה לבית הספר חדורת מוטיבציה, אך "נתקלתי במציאות מאוד קשה, מציאות שאין בה מקום לכל הדברים שרציתי לעשות. חשבתי שאני יכולה להיכנס לכיתה ולעצב את תהליך הלמידה כרצוני, אבל הבנתי שבמגבלות של הכיתה ושל המערכת זה בלתי אפשרי. בעיקר נתקלתי בתיכון בבגרויות, בכל החומר שצריך להספיק לרוץ עליו לקראת הבגרויות. וגם בחטיבות הביניים יש תכנית לימודים שצריך לעמוד בה, ויש לוח מבחנים שכל השכבה צריכה להיות מסונכרנת לפיו. הבנתי שכדי ליצור למידה אחרת אני צריכה ליצור מסגרת אחרת. אם אני רוצה לעשות למידה מעמיקה יותר אני לא יכולה לכסות את כל החומר הקיים בתכנית הלימודים, ואני לא יכולה לעמוד במבחן שכבתי כי הוא לא מאפשר למידה מעמיקה".

בתמיכתה של מנהלת בית ספרה החליטה רינת ללמד את תלמידי כיתה ט' בצורה אחרת, במסגרת למידה מבוססת פרויקטים. היא נתקלה בקשיים לא צפויים.
***
סיפורה של רינת חושף מציאות שמורים רבים במערכת החינוך הישראלית נתקלים בה. הם רוצים לשנות משהו עמוק בדפוסי ההוראה והלמידה, לא משהו שטחי הנוגע במעטפת כגון הכנסת אמצעים טכנולוגיים לכיתה המסורתית; הם רוצים הוראה ולמידה אחרות, אך המבנה של בית הספר אינו מאפשר זאת. מורים רבים מנסים להחליף את ההוראה הפרונטלית בשיטות הוראה אחרות, מתאימות יותר לדעתם לזמן שבו הם חיים, אך מבלי "לשבור את הכלים" – בלי לשנות את סדרי העבודה המכוננים את בית הספר. מורים אחדים מנסים ומוותרים – קשה לשחות נגד הזרם; מורים אחרים מנסים ומצליחים – לכאורה. הם עושים הוראה אחרת ומניעים למידה אחרת, אך מה המשמעות של "הצלחה" זו? האם למידה אחרת בשיעורים אחדים של מורה אחד משפיעה על תפיסת הלמידה, ההנעה, החשיבה והידע של התלמידים?

שני מחקרים שנציג בקיצור מנסים לענות על שאלה זו. המחקר הראשון נוגע לפרויקט של רינת, והשני – לפרויקט למידה קונסטרוקטיביסטית המשלבת שימוש בטכנולוגיה.

***
את רינת פגשנו במסגרת מחקרנו על החדרת פדגוגיות אלטרנטיביות לבית הספר והשפעותיהן על למידת התלמידים. המחקר בדק באיזו מידה התלמידים מפנימים את המסרים המועברים להם בלמידה האלטרנטיבית ואיך אלה באים לידי ביטוי כשהתלמידים משוחחים על למידה ועל מושגים קשורים אחרים.

בראיונות שעשינו עם תלמידיה של רינת הם אמרו בין השאר: "אנחנו לומדים פחות חומר אבל ממש לעומק"; "אנחנו מבינים את הנושא יותר טוב"; "אנחנו שמים לב לפרטים הקטנים"; "אנחנו זוכרים יותר כי אנחנו ממש מבינים את זה".

תלמידיה של רינת מזהים את האיכות המיוחדת של הלמידה בשיעוריה, המבוססים על מחקר וכתיבת פרויקטים, לעומת איכות הלמידה בשיעורים הפרונטליים האחרים, אך הם גם אומרים בד בבד: "עכשיו אין לנו את החומר לבגרות בהיסטוריה ואנחנו צריכים חומר מסוכם"; "אנחנו לומדים עכשיו את החומר ברמה של הבנה כאילו טובה, אבל צריך משהו כתוב, סיכומים מהמורה, כי הכול כזה עבודה עצמית"; "אני שואלת מה יהיה אחר כך כשאני אצטרך חומר מסוכם לבחינה".

נראה שהתלמידים מוקירים את המאמץ של רינת לגרום להם ללמוד אחרת – לחשוב, להעמיק ולהבין – אך הם חוששים ומביעים מצוקה: הלמידה בכיתה של רינת אינה הולמת את "המבחן האמיתי" שמחכה להם. משרד החינוך, בית הספר, ההורים, החיים אחרי בית הספר – כולם מצפים לציונים גבוהים בבחינות, תולדה של שינון "סיכומים", ולא למחקרים מעמיקים, שהם תולדה של למידה מבוססת פרויקטים. התלמידים מנסים לשכנע את עצמם שדפוס הלמידה החדש טוב וראוי, אך אינם מצליחים להשתחרר מהלחץ: "זה טוב, ככה מבינים וזוכרים, למרות שאני מכירה את עצמי ויכולה גם לזכור איזה סיכום בעל פה לקראת בחינה".

נראה אפוא שכאשר פדגוגיה אלטרנטיבית מתנהלת בתוך פדגוגיה בית ספרית רגילה היא מעוררת דיסוננס אצל התלמידים: לעתים קרובות הם מעריכים את הלמידה האלטרנטיבית שמורה אחת (נועזת) מנסה לחולל, אך מרגישים שהיא אינה מתאימה לסביבה, המצפה מהם ללמידה אחרת ולהישגים אחרים – למידה והישגים בית ספריים רגילים.
***
המחקר השני היה מקיף יותר. הוא בדק 432 תלמידים (בקבוצות ניסוי ובקבוצות ביקורת) בארבע חטיבות ביניים בצפון הארץ שיישמו פרויקט חקר שנתי המושתת על למידה קונסטרוקטיביסטית (למידה שבה התלמיד בונה את הידע שלו בתהליך של חשיבה וחקירה) ונעזר בטכנולוגיה ממוחשבת.

התלמידים התבקשו בתחילת השנה ובסופה להביע את עמדתם על למידה בעזרת עשרים היגדים הנוגעים להיבטים שונים של למידה. ההיגדים נגעו להיבטים כגון: למידה פעילה (יישום והבנה) לעומת למידה פסיבית (שינון והחזרה); למידה קבוצתית לעומת למידה אישית; מקור ידע חיצוני (המורה והוראתו) לעומת מקור ידע פנימי (התלמיד ולמידתו); למידה מאתגרת ומאומצת (פתרון בעיות, פיתוח רעיונות) לעומת למידה לא מאתגרת ולא מאומצת (שליפה ומִחזור של מידע); תפיסת הידע כמידע מקוטע ונטול זיקות או כידע שלם ומרושת זיקות; מעמד הידע כידע מוחלט וסגור או כידע נתון לפרשנויות שונות וליצירה מתמשכת.

ממצאי המחקר הראו שתפיסות התלמידים על למידה לא השתנו בהיבטים שנמדדו. לא נמצאו הבדלים בין קבוצת הניסוי לקבוצת הביקורת. ההסבר שלנו לממצא מאכזב זה הוא בדידות מערכתית: התנסות בפרויקט נקודתי פעם בשבוע בתוך רצף של למידה מסורתית אינה מצליחה להביא לשינוי המיוחל בתפיסת הלמידה, החשיבה, ההנעה והידע של התלמידים.

רק כאשר המעבר מלמידה מסורתית ללמידה אחרת מתבצע בקנה מידה רחב החוצה את רוב, אם לא את כל, השיעורים בבית הספר הוא יכול לחולל שינוי משמעותי בתפיסות התלמידים.

***
שני המחקרים מעלים תהיות באשר ליעילות של שילוב פדגוגיה אלטרנטיבית נקודתית במרחב של פדגוגיה מסורתית. עם זאת הם אינם שוללים שילוב כזה. תלמידיה של רינת חוו למידה אחרת והוקירו אותה. נכון, הם גם חוו דיסוננס ונלחצו – אך לחוויה של למידה אחרת וגם לחוויית הדיסוננס יש ערך חינוכי רב.

התלמידים של רינת, וייתכן שגם התלמידים בחטיבות הביניים, חוו בלבול הנובע מהתנגשות בין שתי פדגוגיות – פדגוגיה בית ספרית ופדגוגיה חלופית, אך בלבול כזה הוא בלתי נמנע בשלבים הראשונים של הניסוי וההתנסות. הנטייה האנושית לשמור על עקביות ולהיחלץ ממצבי דיסוננס תבוא על סיפוקה רק כאשר הסביבה החינוכית תאמץ דפוסי הוראה ולמידה אחידים – אולי ברוח ההוראה והלמידה האלטרנטיביות.

עד שבתי הספר שלנו יאמצו דפוסי הוראה ולמידה המתאימים יותר לרוח הזמן ולאתגריה, המודעות לממצאים של מחקרינו עשויה להביא לשילוב טוב יותר של פדגוגיה אחרת בפדגוגיה הבית ספרית. על המורים (הנועזים) המבקשים לנסות הוראה ולמידה אחרות להכיר בקשיים הצפויים הנובעים מניסיון זה. התלמידים נקלעים לדיסוננס (במחקר הראשון), ואולי אף להכחשה (במחקר השני); תוצאת ההתנגשות בין הפדגוגיה הבית ספרית הדומיננטית לבין הפדגוגיה האלטרנטיבית ה"חתרנית" היא מטען רגשי מורכב. את המטען הזה צריך לברר ולפרק.

מודעות לקשיים הבלתי נמנעים של הניסיונות לעשות חינוך אחר בבית הספר תסייע למורים להתגבר עליהם ולעשות חינוך טוב יותר.

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?